מה זאת אהבה? הסיפור המרגש מאחורי ההצגה "במבט אחר"
"כשנולדת צעקתי 'לא' כל כך חזק, שכל העיר שמעה". ההצגה "במבט אחר", שתעלה השבוע בפסטיבל נווה יוסף בחיפה, ואשר קאסט השחקנים בה מורכב מסטודנטים למשחק וממטופלי מרכז יום לנכים של איל"ן, מנסה להתמודד עם הבעיות של ציבור הנכים בארץ, לעתים גם בהומור. והשחקן הראשי? הוא בכלל חולם להיות שחקן בבוליווד
במסגרת פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי, שיתקיים השבוע בחיפה, תעלה ההצגה "במבט אחר". שחקני ההצגה אינם קאסט רגיל, והם מורכבים משמונה סטודנטים בבית הספר למשחק ואמנויות הבמה בנגב, ומתשעה מטופלי מרכז היום לנכים של איל"ן באר שבע.
צעקת ה"לא" מלווה את ההצגה לכל אורכה, ומציבה בפני הקהל סימן שאלה הולך וגדל על המובן מאליו. בהצגה מתעמתים השחקנים, גם הנכים וגם הסטודנטים, עם תחושות ורגשות כגון אהבה, זוגיות, הצלחה, כישלון ורחמים עצמיים.
במרכז ההצגה בחור נכה (יניב נגבקאר) שמתאהב בבחורה הולכת (דניאל חמלניק), ונתקל בהתנגדות דווקא מצד אמו הנכה, שחושבת שהבחורה סתם מנצלת אותו בשביל תו החניה המיוחד שמקבלים נכים. כן, גם הומור יש בהצגה הזאת, שבסופה, כך מבטיחים השחקנים והבמאי - תצאו עם דמעות, גם של צחוק.
בראיון מספרים המעורבים בהצגה על החששות, הפרגון, הבעיות ובעיקר על ההתרגשות, לקראת העלאת ההצגה בפסטיבל. "הביחד מנצח", מתמצת נגבקאר את כל ההצגה לצמד מילים. וכמה שהוא צודק.
"הפעם הראשונה שהעלינו את ההצגה הייתה במסגרת אירוע פתיחת מצעד הפרוטות של איל"ן בדרום", מספרת דנה ביטון, העובדת הסוציאלית שמנהלת את מרכז היום לנכים קשים של איל"ן בבאר שבע, מאז הקמתו לפני כתשע שנים. "במרכז שלנו ישנם 56 מטופלים תושבי באר שבע והסביבה, שהם החבר'ה שלי. כולם בעלי נכות של 100 אחוז, פיזית לפחות. הם תלויים בסביבה בעזרה, בטיפול אישי, רחצה, לבוש. כולם הוכרו ככאלה שלא יכולים להשתלב בעולם העבודה, לא בשוק החופשי ולא בשוק העבודה".
מה טווח הגילים של המטופלים במרכז?
"הגילים נעים בין 18 ל-55, מבחינת נרשמים. מרגע שנכנסו אלינו - הם יכולים להישאר. נשים עד גיל 62, וגברים עד גיל 65. אנחנו מאוד מאמינים בקשר עם קהילה, ורוצים להעביר הלאה שהנכים הם לא רק נתרמים, אלא גם תורמים.
"המרכז שלנו למעשה מחולק לארבעה תחומים, שבהם ניתן טיפול במגוון רחב של נושאים. הפיזי, שבו גם האדם מקבל טיפול סיעודי, פיזיותרפיה, הידרותרפיה, חדר כושר לנכים ודיאטנית. תחום ההוראה שבו מושם דגש על העיסוק והפנאי. התחום הסוציאלי, בו אנשים זוכים לעבודה פרטנית, זוגית וקבוצתית, והתחום התעסוקתי: יש לנו חנות, ואנחנו מוכרים את התוצרת שלנו. בין אם אלו כל מוצרי האומנות שהחבר'ה מכינים, כולל תוצרי הגינון
משנת 2006 נוסד במרכז היום פרויקט 'לגעת בחלום'. פרויקט שהתחיל מהתאמת קבוצת צעירים בשנות ה-20 בחייהם, ודבק בכל המרכז. עכשיו אנחנו בשלב הרביעי של הפרויקט, שנקרא 'מחלום למציאות', ובו החבר'ה שלי יכולים לעשות יותר למען עצמם, לקחת אחריות על החיים שלהם. הרעיון: מיצוי הפוטנציאל שטמון בכל אחד מהם".
איך עלה כל הנושא של ההצגה?
"לאיל"ן יש פעם בשנה את מצעד הפרוטות, ובדרום אף פעם לא עשינו אירוע פתיחה. במצעד הקודם החלטתי לעשות משהו גם בדרום, והחלטתי שאני רוצה להראות את היכולות של החבר'ה שלי, ואיך עובד השיתוף עם הקהילה. העלינו באירוע הראשון הצגה, "ואני מצייר את חיי", שזכתה לתגובות נלהבות מהקהל. השחקנים היו החבר'ה שלי, יחד עם סטודנטים מבית ספר למשחק ואמנויות הבמה בנגב, שיש הרבה שיתופי פעולה איתם. ראינו כי טוב, והעלינו מופע נוסף בשם "אלתוריזציה", בו השתתפו הסטודנטים למשחק, החבר'ה שלנו, ומאחר שהיה מול אגף הרווחה של העירייה - גם עובדים של מחלקת הרווחה.
הבמה הייתה מכוסה במסך לבן, ומהרגע שהוא מוסט - כולם נראים אותו הדבר. יושבים כולם על הכיסאות. באותו הרגע כולם גילו, שיש שם אנשים על הבמה שהם חלק מהאגף, וכך הראינו בצורה חכמה שאדם יושב על כיסא גלגלים והרגליים עקומות, ואולי נוזל לו רוק מהפה - יכול ברמת השיח לא ליפול מאנשים בכירים באגף.
משם הגענו ל'במבט אחר'. זה מאוד מרגש אותי, מכיוון שהיה חשוב להראות איך גדלנו. אם שנה קודם הנחה את האירוע מנחה מקצועי, השנה הנחתה את זה אחת מהחבר'ה, ירדנה חזקיהו, שהיא הכתבת שלנו בעיתון של איל"ן. דוגמא נוספת אפשר לראות בתכנים של ההצגה, הנקודות שאנחנו מתעסקים איתה, כמות המלל שהשחקנים צריכים לזכור".
הכל הלך כל כך חלק, זה קצת מפתיע.
"ההצגה הייתה מאוד מרגשת, השחקנים היו משגעים אבל היו לנו בעיות טכניות שאני מקווה שלא נעשה בפסטיבל. הפקנו לקחים, תיקנו ואני מקווה שיהיה בסדר. אבל חוץ מזה השחקנים היו מדהימים, וכולם זכרו את מה שהם צריכים להגיד".
איך בחרתם את השחקנים להצגה?
"מורה שלנו העביר לבקשת החבר'ה קורס באנטומיה, במסגרת פרויקט ההעצמה שלנו, בגלל שהחבר'ה רצו ללמוד איך לומדים מערכות הגוף הפגועות שלהם. התחילו לעלות שאלות כמו 'למה זה קרה דווקא לי', ו'איך אני מרגיש בנושא?', ואז המורה הבין שצריך לעשות משהו. אמרנו 'אוקיי, בונים פרויקט'. השלב הראשון היה קבוצה טיפולית, שבצעם בשלב הזה נתנו את הבמה להביע את הרגשות שלהם, עם החיים לצד הנכות. השלב השני - לעבד פנימה, ולדעת להכיל את מה שהם למדו. ואז עשינו שלב, בו עשינו תשעה אירועים, ובכל אירוע נגענו בחלום שלהם. שאלנו איפה הם היו היום ללא הכיסא. בצבא, אוניברסיטה, נשואים עם ילדים, בלי ילדים, מה היה יכול להיות המקצוע שלהם.
"בגלל שידעתי שהחוויות כה מועטות - הלכנו לתשעה חבר'ה, חלום חלום. אחד חלם להיות זמר, אז נסענו לאולפן הקלטות בגדרה, ויחד עם משה פרץ הקלטנו שיר. אחד חלם להיות שף, אז חברנו לגיל חובב ועשינו אירוע סביב הנושא הזה. אחד החלומות היה של יניב, שרצה להיות שחקן. חברנו לבית הספר למשחק, ועשינו יום משותף עם הסטודנטים. כשראינו שהכימיה כל כך טובה - החלטנו על פעילויות משותפות, ואז הקמנו את קבוצת התיאטרון".
הסיפור בהצגה הנוכחית, מושפע מסיפור אמיתי?
"זו דילמה כוללנית, אבל כשעופר (סלע, ע"ל) כתב את המחזה, הוא ניזון מהרבה סיפורי חיים, שבחלקם אנחנו מספרים בצורה של הומור, או לא בדיוק, את האמת, כדי להציף את הבעיות והקשיים האמיתיים".
איך הגעתם לפסטיבל, שמתקיים בכלל בחיפה?
"שמנו הגיע למנהל הפסטיבל, והציעו לנו להגיש מועמדות. זוהר (קדם, מפיק הפסטיבל, ע"ל) ואני לא האמנו, אבל אמרנו ששולחים את מה שביקשו לשם המועמדות. קיבלו אותנו, ואנחנו מאושרים ונרגשים".
אבל לא קצת חוששים, אחרי הכל אתם יוצאים מהאזור הבטוח.
"בוודאי שיוצאים, ולא רק מבחינה נפשית, של הופעות במסגרת איל"ן, אלא אפילו מבחינה גיאוגרפית. עד היום היו לנו מה שנקרא 'קהלים בטוחים'. הרי גם אם אני ממלאת אולם ב-400 איש, מדובר באנשים שהגיעו לאירוע של מצעד הפרוטות, ופה זה אירוע אחר.
תמיד בהצגות שלנו היה אולם ביתי, קבוע, ועכשיו אלו תנאים של פסטיבל. בנוסף היינו צריכים להתמודד עם העובדה, שלחלק מהחבר'ה יש בעיות היגוי, ולכן ההצגה מלווה בוידיאו שנותן לחלק מהדברים תרגום כתוב או מצויר, וזה תרגום שמופיע במסך מעל לשחקן, לצד השחקן. הכל בכדי שהקהל יוכל להתחבר כמה שיותר אל מה שקורה על הבמה".
מה המסר שאת רוצה להעביר בהצגה הזו?
"אני טוענת שזו הצגה שצריכה, וחובתה לגעת. אנשים ייצאו מההצגה עם דמעות, חלקם של אושר. חשוב להגיד שהדמעות לא יבואו ממקום של רחמים, אלא ממקום של תזוזה לפעולה. אבל בשורה התחתונה – אנחנו רק מקווים שהכל יעבור בשלום".
הבמאי יעקב אמסלם כבר עשה דבר או שניים ב-30 שנות קריירה, וברפרטואר שלו נמצאת ההצגה "הזר", שהייתה ההצגה האחרונה בה השתתף השחקן עמוס לביא ז"ל. בנוסף הוא עובד עם תיאטרון הנגב, תיאטראות קהילתיים, יש לו הצגה שתוצג בפסטיבל לתיאטרון רחוב שמתקיים בבת ים, ואפילו בפסטיבל בנווה יוסף יש לו הצגה נוספת, "ספינת האחווה", אותה הוא מביים עם ילדי אקי"ם.
"אני מחפש זוויות קצת שונות לתיאטרון, וגם כאן הייתה לי חוויה מאתגרת", הוא מספר. "אחד הדברים שבלטו לי במפגש הראשון, הוא הפער העצום בין היכולת הטכנית ליכולת להבין מה קורה מסביב, והמוגבלות הפיזית. זו קבוצה מאוד אינטליגנטית, עם המון רגישויות ומחשבות. הבעיה היא שלאנשים שלא קשורים לאיל"ן, זה תמיד נראה חיצונית שמי שיש לו בעיה פיזית - הוא גם לא מבין או חושב.
"ההצגה מתנהלת על שני עולמות: בחור נכה שמתאהב בבחורה לא נכה והתגובה של ההורים, ומעל זה בנינו אולימפוס של המגרעות והתכונות הטובות. זה היה כדי ליצור את העולם שנמצאים בו. בין ההתמודדות היום יומית עם המכשולים, ובין העולם הרוחני בו הם נמצאים בראש".
היו רגעי שבירה בדרך?
"באופי שלי אני מאוד אופטימי, אפילו יותר מאופטימי. אני מאוד מאמין באנשים, ולא חושב שהיה רגע ששאלתי מה אני עושה פה, ושזה לא יילך. אתה תמיד עם יד על הדופק, וצריך להעלות או להוריד רף. הרצון של הקבוצה, גם של השחקנים וגם של הסטודנטים, להגיע לקצה ולעשות, הוא כל כך עצום, שאתה לא מעלה על דעתך שזה לא יעלה. אבל זה לא פשוט, לפעמים קצת נרטבים".
מה לקחת איתך מההצגה הזו?
"עופר סלע המחזאי כתב הפוך על הפוך. זה סיפור של משפחה, על אמא נכה שיש לה בן נכה, שהוא מתאהב וזה מזעזע לה את כל העולם. יש אינטרסים של תווי חנייה, ואין אהבת אמת. במציאות צריך להפוך את זה בחזרה, והלוואי וכולנו נעבור את הקו החיצוני. אחד הדברים שלקחתי איתי מההפקה, היא היכולת לצאת מהדעות האלה. אני רוצה שהקהל ייקח את המסר איתו. ומה איתנו? ברגע שאנחנו עושים תיאטרון - אנחנו כבר אנשים יותר טובים".
אתה חושב שתיקח חלק מהשחקנים מאיל"ן, לפרויקטים נוספים שלך?
"אצל החבר'ה מאיל"ן המוגבלויות מאוד בולטות. להעתיק אותם לתוך הפקה מקצועית זה נכון, ואפשרי, וחלק היו יכולים ליצור הרבה, אבל אי אפשר להתעלם מהמוגבלות, ואז הם נכנסים לטייפ קאסט. אם ארים הפקה שאצטרך טייפ קאסט כזה - ברור לי לאן אני פונה. אחרי הכל הרצון לעלות על הבמה, ושימחאו לך כפיים - הוא רצון שקיים בכל אחד".
ואחרי הפן הרשמי יותר, זה הזמן לרדת לשטח, אל האנשים שעושים חזרות יום-יומיות לקראת הפסטיבל. קיבצנו לשיחה את השחקן הראשי, יניב נגבקאר, 30, את "בת זוגו" להצגה דניאל חמלניק, 23, סטודנטית שנה ראשונה בבאר שבע, אשר במקור בכלל חיפאית. וזוהר קדם, האחראי על תחום ההוראה, העיסוק ותרבות הפנאי באיל"ן, ובהצגה תפקידו היה המפיק בפועל.
דניאל, למה רצית בכלל להשתתף בהצגה לא רגילה שכזו?
"עבדתי עם נוער בסיכון, גם בצבא וגם בשנת שירות. אני אוהבת נורא לעבוד עם הקהילה, וזה עוזר לי מאוד במשחק. אני מרגישה שאני מתקדמת, ובצורה מסוימת הם עוזרים לי להתגבר גם על הבעיות שלי. שמעתי שיש את ההצגה הזו, התקשרתי לזוהר ואמרתי לו שאני רוצה להשתתף. הוא שאל אותי למה, ועניתי לו שיש לי תחושה טובה לגבי כל הסיפור".
ובסוף אפילו קיבלת תפקיד ראשי.
"כל התהליך היה מדהים. בהתחלה הגעתי קצת מבוהלת, ביישנית וסגורה, והחבר'ה באיל"ן ישר קלטו אותי. שאלו אותי 'מה את מתביישת?'. אבל בהתחלה באמת היה לי קשה: אזור חדש, אנשים שאני לא רגילה לראות ולהסתובב. התחלה, הסתגלות".
ואיך היו החזרות?
"קודם כל אני זוכרת, שבהתחלה ממש התרגשתי שהתחלתי להבין אותם בלי שאף אחד יעזור לי לתרגם. זו קבוצה מיוחדת במינה, וכמובן יש את יניב, שהוא היה השחקן שהיה החבר שלי, שהיה לי איתו ממש חיבור".
בהצגה מדברים על קשר בין נכה לבחורה הולכת, את היית יוצאת עם בחור נכה?
"חשבתי על זה הרבה מאז ההצגה. הקהל נורא צחק, ובשלב מסוים קצת נעלבתי, מכיוון שזה היה נראה להם כל כך תלוש, עד שהם צחקו מזה. לא תפסתי במהלך החזרות שככה זה יכול להיתפס. לגבי השאלה - אני חושבת שכן, אבל זה תלוי נורא בבחור. אם הוא בחור כריזמטי, מכיל, איך שהוא לוקח את הנכות שלו - אז כן".
אבל בהצגה הולכים הפוך על הפוך, ובעצם את זו שמתנגדים לה.
"זה דווקא סיפור מאוד הגיוני. האוכלוסיות החלשות תמיד מרגישות מקופחות, ותמיד מרגישים שרוצים לנצל אותם, לדפוק אותם. תמיד יש צורך להתגונן, וזו תחושה מאוד אנושית שישנה מגננה. למה היא רוצה לצאת עם נכה? היא רוצה את הכסף, את ההנחות שאנחנו מקבלים? את התו נכה שמתלווה אליו?".
כלומר זו קומדיה?
"ממש לא. יש אמנם נקודות קומיות, אבל בחיים יש הרבה רגעים, גם מצחיקים וגם כאלה שמעוררים אותך לחשוב. פה אנחנו פועלים בשני המישורים".
"הקהל לא אמור לצאת משם בוכה", מתערב קדם. "אנחנו נוגעים בנקודות קשות, אבל גם עם הרבה הומור".
אתם חושבים כבר על ההצגה הבאה?
"זה עדיין בשלב התכנון המוקדם, אבל השמים הם הגבול, ואנחנו פתוחים. לקחנו סטודנטים שחלקם פחות מנוסים מהחבר'ה שלנו, נתנו להם אחריות וכל אחד לקח בשתי ידיים והיו תלויים אחד בשני, וזה היה מדהים.
כרגע יש לנו המון בעיות לוגיסטיות, בירוקרטיות, שזה מה שעוצר את כל המחשבות קדימה כרגע. אבל מצד שני החבר'ה מגויסים, וכל כך בראש אחד של השני, שאני לא מאמין שתהיה בעיה בהמשך".
יש לך מסר שאתה לוקח מההצגה הספציפית הזו?
"המסר מכל העניין הזה הוא, שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, במסגרת המגבלות הקיימות. לא משנה אם הוא נכה פיזית. לפעמים באים אליי החבר'ה באיל"ן, ואומרים לי 'אתה לא נכה'. אני עונה להם שגם אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה, ועם המגבלות שלנו - צריך לנצח. היו חששות מאוד גדולים, לגבי המודעות העצמית שלהם ו'איך יראו אותי, ומה יגידו עליי'. תהליך שאנחנו עוברים במשך שנים. אני טוען שקודם קבל את עצמך, ואז תעלה על במה. הרבה אנשים מפחדים לעלות על במה, גם בלי מוגבלות. זה אומץ גדול, והם עושים את זה בצורה מעוררת כבוד. מגבלות קיימות כדי שנפרוץ אותם".
ויש את הכוכב של ההצגה, השחקן הראשי יניב נגבאקר, בחור ממוצא הודי (ההסבר יגיע בהמשך), שנמצא במרכז איל"ן באר שבע מיום הקמתו. זו לא ההצגה הראשונה שלו, אבל הוא עדיין מתרגש, ובתחילת השיחה איתו זה ניכר: "הסטודנטים שעבדנו איתם כיפיים, זו חוויה אחת גדולה".
אם הסיפור של ההצגה היה קורה במציאות, אתה חושב שההורים שלך היו מקבלים את זה שאתה יוצא עם בחורה הולכת?
"לא יודע", הוא עונה בביישנות.
"יאללה יניב, אל תהיה יבש", דוחק בו זוהר, ונגבאקר מתחיל להיפתח.
איך ההרגשה להופיע על במה, מול כל כך הרבה אנשים, שאת חלקם לא הכרת עד עכשיו?
"הרגשתי על הר העולם, וזה גרם לי לפחד. אבל זה עדיין כיף. אני חי את התיאטרון, ובתקופות שאין חזרות בקושי בא לי לבוא למרכז".
היו ויכוחים מי יהיה השחקן הראשי?
"מי שהחליט היה הבמאי יעקב (אמסלם, ע"ל). אבל אין בינינו ריבים, מי שבוחר - מסכימים איתו. יש בינינו פרגון נדיר".
אחרי שכבר זכית בתפקיד הראשי בהצגה הזו, על מה תהיה ההצגה הבאה?
"שאלה טובה, עובדים על זה. חשוב לי לציין שיוצא מסר מאוד חשוב מההצגה הזו - הביחד מנצח". רק התחיל את קריירת המשחק, וכבר הפך לדיפלומט.
ומה החלום הכי גדול שלך בתחום המשחק?
"להיות שחקן הכי גדול, בבוליווד".
ההצגה "במבט אחר" אמנם מתכננת למשוך תשומת לב, אך פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי, שיתקיים השבוע (11-13.7, בכל יום בשעות 17:00-23:00) מביא עימו מגוון רחב של הצגות.
הפסטיבל ייערך זו השנה השישית במתנ"ס נווה יוסף, בשיתוף עם החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, ויעלה כ-50 מופעי תיאטרון שונים, שמביאים עימם אמירה חברתית על החברה הישראלית.
ההצגה "אושרי" תפתח את הפסטיבל. מדובר בהצגה מקורית משותפת, של יוצרי תיאטרון "הבימה" בהשראת ובהשתתפות תושבי העיר שדרות, ובבימויו של מאור זגורי, זוכה פרס אלוני.
בין ההצגות שיעלו במסגרת הפסטיבל נמצאת גם "השירותים של אביב", שמספרת על שלושה נערים יפואים שמנסים לפרוץ כספת של מועדון תל אביבי, ובסוף מוצאים עצמם נעולים בשירותים של המועדון למשך הלילה. גם כאן מדובר בבמאי טרי, אך מוכר לקהל הרחב - השחקן רן בכור.
הצגה נוספת היא "תל אביב הקטנה", מחזמר על ימיה הראשונים של תל אביב, המשלב בתוכו שירים מאותה תקופה של אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, חיים חפר ועוד.
ויש גם את "מעגל הגיר הקווקזי" המפורסם, "סיפורי בדים", אותה מעלים לא פחות מ-16 תלמידי שנה ג' מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה.
בנוסף יתקיימו במקום הצגות לילדים, תיאטרון רחוב, מופעי אש וגולת הכותרת ביום האחרון של הפסטיבל - מסיבת רחוב. הכניסה לכל המופעים - חופשית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם