הדרך להתמודד עם הסרטן: חתירה במי הירקון
בין החותרים בירקון בולטת קבוצת "חותרות לחיים" - נשים החולות בסרטן השד שנעזרות בחתירה כדי להתמודד עם המחלה
בסופי שבוע, ועם פרוץ החופש הגדול, מצטרפות לחגיגה גם משפחות עם ילדים בסירות מנוע או פדלים. על רקע זה קשה להתעלם מהשונות שבקבוצה של עשר נשים.
רובן מעל גיל 45, והמבוגרת שבהן בת 69, שיורדות למים פעמיים בשבוע וחותרות יחדיו בקצב אחיד בסירה ארוכה שמעוצבת בצורת דרקון. מבט מקרוב מעלה שרוב החותרות לובשות חולצות אחידות, שנושאות את שם הקבוצה שלהן: "חותרות לחיים".
סיפורה של קבוצת הנשים מפתיע עוד יותר כשמתברר שמדובר בקבוצת תמיכה ראשונה מסוגה בארץ לחולות בסרטן השד, שציינה החודש שנה להקמתה, ושלפני שבועיים קמה לה כבר מתחרה ראשונה.
"כשהתבשרתי שיש לי סרטן ב-2009 התחלתי לחפש משהו שונה לעשות, משהו שקשור בספורט וטבע ויכלול חברותיות ותמיכה, אבל כל מה שמצאתי זה קבוצות של ישיבה ודיבור בחדרים סגורים", מספרת דפנה ישראל, אחת ממייסדות הקבוצה. ישראל החליטה שאם אין בארץ מסגרת ספורטיבית מגבשת לחולות סרטן, הגיע הזמן ליצור אחת.
שיטוט קצר ברחבי האינטרנט גילה לה שהיא לא הראשונה בעולם לחשוב על כך, ושכבר בשנות ה-80 התחיל רופא קנדי לעודד חולות סרטן שד לחתור בסירות "דרגון" - סירות ארוכות, יציבות, שבהן החותרות יושבות בזוגות וכל אחת מחזיקה משוט בצד אחר.
סוג החתירה הזה, מתברר, עוזר למנוע או להקל על לימפדמה - תופעה של בצקת בידיים שנגרמת לעתים מהסרת בלוטות לימפה נגועות באזור השד. "עם השנים נפתחו קבוצות כאלה בכל העולם, ובכל מקום נשים מגלות שהחתירה מקלה את הכאבים, מורידה במשקל, מאפשרת שינה טובה יותר ועוד. עכשיו קבוצות נשים כאלה כבר מתחרות זו בזו, וזה הפך לענף ספורט של ממש. החזון שלנו הוא להגיע לתחרויות האלה".
לא עבר זמן רב מרגע שהבינה ישראל את הפוטנציאל ועד שהקבוצה יצאה לדרך. פנייה למרכז דניאל לחתירה העלתה שלמרכז יש כבר כמה סירות דרגון, שמשמשות לעתים נדירות לימי כיף לוועדי עובדים, ובשאר הזמן סתם שוכבות במחסן.
ישראל התחילה להפיץ הזמנות לקבוצה דרך מכרות, מודעות במחלקה האונקולוגית באיכילוב, שיחות עם רופאים ואחיות, וכמובן במיילים ובפייסבוק. כך התקבצו 12 נשים, כולן בשלבים שונים של המחלה או של התאוששות ממנה (רק אחת החלימה לפני למעלה מעשור, וקיבלה אישור מיוחד להצטרף), אימהות וסבתות מכל אזור המרכז, מתכנתות, מעצבות, מנהלות ומרצות, והתחילו לרדת לירקון פעמיים בשבוע.
"החתירה זה כמו חלום בשבילי", מתארת מיכל גלר, שעד לאחרונה עוד הייתה בטיפולים כימותרפיים. "כששמעתי על זה עוד הייתי בטיפול, והיה לי ברור שזה תפור עליי. אחרי כל הניתוחים וכל מה שהיה, זה היה שחרור יוצא מהכלל. בנות מגיעות לכאן עם מחושים ביד והתנפחויות, והחתירה פשוט מעבירה הכול".
"אני הכי חדשה פה,
כך, בין ניתוחים והקרנות לכימותרפיה, התגבשה החבורה. אחרי קיץ ארוך של חתירה הגיע החורף, שבו הגשמים יוצרים לא רק אי נוחות, אלא גם זינוק ברמות הזיהום בירקון, ומשרד הבריאות מוציא אזהרות חמורות ואיסור על פעילות ימית. בעוד שרוב החותרים בנהר חותמים על כתב ויתור וממשיכים בפעילות, לחולות הסרטן נאמר שהרגישות שלהן לזיהום גבוהה מדי, והן לא יוכלו להמשיך.
"החלטנו שאנחנו לא מוותרות, וממשיכות בתרגילים בסימולטורים של המרכז", אומרת מירה אדליסט, בת ה-69. " זה אמנם פחות עבודת ידיים, אבל היה חשוב לנו להמשיך, ושבועיים אחרי סוף הגשמים מיהרנו לחזור למים".
גם בשאר השנה הירקון לא ממש ידוע במימיו הנקיים. אתן לא מפחדות?
"אתה יודע מה אנחנו הכנסנו לגוף שלנו?" שואלת נעמה מינץ. "אתה יודע מה זה כימותרפיה?
זה רעל. אתה יכול למות מזה כמו שאתה יכול למות מהסרטן, אם נותנים לך יותר מדי. כל עוד שלא מכניסים לנו את מי הירקון לווריד - זה קטן עלינו".
בנוסף לפעילות הימית, הרגישו החותרות לחיים שהן צריכות גם פעילות יותר מדידטיבית, משתפת. מכיוון שהתשלומים למרכז דניאל גבוהים גם ככה, הצליחו הנשים לגייס תמיכה של חברת התרופות רוש, שבעשור האחרון יוזמת סדנאות ופעילויות לחולים בכל הארץ.
החברה שכרה מומחית בדמיון מודרך, שפוגשת את הנשים פעם בשבועיים. "זו הקבוצה הראשונה של רוש שלא פועלת מתוך בית חולים, אלא מצטרפת למסגרת קיימת של נשים עצמאיות", אומרת אדליסט, שיצרה את הקשר עם החברה, "וזה דבר תומך ומקרב, שעוזר לנו למנף את החתירה ולפתוח דברים שבנסיבות אחרות לא היינו מדברות עליהם".
בעקבות ההצלחה של הקבוצה לפני שבועיים השיקה עמותת "אחת מתשע" קבוצה נוספת, שכבר מונה תריסר נשים נוספות, ובעמותה מדווחים שכבר התחילה להתגבש רשימה לקבוצה שלישית. החותרות לחיים מרוצות מהמגמה החדשה שיצרו, ומחכות ליום שבו המתחילות יגיעו לרמה שלהן ויוכלו להתחרות.
"כרגע אנחנו ללא ספק הקבוצה ברמת החתירה הגבוהה ביותר בסירות דרגון בארץ", מסכמת ישראל. "חוץ מהתחרות המקומית, אנחנו כבר מתכננות נסיעות לאוסטרליה ולאירופה לתחרויות".
"מעבר לתחרות ולכיף ולספורט ולצחוקים, הסיפור כאן הוא שכולנו באותה סירה", מוסיפה גורן, "וזו סירה אחת שזזה בכוח של כולנו יחד, לא בכוח שלי או בכוח שלה, ואף אחת מאתנו לא הייתה מצליחה להזיז אותה לבד ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם