זכרונות מצייטלין: "היו שתי כיתות - אחת לבנה ואחת שחורה"
מיטל לוי, פעם תלמידה בתיכון צייטלין היוקרתי בתל אביב והיום בכירה במשרד יחסי ציבור מוכר, חושפת בספר חדש את האפליה ממנה סבלה בתור מזרחית בבית הספר
"גם בכיתות הרגילות נשמרה חלוקה מאוד בוטה וחד-משמעית: בכיתה רגילה אחת כולן היו מזרחיות מדרום העיר, ובכיתה השנייה כולן היו אשכנזיות מצפון העיר.
"לא היה אפשר להתעלם מהצבעים ומעצם החלוקה. . . בכל שנתון בסוף כיתה ט' היו עושים ניפוי היסטרי, ורוב מי שסולקו היו תלמידים מזרחים מהדרום. וכתלמידה בבית הספר, את רואה את זה ושואלת את עצמך: למה?"
כך מסכמת מיטל לוי (37), כיום סמנכ"לית בחברת יחסי הציבור "יוניק", את חוויותיה כתלמידה בבית הספר צייטלין לפני כשני עשורים בספרה החדש של פוריה גל גץ "הדתל'שים". הספר , שראה אור רק לאחרונה, כולל ראיונות עם דתיים לשעבר ומנסה לשרטט קווים לדמותם.
לוי, אחת המרואיינות, חושפת בפני הסופרת את השנים הלא קלות שעברו עליה בבית הספר צייטלין. "בית הספר הדתי מוריה שליד צייטלין היה לבן לחלוטין, והרמה שלו הייתה מאוד גבוהה", נזכרת לוי בשיחה עם זמן תל אביב.
"כל התלמידות היו הולכות משם לתיכון צייטלין וזה מה שהתחיל הכול. היינו שתי מזרחיות בכיתה מדעית, והיו עוד שתי כיתות - אחת 'לבנה' לחלוטין, והשנייה 'שחורה' לחלוטין. הכיתה של המזרחים הייתה ברמה יותר נמוכה, ורוב הילדים בה הגיעו מהדרום. ככה לא עושים אינטגרציה".
לוי , ילידת תל אביב שגרה בילדותה בשכונת יד אליהו, מספרת בספר שכאשר הגיעה לראשונה לצייטלין הייתה מלאת גאווה וביטחון עצמי, לאור העובדה שנחשבה לתלמידה מצטיינת בבית הספר היסודי בו למדה בשכונת מגוריה:
"עשו לי מבחני קבלה, עברתי בהצטיינות והכניסו אותי לכיתה המדעית. מהר מאוד התברר שכל הבנות בכיתה הן מצפון תל אביב. צריך רק לציין שרמת הלימודים בבתי הספר היסודיים בצפון העיר הרבה יותר גבוהה מהרמה בדרום. כך שאמנם הגעתי עם אותה רמת אינטליגנציה, אבל עם הרבה פחות ידע, מה שאומר שהייתי צריכה להשלים די הרבה חומר, והיו לי הרבה שאלות לשאול.
"נכנסתי לכיתה שבה הייתי השחורה היחידה. הייתי שונה מכולם גם בצבע וגם ברמה הלימודית. . . הרגשתי את הפערים האדירים האלה, גם מבחינה לימודית וגם מבחינה סוציואקונומית.
"לצייטלין מגיעים ילדי הבורגנות האשכנזית של הציונות הדתית מתל אביב, והנושא המעמדי היה מאוד נוכח. . . אני מנסה להיות שותפה פעילה בשיעורים ולהשתתף, אבל זה לא כל כך מצליח לי, כי המורים לא כל כך מסתכלים עליי ולא מתייחסים למה שאני מנסה להגיד. . .
"אני
לאחר שעזבה את הכיתה המדעית, החליטה לוי לא להשקיע בלימודים, ושנה לאחר מכן הוחלט להוציאה מבית הספר בשל "התנהגות לא דתית". לאחר שלוי עזבה את בית הספר, היא עזבה גם את הדת. "באיזשהו מקום רציתי לצאת מצייטלין, רציתי לצאת ממקום שמודדים לי את הגובה של החצאית", היא אומרת.
"היציאה מצייטלין הייתה בשבילי מקפצה לחילוניות. בסופו של דבר כל הסיפור בצייטלין לא הצליח לדכא אותי, ההפך. יצאתי ממנו בתחושה של תחייה, הוא נתן לי הרבה גז בגלגלים. תמיד הייתי אדם תחרותי והישגי, אבל אני חושבת שזה נתן לי עוד יותר כוח. זו אמנם הייתה תקופה מאוד משמעותית בחיים שלי ובגיל מאוד מעצב, אבל אני לא חווה את העולם בצבעים בעקבות זה. עד שהגעתי לצייטלין הייתי סוג של עיוורת צבעים, וגם מאז שיצאתי משם אני עיוורת צבעים".
במקרה או לא, היום עוסקת לוי בייעוץ תקשורתי בתחום החברתי-לקבוצות ולגופים המנהלים מאבקים חברתיים. המשרד שבו היא עובדת "יוניק" ייצג בין היתר את המתלוננת א' נגד משה קצב ואת אורלי אינס, המתלוננת נגד ניצב אורי בר לב.
"אני חושבת שמה שהביא אותי לשם זה דווקא קיפוח אחר ומשמעותי יותר - אי שוויון בין יהודים לערבים", היא אומרת. "אני מאמינה שהשסע העדתי מתפוגג מהעולם בעוד שהשסע הלאומי מובנה במערכת. המקום בו הפערים העדתיים לא ייעלמו הוא החברה הדתית והחרדית. החברה הזו מושתתת על ייחוס - איפה נולדו ההורים, לאיזו משפחה הם שייכים, ומזה יוצא גם מה העדה שלהם. גם בתי הכנסת מופרדים, וזה מאוד ממוסד ואינהרנטי לפסיקה הדתית".
כשגורמים בבית הספר צייטלין נשאלים על המצב כיום בבית הספר, הם דוחים מכול וכול טענות על אפליה לרעה של מזרחים, פשוט משום שהמגמה בבית הספר השתנתה ב-180 מעלות ב-20 השנה האחרונות. כיום אוכלוסיית בית הספר, גם התלמידים וגם העובדים וצוות ההוראה, מורכבת בעיקר מבני עדות המזרח. בשנים האחרונות בית הספר גם קלט תלמידים רבים ממוצא אתיופי.
בעוד שבעבר צייטלין נחשב למעוז הציונות הדתית האליטיסטית, כיום לומדים בבית הספר לא מעט תלמידים בעלי בעיות משמעת וחלק מהם, אף שהם מגיעים מבתים דתיים, נוהגים להוריד את הכיפה בצאתם משערי בית הספר, ונערות רבות מחליפות את החצאית הארוכה באחת קצרה יותר.
חלק מהתלמידים בצייטלין מגיעים ממשפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ולכן בשנים האחרונות בית הספר משקיע תקציבים לא מעטים במתן סיוע כלכלי ותגבור לימודי.
"מגיעים לשם ילדים מהדרום, בלי קשר לרמת הדתיות שלהם, שרוצים להגיד שהם למדו בבית ספר בצפון - אבל צייטלין הוא לא באמת בית ספר צפוני ברמתו", אומר סגן מנהל תיכון צייטלין לשעבר אורי אורן. "זו לכאורה אינטגרציה, אבל זו עבודה בעיניים. כדי לעשות אינטגרציה אמיתית צריך גם להשקיע בתלמידים. זו המתכונת של אפליות בעתיד, כי הרי התלמידים שמגיעים מבתי ספר צפוניים 'אמיתיים' הם ברמה גבוהה יותר מאלה שלמדו בצייטלין ואז הפערים רק משתרשים.
"האליטה האשכנזית, שהייתה מגיעה בעבר לצייטלין, בוחרת במקומות אחרים כמו ישיבת הרצוג, ישיבת בר-אילן ובית הספר הטכנולוגי של בר-אילן. הבנות עדיין מגיעות לצייטלין כי אין להן בררה, אבל רוב התלמידים שם הם מהדרום, ולכן גם בית הספר מקבל הרבה תקציבים - כי ילד מהדרום מתוקצב ביותר כסף".
"אני מתעסק עם משמעת בבית הספר באופן קבוע", אומר מנהל בית הספר בשנתיים האחרונות צורי דביר. "האוכלוסייה הדתית בתל אביב השתנתה באופן כללי, זו לא האוכלוסייה שהייתה פעם ושהייתה מגיעה לצייטלין לפני עשר שנים, וגם צייטלין הוא לא מה שהיה פעם. לכן הכנסנו גם מדריך לכל כיתה שעוסק בזהות הציונית הדתית כדי שהילדים יוכלו להתחבר לזה מחדש.
"רוב מוחלט של תלמידי בית הספר הם תלמידי הדרום. אין יותר כיתות מחוננים בבית הספר. אין הצדקה לכיתה כזו, ולכן סגרתי אותה בשנה שעברה. בעבר בית הספר הפנה את מרב המשאבים שלו לתגבור התלמידים המאוד חזקים והמאוד חלשים, אבל השנה החלטנו להשקיע את רוב משאבי בית הספר בתלמיד הנורמטיבי ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם