ראשי » מקומי » ירושליםגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

"היום מהפכן לוחץ לייק, זה לא רציני": הפנתרים עדיין בועטים

ב-1971 קמו הפנתרים השחורים והודיעו: אנחנו עם השתיקה גמרנו. 40 שנה אחרי נזכרים הפעילים במחאה הגדולה שניצתה. "המצב שהיה הוא שעשה את הפנתרים", אומר קוקו דרעי. "שיפסיקו ללמד על עיירה בוורשה. שילמדו את ההיסטוריה הקרובה"

רפי אוחיון ישב בשכונת מוסררה בירושלים וצפה בשידורים החיים מההפגנות בכיכר תחריר במרכז קהיר. שום דבר לא נראה לו זר. האיש בן ה-57, שלקח חלק פעיל בהפגנות הסוערות של הפנתרים השחורים בשנות ה-70, חייך חיוך מר וחשב כי הסופרלטיבים שהתעופפו מהמרקע, כמו "אביב העמים", הם בדיוק מה שהיה כאן בארץ פעם, לפני עידן הלייקים.

ישראל של אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מלאה בגאווה לאומית ובתחושת שגשוג, אבל על השכבות החלשות הדברים האלה דילגו. אוחיון נזכר בימים ההם: "את ימין משה פינו מאוכלוסיה חדשה בשביל להביא 'יודעי ח"ן', כלומר אמנים לכאורה. את אותם אומללים שסבלו עד 1967 העבירו לדיור חלופי, מה שבחיים לא היו מצליחים לעשות אצלנו במוסררה, כי כאן יש מודעות פוליטית גבוהה.

"לא בכדי יצאו מהשכונה שלנו כל מנהיגי הפנתרים: כוכבי שמש, שבגיל 60 הגיע להיות עו"ד, סעדיה מרציאנו ז"ל, צ'רלי ביטון שכיהן כח"כ 16 שנה, ד"ר נעמי קיס ז"ל שהיא אחת הנשים היקרות שהכרתי עלי אדמות, העיתונאי חיים הנגבי שמתקרב לגבורות ועוד. החברה אז הייתה יותר מתקרבת ויותר שיתופית. היום היא יותר אינדיבידואלית. חיקוי זול ומעליב של החברה האמריקאית. עוד ארוכה הדרך".

שכונת מוסררה בירושלים היא המקום בו נולדו הפנתרים השחורים לפני 40 שנה. הכל התלקח בחדר צר ב-1971. "אם כל אלה שמקופחים ורע להם יתאגדו, נצליח להגיע רחוק. מהמקום הגבוה ההוא, משם נילחם", את הדברים האלה אמר סעדיה מרציאנו ז"ל שתועד בסרט הדוקומנטרי של נסים מוסק "השמעת על הפנתרים השחורים", כשהוא מגייס פעילים חדשים לשורות התנועה. הבחירה בשם נשאה את המסר החד-משמעי: אנחנו עם השתיקה הזו סיימנו. "יש עוגה, בואו נחלק אותה בצורה שווה. אל תשליכו לנו את הפירורים", אמר מרציאנו.

הזמן מלמד כי המחאה המקומית של קומץ הנערים עם העתיד המעורפל הפכה לסמל למאבק היסטורי נגד הדיכוי, ההשפלה והעוני. הם היו הראשונים שהצליחו לשמוט את הקרקע מתחת למפא"י ולימים סללו את הדרך למהפך של מנחם בגין ולהצלחה של ש"ס. בינתיים, השטח בער.

אוחיון היה בן 17 כשהפנתרים יצאו להפגנות הראשונות. "עשיתי את אותו מסלול של בני טובים לכאורה - בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, הצופים, שירות בצה"ל", הוא מספר. "באתי לצופים ברחביה, כי בשכונת מוסררה לא הצליחו להקים שבט בוגר, ושם התוודעתי לאפליה בשיא כיעורה. הייתי שומע אז את החניכים בני ה-15, רובם המכריע הם היום שופטים בכירים ורופאים, שכצעירים היו פשוט גזענים. הבדלי המעמדות הורגשו בצורה חריפה באותם ימים. טיילנו בין אותן ערוגות ואותם שדות. אין לי שום 'אינטליגנציה חבולה' כמו שטען פרופ' קרל פרנקנשטיין על ילדי עולים בשנות ה-50, אבל אני סיימתי תואר במינהל עסקים בגיל 45 כשלהם המסלול היה מובטח וסלול בצורה בלתי רגילה".

"הם אינם בחורים נחמדים", פסקה ראש הממשלה המנוחה גולדה מאיר כאשר הפנתרים יצאו להפגנה סוערת ללא אישור המשטרה. מאיר פספסה דבר אחד מהותי: אף אחד מהם לא רצה להיות נחמד. הרעב נגס באיברים, התסכול והזעם נשפו בעורף.

אצל קוקו דרעי, הנושק לגיל 60, פעיל בפנתרים ותושב שכונת מוסררה, הדברים בוערים בנשמה גם 40 שנה לאחר שרץ ברחובות ובכבישים לצד מרציאנו ופעילים נוספים. "אני לא רוצה להצטלם לעיתון. הפנתרים השחורים זו פילוסופיה שלמה, תרבות שלמה, לא תמונת פנים של אחד הפעילים. את מי מעניין קוקו דרעי ואיך הוא נראה? קיבינימט על קוקו דרעי", הוא אומר בהתרגשות. כאן טמונה התורה כולה.

ארבעה עשורים לאחר שניסו לזקוף ראשים וחטפו מהלומות מכל עבר, מרבית הפנתרים, אנשי השטח, לא רוצים תואר יוקרתי. הם לא רוצים להיות פונקציה פוליטית או תמונה מרוחה בעיתון. הם רוצים שהדברים שעשו והפעולות בהן נקטו ייזכרו. לתמיד.

"הפנתרים קמו בגלל הרבה גורמים, שחלק גדול מהם קורה במדינות ערב היום", מסביר דרעי. "התקופה ההיא אילצה אותנו לקום ולזעוק. עברנו שואה, לא פחות, וחיינו בתוכה. הנחיתו עלינו חיים שונים לגמרי. חיים של סבל תרבותי. סבל רוחני פנימי ופיזי. אנשים צריכים להבין שזו הייתה מדינה של שני עמים, שהתבססה על עיקרון של הפרד ומשול. אנחנו היינו 'ישראל השנייה', 'נערי שוליים' ועוד ביטויים שנעלמו ונזרקו לפח".

עשרות חבר'ה צעירים וכועסים, בני 17 ומעלה, ובהם ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, אלי אביכזר, מאיר לוי, כוכבי שמש, יעקב אברג'ל, אליעזר אברג'ל, דרעי ועוד, החליטו להעלות אל סדר היום את נושא העוני המשתולל, הפערים בין עניים לעשירים ובין אשכנזים לבני עדות המזרח.

בחודש מאי 1971, כחודש לאחר ההפגנה הסוערת ללא האישור המשטרתי הנדרש, נפגשו חמישה ממנהיגי התנועה עם גולדה מאיר בלשכתה. הם יצאו פגועים והמאבק לקח צעד נוסף קדימה. אלפי מפגינים ללא רישיון התקבצו בכיכר ציון וקראו נגד הקיפוח העדתי. "אנחנו אומרים היום: מספיק
די, די, די. אין לנו יותר מה להפסיד. רוצים להפוך אותנו לעבדים. יש בארץ הזאת גזע עליון ששולט בנו בשם מדינת היהודים", זעק פעיל התנועה שנאם בהפגנה. האלימות הלכה וגברה. עשרות שוטרים ומפגינים נפצעו והגיעו לבתי החולים, למעלה מ-70 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה.

"דבר הפנתרים", ביטאון התנועה אותו ערך ראובן אברג'ל, קיבץ עדויות על האלימות בה נקטה המשטרה כלפי הפעילים. לטענת אברג'ל, הוא קיבץ את העדויות כי כלי התקשורת הממוסדים לא עשו את העבודה. וכך הוא כתב: "באולם הקטן של קפה 'סביון' הירושלמי נשאו את דברם קרבנות ההפגנה, בזה אחר זה. הם לא דיברו במלים מצועצעות. כולם היו המומים ומזועזעים עדיין ממה שעבר עליהם".

שמעון מיכאלי, לבוש חולצת טריקו לבנה, עליה כתוב בשחור "הצטרפו לפנתרים השחורים", חבוש כובע שחור, עינו האחת חבושה, אפו פצוע ושפתו שסועה, אמר: "בשש וחצי ירדנו לכיוון רחוב בן יהודה. ארבעה פרשי משטרה התקרבו אלינו פתאום בדהרה. לא התנגדנו, לא קיללנו, שכבנו ואמרנו להם: 'יותר טוב שתהרגו אותנו מאשר שהסוסים ירמסו אותנו'. את דני היכו, אותי תפסו ארבעה שוטרים וגררו אותי 100 מטר. האנשים בצד ראו שאנחנו לא עשינו כלום והשוטרים גוררים אותנו כמו שקי מלט".

מזל סאיל, מפגינה נוספת ורעייתו של דניאל סאיל, סיפרה: "איך שירדנו מהמשאית, התנפלו עלינו השוטרים. הם סחבו אותנו בשערות, נתנו בוקסים בפנים, עילפו את הבנות. את בעלי סחבו וגררו בכביש".

במארס 1972 יצא לדרך "מבצע החלב", במסגרתו גנבו פעילים בתנועה בקבוקי חלב שהיו מיועדים לשכונת רחביה וחילקו אותם בשכונת האסבסטונים הענייה. על כרוז הם כתבו: "מבצע חלב לילדי שכונות העוני. ילדים אלה אינם מוצאים מדי בוקר מאחורי הדלת את החלב לו הם זקוקים. לעומתם יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב כל יום ובשפע".
 

הפעילים ליקטו עכברים בשכונה ופיזרו אותם במשרדו של שר האוצר פנחס ספיר. הם נשאו ארונות קבורה בהפגנות המוניות ודרשו שיקום שכונות העוני, חינוך חינם למשפחות מעוטות יכולת וייצוג בני עדות המזרח במוסדות ציבוריים וממשלתיים.

"כשאתה מעורר שיח על מצב, אין ברירה - הוא ישתנה אם תרצה או לא", אומר דרעי. "המצב שהיה הוא שעשה את הפנתרים והוא ששינה את פני המדינה, למרות שעד היום יש ניצנים גסים וקיצוניים של גזענות ואפליה. שיפסיקו ללמד על עיירה בוורשה ועל ציפורה נחמדת. שילמדו את ההיסטוריה הקרובה, מלפני 40-30 שנה".

מהפכה כמו של הפנתרים יכולה להתרומם גם היום?
"יכולה, אבל הטכנולוגיה בעוכרינו. אנשים היום לא מרגישים את המחסור. בעבר מהפכן הרגיש את זה על בשרו. היום מהפכן לוחץ 'לייק' וכותב כמה דברים מהבית. זה לא רציני. כשיגיע אלייך הרעב והמאכלת תרחף מעל ראשך, תוכל להיות המהפכן הגדול ביותר. אנחנו היינו צעירים שכל התנאים והאקלים מסביב לא היו נוחים ודחפו אותנו לפתרונות, לזעוק, להאשים, לבקש ולקבל.

"היינו צעירים חסרי כל מבחינה תרבותית ופיזית. איך שחיים היום בעזה, זה ממש לוקסוס יחסית לאיך שאנחנו חיינו, בביצות, בלכלוך ובביוב. את רוצה שצעירים של היום יקומו מתוך הלוקסוס והתרבות הגועלית שהם מקבלים ממערכת החינוך ויעשו מהפכה?".

בדיעבד, אתה חושב שיצאת לרחובות עם רצון לפרוק את הכעס או כדי להישמע?
"היו בהחלט כאלה שתפסו טרמפ כדי להשיג את האינטרסים שלהם. אחרים, כמונו, רצו שנים ברחובות ובכבישיה הם. הרבה דם זלג מאיתנו, ולחלקנו פתחו תיק במשטרה. אל תחפשו שמות גדולים ואת מי עמד מאחורי המהפכה. זה צריך היה להתפוצץ מתישהו כי דברים כאלו לא יכולים לבעבע הרבה זמן. רק שיקום דור נחמד, שילמד ויבין את הנושא - שלא יקום סתם מתוך קוטג'. מזה לא יקום כלום, ולא ייצא כלום".

40 שנה לאחר שקמו הפנתרים ממרבצם, שכונת מוסררה בוחרת להנציח את דרכם של גיבוריה משולי החברה אל מרכז התודעה. השבוע נחנכה "דרך הפנתרים השחורים", העוברת בסמטאות שעד עתה היו ללא שם, בין שיכונים לבתי מידות. תחילתה בכיכר העירייה וסופה בלב השכונה. סמטה עלומה נקראת בשם "סמטת הם לא נחמדים", תזכורת לכך שהמאבק לשוויון עוד רחוק מסיום.

בשבוע שעבר הוסר הלוט מעל שלטי הרחוב החדשים, ונחנכו עבודות אמנות במרחב הציבורי ברחבי השכונה. הכל ביוזמה מקומית שכונתית לציון 40 שנה לתחילת מאבקם של הפנתרים השחורים לשינוי הסדר החברתי. יזמה אותו קבוצת "מוסללה" והוא נערך בשיתוף ועד השכונה ומינהל קהילתי מוסררה, פסטיבל "גינות ומנגינות" וצעירים במרכז.

מתן ישראלי, מאנשי קבוצת "מוסללה", מסביר כי המחשבה מאחורי האירוע הייתה שהסיפור של הפנתרים הרבה יותר מורכב מסיפורם של המנהיגים המוכרים. "זו הייתה מהפכה שהיו מאחוריה אלפי אנשים", אומר ישראלי. "לא ייתכן שאנחנו מכירים רק את אלה שתפסו את הכותרות, אם כי מקומם מכובד ויפה. צריך לזכור את הסיפור של חיילי השטח".

לאתר הקבוצה:  www.muslala.org

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...