תורה למעשה: סיפורה המפותל של העדה הקראית
העדה הקראית נוסדה במאה השמינית בידי ענן בן דוד, שהאמין רק בתורה שבכתב. הוא נכלא כי כפר במלכות, ברח לירושלים והקים בית כנסת, הפעיל עד היום. זמן ירושלים מביא את סיפורה המפותל של העדה הקטנה שראשיה מאמינים כי אם תיכחד, ייעלם הגרעין האמיתי של עם ישראל
שכנתם, בת למשפחת רבנים, הייתה עומדת מחוץ לבית מדי שבוע ומשמיצה את העדה הקראית באוזני תיירים ועוברי אורח. יום אחד גברה עליה סקרנותה, והיא ביקשה משושנה רשות לבקר בבית הכנסת הקראי. הביקור החשדני אצל השכנה הפך לארוחה משותפת, תפילה ולימוד בצוותא, ואחריהם התוודתה השכנה:
"אני וכהנא (אחיו של הרב מאיר כהנא, מייסד תנועת "כך" – ב"ד) רצינו לעשות טריקים, לגרש אתכם מפה. אבל כשהיינו מגיעים לשער ורואים את החיוכים שלכם, קבלת הפנים שלכם המסה אותנו". שושנה לא כעסה על מזימתה של בת הרב. "אני לא נוטרת טינה. איחלתי לה רק טוב, ורק אמרתי לה שהוא", היא מצביעה כלפי מעלה, "יעשה איתה את החשבון שלו".
שני עשורים לאחר מכן בני הזוג דבח מתגוררים בדירה צנועה בפסגת זאב, רחוקים מסיר הלחץ של הרובע ומהחיכוכים עם השכנים. כיום הם כבר לא מפעילים את בית הכנסת, אך עדיין פעילים מאוד בחיי העדה הקראית, המונה בארץ כ-25 אלף איש.
בירושלים כבר כמעט לא קיימת קהילה כזו, והיא מונה רק כמה עשרות משפחות, אך במרכז הארץ ובדרומה נדמה שהקראים לא קופאים על השמרים: הם מנהלים חיי קהילה שוקקים באשדוד, רמלה (שם נמצא מרכז הקהילה), באר שבע, אופקים, קריית גת, בת ים ובמושבים מצליח ורנן, ולקראת ראש השנה הקרוב הם עתידים לחנוך בית כנסת גם בראשון לציון.
הקראים פרשו מן היהדות הרבנית במאה השמינית לספירה, ומאז הם דוגלים באמונה בתורה שבכתב בלבד, תוך דחייה של התורה שבעל פה וכל פרשנות מאוחרת למקרא. הם נבדלים מהיהדות האורתודוכסית - שאותה הם מכנים עד היום יהדות רבנית - בתחומים רבים:
בסדרי התפילה, בדיני הכשרות והטהרה ובמנהגי החגים; גם לרב שלהם הם קוראים באופן מסורתי "חכם". מסיבות אלה ואחרות קמו להם במשך השנים מתנגדים רבים ביהדות הרבנית, ואת קולותיהם ניתן לשמוע עד היום.
חיפוש קצרצר באינטרנט מגלה הודעה בפורום אתר "הימין האמיתי" הקוראת להתעמת עם הקראים בפורום באתר הבית שלהם. שרשרת התגובות מראה כי בקרב גורמים דתיים, הקראים מהווים עד היום קריאת תיגר
"יהודים שאינם מוכנים לקבל עליהם מרות של סנהדרין יתעלמו מההלכה, יפגמו ביסוד החוק והסדר ויתרמו לאנרכיה ואנדרלמוסיה בכך שיתעקשו לפרש את התורה הקדושה כפי ראות עיניהם... וכשהכהניסטים יגיעו לשלטון במהרה בימינו אמן, הקראים יטופלו בהתאם". בינתיים מתקפות כאלה לא מרגשות כלל את בני הזוג דבח. "אנחנו אף פעם לא תקפנו ולא כתבנו בתגובה", הם אומרים. "למה לענות? זאת דעתם, ואנחנו לא יכולים לשנות אותה. אבל אני גם לא אגיד להם, 'בוא תהיה קראי'. למה לריב?".
מיהם הקראים ומהי אמונתם, שהעמידה עליהם מתנגדים רבים כל כך? כדי להבין זאת ביקרנו במתחם חצר הקראים ברובע, שבו עומד על תלו עד היום בית הכנסת הייחודי שלהם. מעל המתחם נמצאת דירתו הקטנה של יהושע (שוקי) לוי, שליח ציבור בן העדה הקראית המפעיל את בית הכנסת בשנתיים האחרונות.
נוסף לבית הכנסת, לוי נדרש גם לתחזק את המוזיאון הקטן שנמצא במקום, לארח משפחות של בני העדה שמגיעים לתפילה, לארגן שבתות עיון ולימוד ונוסף על כל אלה – לתחזק את בית הקברות הקראי בגיא בן הינום. משימות רבות למדיי עבור אדם צעיר אחד, מרמלה במקור, שהחליט לעבור לעיר, להעמיק וללמוד היטב את מנהגי עדתו ולהפוך למשרת בקודש.
כאמור, העיקרון שעליו מושתתת האמונה הקראית הוא שדברי התורה הם דברי אלוהים חיים, ואין לפרש אותם. כאשר נפלטת מפי המילה "הלכה", לוי קופץ בכיסאו. "אין דבר כזה. התורה היא מה שניתן, ואין דבר חדש על מה שכתוב שם. זה בדיוק העניין:
בתורה יש ציווי שאסור להוסיף על התורה ואסור לגרוע ממנה". על כן, למשל, המזוזה המעטרת את הכניסה לבניין כוללת רק גרסה מהודרת של עשרת הדברות. "עשרת הדברים", מתקן לוי, "כך כתוב". היהודים הקראים רואים בפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך", כמו גם בפסוק "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" – המקור למנהג הנחת התפילין – פסוקים מטפוריים שאינם מחייבים, ומתכוונים אך ורק לשינון וללימוד מצוות התורה מכל הלב.
ההבדל החיצוני הראשון והבולט בין היהודים הקראים לרבניים הוא הלבוש. לוי מקבל אותנו במכנסיים מחויטים ובחולצה לבנה, מראה שונה לחלוטין משכניו לרובע. "יש להבחין בין מסורת ומנהגים ובין מצוות", מסביר לוי. "בתורה כתוב רק, 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת', ולפי זה אנחנו הולכים. אצל החרדים, הבגדים המסוימים והכובע הפכו להיות כאילו מצווה. זה כבר הוספה על הכתוב. אני שם גם כיסוי ראש, אבל זה רק מפני שאני משרת בקודש".
היהודים הקראים מקפידים מאוד על שמירת השבת. הם לא מחממים את המזון או את הבית בשבתות, ואפילו את המקרר מנתקים מן החשמל ומשתמשים בצידנית. "חיילים קראים גם לא סוגרים שבתות בצבא", מגלה לוי, "מפני שאין באפשרותם להתפלל בבית כנסת קראי ולקיים את מנהגי הקראות במלואם".
עוד מאפיין ייחודי של העדה הקראית הוא לוח השנה שלה, השונה מהלוח העברי. הלוח הקראי מבוסס על ראייה בפועל של מולד הירח וכך נקבע ראש החודש - בניגוד ללוח העברי הרבני, המחשב את חודשי השנה מראש. בעבר הקראים גם לא אימצו את מחזור העיבור המחושב מראש בן 19 השנים, ועד לפני 200 שנה עוד שלחו שליחים לארץ ישראל מדי שנה כדי לבדוק האם חודש ניסן חל באביב עם הבשלת השעורה, כפי שמצווה התורה, או שיש להוסיף חודש לאותה שנה.
היהודים הקראים גם חוגגים את החגים בזמנים אחרים: חג השבועות למשל נחגג תמיד ביום ראשון, מפני שספירת העומר מתחילה תמיד ביום ראשון בשל הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת". חג השבועות הקראי חולל שערורייה זוטא לפני כחודש כשרותם כהן מאשדוד, מתמודד בתכנית "כוכב נולד" ובמקרה גם יהודי קראי, לא התייצב לשידור החי של התכנית בערב חג השבועות.
הביצוע המוקלט ששלח במקומו לא הספיק, במיוחד אחרי שאיבד את קולות הקראים שציינו את חג השבועות בזמן שידור התכנית, והוא הודח. "אחרי ההדחה קיבלתי הרבה אס-אם-אסים מכל מיני קראים, על כך שהם תומכים בי על זה שהייתי נאמן לעדה", אמר כהן בריאיון ל"זמן הדרום".
היהודים הקראים חוגגים רק את החגים המצווים בתורה, כלומר את שלושת הרגלים סוכות, פסח ושבועות, ולא את חנוכה. ברכת הדלקת הנרות, "ציוונו להדליק נר של חנוכה", מהווה בעיניהם עבירה חמורה של אמירת שם ה' לשווא, מפני שלא מדובר בציווי המופיע בתנ"ך. גם את תענית אסתר בפורים הם לא יציינו, מפני שאינו ציווי מקראי. את החג הם חוגגים, אבל "רק מפני שעם ישראל לקח על עצמו לשמוח על הנסים והנפלאות שה' עשה והציל את עם ישראל", אומר לוי.
את שלושת הרגלים, לעומת זאת, חוגגים אצל היהודים הקראים בשיא ההתכוונות, ובמהלכם בית הכנסת ברובע הופך למוקד עלייה לרגל. "עורכים כאן תפילות חגיגיות, יושבים בסוכה, הולכים גם להתפלל בכותל", מספר לוי, אך מוסיף סייג: "אך בית הכנסת היום לדעתי קדוש יותר מהמקום הסמלי של חומת הר הבית. היהודים הקראים גם לא שמים פתקים בכותל, או סרטים אדומים על הידיים, או הולכים לקברות צדיקים. כל הדברים האלה הם לא דברים שכתובים בתורה, זו אמונה של עבודה זרה. ואוי ואבוי להשתעבד לזה במקום להתפלל לקב"ה; אלה דברים חומריים, וזה לא מקובל".
ההיסטוריה של היהדות הקראית מפותלת מאוד, ובאותה מידה גם מרתקת. היא התפצלה מתוך היהדות הרבנית בבבל במאה השמינית לספירה, ועד היום היהודים הרבניים, ההיסטוריונים המודרניים והקראים עצמם חלוקים על נסיבות היווצרותה. עם זאת, על שלושתם מוסכם כי דמותו של ענן בן דוד הנשיא הייתה משמעותית בו. לאחר שראש הגולה בבבל באמצע המאה השמינית מת ולא השאיר אחריו יורש, נקרא בן אחיו המלומד ענן בן דוד מפרס כדי לתפוס את מקומו.
בן דוד ייצג בהשקפותיו זרמים אנטי רבניים שהתנגדו למשנה, לתלמוד ולהלכות הגאונים, והאמין בתורה שבכתב בלבד. הקראים מייחסים לו את האמירה "חפישו באורייתא שפיר" - חפשו היטב בתורה. בעקבות מחלוקת עם ראשי קהילות בבל מצא עצמו בן דוד בבית הכלא של הח'ליף כשהוא מואשם בבגידה במלכות, ולאחר שיצא משם בתחבולות – אסף את עדת תומכיו והגיע עמה לירושלים.
לפי המסורת הקראית, ענן בן דוד הגיע לעיר ומיד ביקש לבנות בה בית כנסת. הח'ליף אל~מנצור הוציא צו המורה כי בתי כנסת בעיר חייבים להיות נמוכים מהמסגדים, לכן ענן בנה את בית הכנסת חפור באדמה ומעליו הקים בית מגורים, וכך הפיס את דעתו.
לאחר שנבנה בית הכנסת צמחה הקהילה הקראית וגדלה, ומשכה אליה מאמינים נוספים מפרס ומבבל. לפי החוקרים הצטרפו ממשיכיו של ענן, ה"ענניים", לפורשים אחרים מהזרם הרבני, וכולם התאחדו במאה התשיעית לקבוצה בשם "בני מקרא" או "קראים" - שם המרמז על כך שהם נוהגים על פי המקרא בלבד.
בין המאה התשיעית למאה האחת עשרה התקיים תור הזהב של היהדות הקראית, תקופה שבמהלכה התקיימה יצירה קראית ענפה בתחום הדקדוק, הפרשנות, הספרות והפילוסופיה תוך התפלמסות בלתי פוסקת עם הרבניים. בתקופה זו גם הופקד רשמית בידי נשיאי העדה הקראית בירושלים כתר ארם צובא – כתב היד החשוב של התנ"ך על פי המסורה הטברנית. יש אף כאלה שטוענים שאהרן בן אשר, בעל המסורה אשר ניקד והטעים את הכתר, היה קראי בעצמו.
אחרי שירושלים נפלה בידי הצלבנים ב~1099 איבדו הקראים את האחיזה בכתר ארם צובא ובבית הכנסת שלהם ברובע. הם נפוצו לרמלה, אשקלון, מצרים, טורקיה והגיעו עד לחצי האי קרים. אמנם לאחר הכיבוש המוסלמי של צלאח א~דין חזר בית הכנסת לפעול, אך הקהילה הקראית בעיר נותרה ענייה מאוד ונזקקה לתמיכה תמידית מהמאמינים בפזורה, תוך שהיא מסתבכת בהלוואות מקהילות היהודים הרבניים בעיר. מקהילה גדולה וחיה בימי הביניים נותרה בעיר בראשית המאה השמונה עשרה קהילה מדולדלת, שרוב נכסיה, כולל בית הכנסת העתיק, מושכנו עקב חובות לרבניים.
רק בזכות תושייתו של של החכם שמואל הלוי מדמשק חזר בית הכנסת לידי הקראים ב~1744, לאחר שהוכיח לקאדי של ירושלים שברשות הקהילה שטר הקנייה של המקום. באותה הזדמנות רכש הלוי חלקה קטנה על מדרונו הדרומי של גיא בן הינום, המשמשת עד היום בית קברות של העדה. אך השבת בית הכנסת לקראים גרמה לסכסוך קשה בין הרבניים לקראים ברובע – לא בפעם הראשונה, ונראה שלא בפעם האחרונה - ובמהלכו החריפו הרבניים את דרישותיהם הכספיות מעולי הרגל הקראים לעיר, עד שאלה הפסיקו לבוא.
בראשית המאה העשרים שוב מצאה את עצמה הקהילה הקראית בעיר ללא ממשיכים. נציגיה פנו לקהילה בטורקיה, וזו שלחה שתי משפחות לעיר: סינאני ויפת. אליהו סינאני הפך להיות ראש העדה בעיר. הוא היה אדם מכובד ושמר על חצר הקראים בעיר העתיקה עד 1948, אז נכבש הרובע היהודי בידי הירדנים.
סינאני נפל בשבי, ומשפחתו ברחה למערב העיר. לאחר שחזר מן השבי השתדל עבורו ח"כ יצחק בן צבי, לימים הנשיא השני, שהתעניין בעדות ישראל, והוא קיבל משרת שומר במנזר רטיסבון במרכז העיר. בנו אברהם היו מיועד להמשיך את דרכו, להקים משפחה קראית בעיר ולקבל את תפקיד ראש העדה, אך הדברים הסתיימו בצורה טרגית, במה שנודע לאחר מכן כפרשת הרצח במנזר רטיסבון.
שושנה ברזאני, בת למשפחה רבנית, התאהבה באברהם ורצתה להתחתן איתו. אברהם לא היה מעוניין בה ודחה את חיזוריה, ושושנה החליטה לפגוע בו. במאי 1955 היא זרקה רימון יד לחצר המנזר, אך לא הצליחה לפגוע באברהם.
היא גרמה לפציעתם של עוברי אורח ולא נתפסה. בעקבות המעשה ברח אברהם לאיסטנבול, שם נשא אישה בת העדה הקראית. כשנודע לשושנה דבר החתונה, החליטה לנקום באברהם באמצעות פגיעה במשפחתו. השופט שניאור זלמן חשין, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, תיאר את המקרה ב~1958 בלשון ציורית:
"נשאה שושנה תרעומת בלבה על בנו של המנוח, אברהם סינאני, בגלל אהבה נכזבה. היא חיבלה תחבולות להינקם בו, אך הואיל והוא עזב את הארץ... ביקשה לשפוך את זעמה על אחד מבני משפחתו. במבואות אחד הבתים התקינו (ברזאני וצאלח מזרחי, הנאשם השני – ב"ד) בקופסת העץ רימון יד שהכינה שושנה מבעוד מועד, שמו את קופסת העץ בקופסת הקארטון, פיזרו על קופסת העץ ומסביבה את מיני המתיקה אשר קנו, ארזו את קופסת הקארטון, וצררו אותה והכינוה למשלוח".
החבילה נשלחה לאליהו בעת שהיה במנזר, והוא נהרג מפיצוץ הרימון מיד כשפתח אותה. זה היה סופה של העדה הקראית בעיר עד לסוף שנות השבעים. ברזאני ומזרחי, אגב, הורשעו ברצח, והנשיא בן צבי קצב את עונשם מאוחר יותר בידי לתשע שנים.
בסוף שנות השבעים הגיעו בני הזוג דבח לעיר. השניים הם בני הקהילה הקראית הגדולה של קהיר, שהייתה לפרקים זהה בגודלה לקהילה הרבנית של קהיר והיה לה בית כנסת גדול. אותה קהילה גם התפרסמה בשנות החמישים כאשר בן הקהילה ד"ר משה מרזוק היה ראש חוליית ריגול שהפעילה ישראל במה שכונה מאוחר יותר "העסק הביש".
מרזוק הוצא להורג בקהיר, ועצמותיו הועברו לאחר מכן לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. היה זה רמז לבאות מבחינת קהילת הקראים בקהיר: אחרי מבצע קדש עזבו בני הקהילה, ביניהם גם בני הזוג דבח, את קהיר עם רוב יהודי מצרים. השניים הספיקו להינשא בבית הכנסת של העדה לפני שהוסעו לאלכסנדריה ועזבו את מצרים לבלי שוב.
בין השנים 1948 ו~1967, לאחר שהרובע נפל בידי הירדנים, שמר על בית הכנסת פלסטיני תושב אל-עזריה. אותו פלסטיני גם סיכן את עצמו וטרח לבקר מדי פעם בבית הקברות, שהיה בשטח המפורז. מיד לאחר מלחמת ששת הימים חזרו גם ראשוני הקראים לרובע, וגילו את בית הכנסת מוזנח ואת מתחם חצר הקראים שמעליו הרוס. "המזל הגדול של בית הכנסת הקראי היה שהוא עמוק מתחת למפלס הרחוב", מסביר הרב דבח.
"בגלל זה הוא לא שימש עמדה ללוחמי הרובע ולא והירדנים לא פוצצו אותו לאחר מכן, כפי שקרה לבית הכנסת השכן תפארת ישראל ולבית כנסת החורבה". בסוף שנות השבעים התחילה החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בשחזור בית הכנסת הקראי, פעולה שהושלמה בראשית שנות השמונים בעזרתו הרבה של הרב דבח. כך חזר בית הכנסת לפעילות, והיום הוא שוב מתהדר בתואר "בית הכנסת הקדום ביותר שעדיין פעיל".
התושבים של הרובע לא קיבלו בתחילה ברצון את בני הזוג דבח, ופנו בסוגיה לרב הרובע, אך זה טען בתוקף שיש לקבל בברכה כל משפחה דתית מכל סוג. במקביל דבח עצמו קיבל בסבלנות רבה כל אדם שפנה אליו בשאלות ותהיות לגבי השכנים החדשים-ישנים, וכך זכה באמון ובכבוד מאנשי הרובע.
שושנה אישתו הייתה גננת, והפכה לדמות מוכרת שקיבלה אל המעון ילדים מכל הזרמים והעדות והייתה ידועה בחינוך הילדים לשמירת מצוות. "כולנו בני אדם. לכל אחד יש את התפיסה שלו, ואסור להכריח את האחר או לפגוע בו", היא אומרת. "צריך קודם כול לקבל את הזולת, לא משנה אם הוא דתי או חילוני, אשכנזי או ספרדי".
בית הכנסת הקראי אכן בנוי עמוק מתחת למפלס הרחוב הנוכחי. נוסף להסבר המסורתי על כך שמדובר בדרך לחמוק מצווי הבנייה של השליטים המוסלמים יש כאלה, לא קראים, שמדקדקים ומסבירים שבית הכנסת נמוך כל כך בגלל הפרשנות הקראית המילולית לפסוק "ממעמקים קראתיך ה'".
אבל לוי, שחי כיום מעל בית הכנסת ומתפלל בו כל יום, מספק הסבר אחר, אולי הגיוני יותר. "בית הכנסת עמוק יותר פשוט בגלל עתיקותו. זה מעיד על כך שהוא קדום מאוד ביחס לרבים מהמבנים שלידו". ארכיאולוגים שחקרו את המבנה טוענים שהוא נבנה אחרי הריסת העיר בידי הצלבנים, כלומר במאה השתיים עשרה. כך או אחרת, הירידה לבית הכנסת בגרם מדרגות צר מוסיפה לאווירת המסתורין שאופפת גם ככה את המקום.
בכניסה לבית הכנסת אנו מורידים נעליים, ככתוב בציווי "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". נוסף על כך, הקראים מקפידים מאוד בדיני הטהרה בכל מה שקשור לבית הכנסת, ובכלל. לבית הכנסת יש להיכנס בבגדים נקיים ולאחר מקלחת, שלא לדבר על איסור חמור לקיים יחסי אישות בלילה שלפני כן. בית הכנסת העתיק הזה פעיל בעיקר בערבי שישי ובחגים, אך מתפללים בו גם יחידים, מפני שלפי מנהגי העדה אין צורך במניין לתפילת רבים.
הדבר הבולט לעין בבית הכנסת הוא היעדרם של ספסלים ושולחנות, מפני שהקראים מתפללים בכריעה: הם נושאים כפיים, משתחווים ונופלים אפיים ארצה. סידור התפילה עצמו שונה מהסידור האורתודוכסי, ובמהלך התפילה מתקיים דו~שיח בלתי פוסק בין החזן לקהל. בבית הכנסת תלויות צלוחיות נחושת, והמתפללים מדליקים בהן נרות שמן בשלושת הרגלים. לצדם ניצב בגאון דגם מזהב ומכסף של מנורת בית המקדש.
האישה הקראית יכולה לשיר בקול רם בבית הכנסת, וכן למול תינוקות ולהיות מנהיגת קהילה - כל אלה, מסביר לוי, לפי הכתוב בתורה. רק בבית הכנסת קיימת הפרדה בצורת פרגוד דק בין עזרת הנשים לגברים, בגלל החשש מפני טומאת המחזור החודשי.
לוי מתחזק היטב את מתחם חצר הקראים, המוזיאון ובית הכנסת, ובימי אמצע השבוע הם משוועים לבואם של מבקרים ומתפללים. אלה מגיעים בעיקר בסופי השבוע ובחגים מרחבי הארץ, אבל כמעט לא מירושלים עצמה. לשאלה מדוע הקהילה הקראית בעיר קטנה כל כך אין ללוי תשובה נקודתית.
לטענתו חלק מהקראים לא מתגוררים בעיר מסיבות היסטוריות, וחלקם האחר העדיפו להיות עובדי אדמה ובחרו לגור במושבים מצליח ורנן. נוסף על כך, הוא טוען, בבסיס היהדות הקראית עומד רעיון הלימוד האישי, ולכן כוחם של החכמים הקראים לסחוף אחריהם קהילות קטן יותר, בניגוד לרבנים האורתודוכסים. לבני הזוג דבח, לעומת זאת, התשובה ברורה. "הדור הוותיק הולך ונעלם, והצעירים עוזבים בעקבות הפרנסה למקומות אחרים". נשמע מוכר.
במשך שנים נהגו היהודים הקראים להתחתן בעיקר בינם ובין עצמם, בשל החמרתם בדיני עריות. ליהודים הקראים יש בית דין לנישואים ולגירושים שנהנה מתוקף חוקי משנת 1995, והוא ייחודי בכך שהוא רשאי, במקרים מסוימים, להיענות לאישה ולתת לה גט גם נגד רצונו של הבעל. פסיקה כזו אמנם לא תהיה תקפה בבית דין רבני, אך היא משקפת היטב את ערך שוויון האישה בעדה זו.
ומה לגבי נישואים בין קראים ללא קראים? לכך נדרש הרב עובדיה יוסף, שהכיר את עדת הקראים מקרוב אחרי שהותו במצרים כאב בית דין בסוף שנות הארבעים. "יש מקום רב לקרב את הקראים ולהתיר להם לישא בת ישראל", כתב יוסף בהתייחסו לסוגיה כאשר כיהן כרב הראשי לישראל.
"והנכון לשלוח אותם תחילה אצל תלמיד חכם ירא שמים, ללמוד את עיקרי ההלכות של יסודות היהדות [...] ורק אחר כך יקבלוהו להשיאו אישה בת ישראל, לאחר קבלת דברי חברות". המקבל עליו דברי חברות מקבל על עצמו את דיני הטומאה והטהרה של הרבנות האורתודוכסית, ובכך חדל למעשה להיות יהודי קראי.
ימי תור הזהב של היהדות הקראית בעיר, כפי הנראה, חלפו עברו להם. אפילו בבית הקברות כבר כמעט לא משתמשים, על אף מיקומו המיוחד - ליד מלון הר ציון, מעל גיא בן הינום. ביקור במקום מגלה שלוי טורח לשקם את המקום מהריסותיו, תוך שהוא נאבק בגלי אשפה ובמצבות מנותצות, לטענתו מעשה ידי השכנים מאבו תור. בית הקברות עצמו הוא עדות דוממת להיסטוריה ארוכת השנים של המקום: לצדן של גתות עתיקות ומערות קבורה מימי בית שני מפוזרות מצבות הקהילה הקראית הקטנה ששבה לעיר ב-1744.
הכתב העברי על המצבות הקדומות, על רקע חומות העיר העתיקה, רק מדגיש את הזיקה העמוקה לעיר שהייתה לקהילה הזו - שבשיא פריחתה מנתה מאות משפחות והצמיחה ישיבה גדולה ופורחת. היום כאמור המצב הפוך: הקהילה הקראית שוכנת ברובה בשפלה ובדרום הארץ, קוברת את מתיה בעיקר ברמלה, ומגיעה לעיר הקודש רק לביקורים.
"אנשים באים לשבתות עיון – מתפללים ולומדים. יש עתודה רבנית לאנשים שרוצים להפוך לחכמים", מסביר לוי. הרב דבח פרש לפנסיה מעבודתו כמורה טכנולוגי, והוא עסוק בתיעוד והעברת הידע הרב שלו בקראות. "אני מקליט את טעמי המקרא של הקראים לפרשיות ולתפילות ומעביר לכל הקהילה, בארץ ובחו"ל", הוא מספר.
לקהילה הקראית אין בתי ספר או מוסדות חינוך עצמאיים. במרכז הקהילה ברמלה מתקיימים מדי יום שיעורים ופעילויות לדור הצעיר, אך באופן טבעי, חלק מבני הקהילה בוחרים להינשא גם ליהודים רבניים, ולא תמיד בוחרים להביא את בן או בת הזוג בשערי הקראות. "הדלת שלנו לא סגורה", מסביר לוי. "מי שרוצה להצטרף לקהילה יכול לעבור תהליך של לימוד, שבסופו הוא עובר מבחן ואז מקדשים אותו לקראות". לוי נחרד מהרעיון שהעדה תקטן עד שתיכחד לגמרי.
"אוי ואבוי להגיד דבר כזה", הוא אומר בתוקף. "אם עדת היהודים הקראים לא תהיה עם ישראל לא יהיה, כי אז ייעלם הגרעין האמיתי". אבל שושנה דבח לא ממהרת לחשוש. "בירושלים בית המקדש לא ייבנה עד שתהיה אהבה. כל זמן שיש שנאה בין היהודים עצמם הוא לא ייבנה, מפני שהוא נחרב משנאת חינם. קודם צריך לבנות אהבה בין האנשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם