הפיצוצייה: ברוכים הבאים לנתניה - העיר הכי לוהטת בישראל
רימוני הלם מול תיירות בביקיני. בניינים מתפוצצים מול מועדונים מפוצצים. רחוב ראשי מתקלף מול חוף ים ציורי. אבוטבול ושירזי מול אלי ומריאנו. מוטל'ה שפיגלר מול מוטי קירשנבאום. "ניפגש בסיבוב" מול "ארץ נהדרת". הסיפורים הכי פרועים מול ההומור הכי נושך. הערסים הכי דביקים מול הצרפתים הכי שזופים. הפיגועים הכי קשים מול שמחת החיים הכי אינסופית. נתניה - העיר הלוהטת בישראל
עזה 92', שבוע אבטחת בסיסים מול אחד המחסומים. לאחר התארגנות קצרה שובצנו, חניכי קורס חובשים קרביים, לאייש את מגדלי השמירה. המשקפות הצה"ליות אפשרו להציץ לתוך העמדות השכנות. התמונה הייתה זהה:
חיילים מנומנמים שקוראים באדישות את מוספי השבת ומפצחים גרעינים. לפתע תנועה חשודה: חיילת מהבסיס (מי היה מאמין שבחור הנטוש הזה יש בחורות) עלתה למגדל הדרומי, שם שמר אחד מחניכי הקורס.
בארוחת הערב הוא סיפר בנונשלנטיות על הסטוץ הקרבי. הוא היה מנתניה ואנחנו היינו בתולים. פגשנו אותו שוב רק למחרת בערב, הפעם מלווה ברס"ר הבסיס שאחז בו בידיו העבות כשפרצופו אדום מזעם.
לאחר כמה דקות ארז את הציוד ועזב. ניסינו לברר אם מישהו מהפלוגה הלשין למפקדים. בלילה קיבלנו את הדוח המלא: הרס"ר תפס את הרב-שגל ואת הפקידה שלו משתזפים בחוף הים הסמוך לגבול עזה. בעקבות התלונה הבחור הודח מקורס החובשים. כעבור כמה שבועות נודע לנו שהוא ניהל רומן עם המדריכה הכי קשוחה והכי בלונדינית בקורס. לימים היא הפכה לכוכבת תוכניות ילדים. גם היא הייתה מנתניה. מתברר שלכל אחד מאיתנו יש את החבר הנתנייתי מהצבא.
סיבוב קצר בין כמה מקורבים העלה זיכרונות לא פחות עסיסיים: אחד סיפר על נתנייתי שהחליף בפנקס החוגר את התמונה שלו בזו של בוב מארלי. אחר נזכר איך הנתנייתי שלו גנב רכב צבאי ונעצר רק כשנכנס בטעות לשטח אש. ושלישי, יליד העיר, למד ביסודי עם ילד פופולרי, כריזמטי, נוטה למעשי קונדס. לימים הוא הפך, אם להאמין לכותרות העיתונים, לראש משפחת פשע.
אף אחד לא יודע בדיוק למה, אבל כבר שנים שנתניה מסרבת לרדת מהחדשות. מבזק עדכני: ביום שישי שעבר קרס בניין באזור התעשייה הישן בעקבות התפוצצות שנגרמה מדליפת גז. כמה שבועות קודם לכן הביא פיצוץ הגז ההרסני בכיכר העצמאות למותם של ארבעה בני אדם, בהם שלוש נערות. ב-10 ביולי הורשע תושב העיר איתי בן-דרור ברצח שלושת ילדיו, שבוצע כנקמה בגרושתו.
החודש גם נערכת פגישת סולחה היסטורית בביתו של הרב שאול אלקריף בין שני ראשי משפחות הפשע פרנסואה אבוטבול וריקו שירזי, מה שלא מנע מהמשטרה לפרסם אזהרת חיסול. לשניהם. במאי הורשעו רוני רון ומארי פיזם ברצח ובסיוע לרצח, בהתאמה, של הילדה האומללה רוז פיזם. שריפת ענק החריבה את איקאה בפברואר שעבר. ובתווך נרשמו מקרים של זריקת רימוני הלם, מלחמות שליטה בין עבריינים, מעצרים של טייקוני פשע, מה לא.
אז מה יש בה, בנתניה, שהופך אותה למחוז של ישראליות מתפרצת, חסרת מעצורים ובושה, שמייצרת ללא הרף סיפורים פרועים ומרהיבים שכאילו נלקחו מסרט נוסטלגי של פליני. למה, מכל הערים בארץ, אזרחי ישראל שפתחו את הטלוויזיה בשישי האחרון ושמעו על התפוצצות הגז ההרסנית השנייה תוך חודש, לא היו ממש מופתעים ומלמלו לעצמם "נו, זו נתניה".
ומצד שני נתניה היא עיר שבה הקלילות הקיומית היא לא הפוגה מהמצב הטעון בארץ, אלא השקפת עולם. עיר שהצמיחה את הקומיקאים והסאטיריקנים הכי גדולים בארץ, מיהודה ברקן למוטי קירשנבאום, משלמה בראבא לאלי ומריאנו, מקובי ניב לכותבים הראשים
נתניה היא העיר שבה נולדו הפושעים הכי אכזרים בארץ, מהמחסלים הסדרתיים של שנות השבעים עד שושלת אבוטבול. עיר שממנה יצאו רוצחי הילדים הכי מפורסמים במדינה - צבי גור ורוני רון.
עיר שהייתה אמורה להיות מחוז הקיט של ישראל, אבל הפכה לאוטונומיה סגורה, בגיבוי רבבות יהודים צרפתים חובבי שיזוף ומסעדות כשרות למהדרין שמגישות קערות של צ'יפס ודג מוזהב. עיר שתושביה גאים בה ואינם מסתובבים עם גרם אחד של רגשות נחיתות מול תל אביב הגדולה. העיר המושלמת להפקת הגרסה המקומית של סדרת הטלוויזיה האמריקאית "הסמויה".
וזו עוד תקופה שקטה יחסית. באינתיפאדה השנייה הייתה נתניה בירת הפיגועים של ישראל. מבחינת מספר התושבים, נתניה היא העיר השמינית בגודלה בארץ - באירועי טרור היא הייתה שלישית, אחרי ירושלים ותל אביב. הפיגוע שאירע בערב פסח במלון פארק היה הקטלני והמחריד מבין כל אירועי האינתיפאדה. קניון השרון לבדו עבר שלושה פיגועי התאבדות.
"מיי גודנס, זה נתניה" אני מרגישה שזה יכול להיות בכל מקום במזרח התיכון. זה יכול להיות בביירות. אני לא מרגישה שאני בישראל כאן. אני מרגישה שזה פחות יהודי ויותר איסלאמי כאן" (טריני וסוזנה עושות את נתניה)
אנחנו נמצאים בכיכר העצמאות, הלב הישן של מרכז העיר. המזרקה העצומה עדיין לא נכנסה לפעולה. שני צעירים בלי חולצה (רזים, רזים) ובתספורת מוהוק חובבנית מחברים משאבה למתקן שעשועים מתנפח, שכולו בובת דוב פנדה ענקית. ילדי נתניה יקפצו כאן בשעות הקרובות תמורת שמונה שקלים.
אישה מבוגרת מפזרת לחם יבש, וקבוצה גדולה של יונים עטה על השלל. שני הבחורים ממהרים לקחת מטאטא ומבריחים את חבורת היונים שמתקרבת לפנדה. "חל איסור האכלת יונים בתחום המזרקה והכיכר", מסביר שלט סמוך, "העובר צפוי לקנס של 660 שקל". למפעילי המתקן צפוי יום עבודה ארוך: הלילה (חמישי שעבר ) מתקיים לראשונה בנתניה הלילה לבן.
מול השאון עומד בניין הרכבת הארוך שבו אירע ב-17 ביוני פיצוץ הגז הגדול. ארבעה בני אדם מצאו את מותם באירוע, ערבי ישראלי שעבד בסביבה ושלוש נערות, עולות חדשות מצרפת שחילקו נרות שבת מטעם בית חב"ד. חזית הבניין גלוחת פנים ומאפשרת להתבונן בחורבות החנויות והמשרדים שפעלו כאן. כיסאות בית הכנסת בקומה השנייה עדיין עומדים מסודרים בשורות.
שלט גדול בקומה השלישית מכריז על "האגודה לטיפוח חברה, תרבות, תיעוד ומחקר של יהדות תימן". חזית מסעדת שיפודי מרים בקומת הכניסה מרוסקת. מעל משקיף המשרד של האגודה למען החייל. דגל ישראל קרוע לכוד בין תריסי הפלסטיק. רק "מוזס קלאב" בקומה השלישית עדיין עובד. בעבר שכנו בבניין גם כמה מכוני ליווי. אם תרצו, ייצוג מושלם של הישראליות. ישראליות שהתפוצצה בפנים. לא בגלל פיגוע טרור, אלא בגלל רשלנות.
בכל ערב, כשהשמש מבעירה את השמים בצבעי פסטל של שזיף, מתמלאת כיכר העצמאות באורחים חדשים-ישנים. בבתי הקפה שנושאים שמות מעבר לים - "שה ויליאם", "שה מישל", "ביסטרו ג'קי" - יושבים גדודים של אנשים לבושים לבן, שרשראות זהב ושיזוף בצבע חמאת בוטנים. "לרו דה לה פיטה", מכריזה מאפיית קרואסונים את מיקומה במרחב. כך גם האמא שמתעקשת שבתה בת השנתיים תעשה את צרכיה מעל חור ניקוז הביוב מול העיניים הנדהמות של אנשי השיטור המקומי. "הגיעו לפה כל הזבל", מסנן אחד השוטרים לאחר שהאם מתעקשת להתעלם ממנו.
הקשר הצרפתי לא התחיל מהיום. כבר ב-'68 חתמה העיר לראשונה על ברית ערים תאומות עם ניס (אז קראו לה ניצה). בשנות השבעים הגיעו יהודים צרפתים לנתניה, בהם אנשי עסקים. הם יצרו קשר עם התושבים הוותיקים, ופיתו לא מעט תושבים להקים עסקים משותפים. עד היום מסתובבות אגדות על בחורות יפהפיות בנות העיר שנסעו בעקבות המאהבים לצרפת והשתקעו שם. מאז הן שבות לביקורים מדי קיץ. עם פרוץ גל האנטישמיות בצרפת באמצע העשור החליט חלקם להשתקע בעיר, רצוי בדירה המשקיפה לים.
אבל הערב הצרפתים לא כבשו את בתי הקפה. הם מחרימים את חגיגות הלילה הלבן. בבית הכנסת שנמצא ממש מעל הכיכר, מטרים ספורים מהבניין שהתפוצץ, מתקיימת אזכרה לזכר שלוש הבנות. בשעה שהרחובות של נתניה נסגרים, ובלונים לבנים בצורת עננים נתלים בכל פינה וילדות במכנסונים קצרצרים, משקאות אנרגיה זולים ביד ולק כתום-ורוד על אצבעות הרגליים שוטפות את הרחובות, הצרפתים מתכנסים בבית הכנסת. שומעים את קולות להקת המתופפים בכיכר, רואים את הקרוואן הנייד של גלגלצ, והלב שלהם נחתך.
בית הכנסת עמוס במאות מתפללים, חלקם הגיע במיוחד מצרפת לנחם את המשפחות האבלות. רב הקהילה נושא נאום בצרפתית, מאחוריו עומדים בני המשפחה ומשעינים את גבם על ארון הקודש. עשרות נשים בשמלות דקות יושבות על המדרגות, מנסות לנצח את הלחות עם נפנוף של מדריך המסעדות הכשרות בצרפתית.
"אני מנהל להקה", מספר תיאו, עולה בן 35 שמתגורר ברמת פולג. "אמא של אחת הבנות הייתה זמרת אצלנו. היא לא מסוגלת לשיר או לעלות על הבמה יותר. המרחק בין בתי הקפה בכיכר לבית הכנסת הוא עולם שלם. מרים פיירברג רוצה לעשות מהעיר שלה תל אביב. עשתה לילה לבן לבני 80. אולי היא חושבת שזה מה שיביא לעירייה כסף".
עם סיום התפילה החברות לכיתה יורדות לכיכר. הן יושבות בפינת הדשא, מחבקות אחת את השנייה, רואות כיצד האלפים חוזרים מהבמה המרכזית, שם אירחה ראש העיר הנערצת את לימור לבנת. "כמו שאמר חיימון מנכ'ל ההיכל: 'את המנגינה של נתניה לא נפסיק"', מהדהד ברמקולים קולה של מרים פיירברג.
"זו בושה וחרפה", אומרת אחת החברות הקרובות של המנוחות. "אבא של אחת הבנות הלך היום לעירייה וביקש לדחות או החגיגות. הם לא היו מוכנים. אמהות של הבנות התקשרו קודם ואמרו שזה לא יפה. הם ידעו שהחגיגות ייפלו על האזכרה. הם לא מתביישים. עשינו אתמול שלטים לזכר הבנות ותלינו אותם על הגדר של הבניין שהתפוצץ. בבוקר הורידו אותם.
"בדרך לבית הכנסת אנשים שאלו אותנו איפה המסיבה? אנחנו לא שם. אתה לא רואה צרפתים בחגיגות האלו. אנחנו משפחה אחת, כולם מכירים את כולם. עכשיו זו משפחה באבל. אנחנו מתכננות להכין שלטים עם התמונות של החברות שלנו וללכת איתם בכיכר. שיראו האנשים".
ספק אם הבנות מודעות לתאוריה קונספירציה שרצה בשעות הראשונות לפיצוץ ועדיין יש נתנייתים שמוכנים להישבע בשם של משה דואק - ראש מפלגת תרשיש ("נוער נוער נוער") שהבטיח בתשדירי הבחירות של ྔ להקים "אוניברסיטה, מכללה וטכניון בנתניה" - שהיא האמת לאמיתה.
לפי השמועה הפרועה, אחת ממשפחות הפשע מחזיקה שטחים בבניין והיא שאחראית בדרך זו או אחרת לפיצוץ. "בנתניה הכל יכול להיות", אשרר את התאוריה בחור מקומי שהיה עד לאירוע. השעה הייתה מאוחרת, והבחור שתה חמש כוסות בירה. כעבור 24 שעות שמעתי בחדשות על פיצוץ הגז באזור התעשייה, שבו נפצעו כעשרה פועלים סינים שהתגוררו בקומה מעל מסעדה. נתניה.
"ראש השנה תש'ע. בית המלון עומד נטוש. עדיין מתגורר בו דייר שכבר הכרתי, אבל רוב האגפים נאטמו בבלוקים אפורים. יונים מקננות על הגג שהתקפל כמו נייר. יש בנתניה פה גדול, חסר צורה, והוא אוכל את הקומות ואת החדרים. אתמול שאלתי את אבי אם יש לו תצלומים ישנים של המלון, משנות השלושים והארבעים, כדי שאוכח לראות איך הוא היה אז, בשנים הראשונות. הוא הסתכל בי ואמר, "בשביל מה אתה צריך תמונות ישנות" גש וצלם שם עוד היום. אני אפתח לך. שום דבר לא השתנה. הכל נראה בדיוק כמו שהיה" (מתוך הספר "נתניה", דרור בורשטיין ).
נתניה נוסדה ב-1929 על ידי קבוצת בני בנימין כיישוב לפרדסני השרון והיא קרואה על שמו של הנדבן היהודי הגדול נתן שטראוס. לאחר קום המדינה יושבו בעיר עולים רבים מצפון אפריקה, במיוחד בני העדות התוניסאית והטריפוליטאית.
בניגוד לערים אחרות בארץ, העיר לא סבלה מחלוקה חברתית גאוגרפית קשוחה לאזור אשכנזי עשיר ומזרחי עני, ולאורך השנים נשמרו יחסים טובים בין העדות. הייחוס העירוני הוא המרכיב המרכזי בזהות התושבים. אין נתנייתי שלא יתגאה במוצאו, וגם מי שנטש את העיר רוצה לחזור. "רק בדיעבד הבנתי שזה היה כור היתוך", אומר הסופר דרור בורשטיין.
בשנות השבעים מיתגה עצמה נתניה כעיר התיירות של ישראל (יחד עם נהריה). חופים נהדרים לצד עשרות בתי מלון בקו החוף הפכו את העיר לריביירה קטנה שמשכה תיירים מהארץ והעולם. הקרבה לתל אביב לצד האוטונומיה והסגירות הגאוגרפית בנו את התמהיל המושלם. תושבי העיר החלו להרגיש שנתניה מתחילה לממש את הפוטנציאל שלה ונתוני הפתיחה מצוינים. אלה גם היו השנים הגדולות של מלטשות היהלומים הרבות שנפתחו בעיר והעניקו לה את שמה: "עיר היהלומים".
ריכוז של אוכלוסייה חלשה בשכונות החדשות, רובם מפוני מעברות פרדסייה וכפר יונה, לצד הזנחה מצד הרשויות, תרמו להתפתחות הפשע. בהתחלה הייתה זו פשיעה קלה שהסתכמה בעבירות רכוש, הימורים, פרוטקשן (" מס עוונטה") והטרדת תיירות בחוף, אבל עם השנים הפשע הפך לקשה יותר - משליטה על שוק הסמים ועד מעשי שוד נועזים של מלטשות היהלומים. מנהיגי הכנופיות הפכו לסלבריטאים מקומיים ובישרו את עידן הכוכבנות שמאפיין כיום את משפחות הפשע. ב-20 השנים האחרונות עברה העיר
מהפכה. תעשיית היהלומים התמוטטה, ועשרות אלפי תושבים נוספו לעיר, בעיקר עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, אתיופיה וצרפת. עתודות הקרקע הגדולות אפשרו את פיתוח העיר לכיוון מזרח, וכן באזור החופים הדרומיים. חברות רבות החליטו למקם את המפעלים שלהן באזור התעשייה החדש. את הקרדיט על פיתוח העיר שהיום כבר מונה כ-185 אלף תושבים מקבלת אישה אחת: מרים פיירברג. הכיסא שלה, לפחות עד שתחליט לרוץ לפוליטיקה הארצית, מובטח. "היא גדולה מהחיים. היא עושה כאן הכל. יש לה ביצים של בת יענה", אומרת גלית אטיאס (בת 30), שנולדה "וגם אמות לידיעתך רק בנתניה".
"איך דווקא פה, ורק פה, צילמתי את הסרט הראשון שלי. סרט סטודנטים עם גלשנים, תום נעורים ונתן זהבי מככב בסוכת המציל. איך הייתי יכול לצלם סרט כזה היום, עם כל הרעש והמהומה? עם מגרשי החניה, עם מזנוני החוף, שפעם היו לא יותר מדלפק צנוע וברז בירה, והיום הם תמנוני פלסטיק שהשתלטו על החול והשלווה". (מתוך הספר "מסע חיפושים", איל חלפון).
לים של נתניה לא עולים לרגל, אלא יורדים ברגל. הוא שוכן בגדולתו המפוארת מתחת לגבעות הכורכר שמעטרות את קו החוף. הנוכחות שלו אינה ברורה מאליה. הוא לא משתכשך בטבעיות בגבולה המערבי של העיר, כמו תל אביב או בת ים. ההגעה אליו דורשת מאמץ.
עשרות מדרגות מפרידות בין הרחוב ובין החוף. ההליכה לים היא טקס מלא כבוד. העוצמה שלו משרה על העיר כולה מעין קדושה מלאה מיניות. נשים דתיות בכיסוי ראש ארוך יושבות על כיסאות הפלסטיק עם ביקיני. בחורים שזה עתה יצאו נוטפים מהמים ממשיכים להסתובב ברחובות העיר בלי חולצה. נערים מתקוטטים למי שייך דג הלוקוס האדום שנתפס בין סלעי שובר הגלים, כדי לספק לאמא את המרכיב העיקרי לחריימה של ארוחת ליל שבת.
"נתניה היא עיר מאוד חושנית", אומר הקולנוען והכותב איל חלפון ("איזה מקום יפה", "קרקס פלשתינה") שגדל בנתניה. "יש בה מיניות מאוד בוטה, קצת נהנתנית, צעקנית וקולנית. זה עוד מגיע מהמורשת הטריפוליטאית שלה וממשיך הלאה עם מחליפים ראויים. יש לה נתונים שמקומות אחרים יכולים רק לחלום עליהם, אבל היא לא עשתה עם זה כלום. היא לא הצליחה לפרוץ כמו שמפלגת חרות פרצה".
"בשכונה שלנו היה אחד מתחילן מקצועי. היינו בני 12 ולא הבנו על מה הוא מדבר", מספר קובי ניב, שנולד בנתניה ב-47'. " הוא היה מספר לנו סיפורי זימה מתחת לפנס והייתי שותה את הדברים שלו בצמא. איך הוא שופך יין על בחורות, ומלקק להן. מאוחר יותר הבנתי שנתניה הפכה למעוז של שוודיות. כמה חברים שלי התחתנו עם שוודיות".
לא רק הים תרם לחושניות של העיר. "זו עיר שמתרחשת ברחוב, במרחב הפתוח שלה", ממשיך ניב. "אנשים לא היו בכלל בבית. הכל בחוץ, אין סודות. כולם מכירים את כולם. הולכים וחוזרים ברחוב הרצל. היית צריך להיות סבבה עם כולם. השיפוט היה לגבי איך אנשים מתנהגים ולא מאיפה הם באים. לא היו כאן מעמדות. הכל התערבב. ברחוב הפתוח אין אווירת עוינות. אתה הולך כאילו נולדת שם".
"לפני שמונה שנים ניסיתי להביא פורמט טלוויזיה קנדי, בו מציבים תאים כמו כספומט עם מסך ומצלמה במקומות שונים ואנשים נכנסים לשם ומספרים סיפורים", נזכר חלפון. "כניסיון הבאנו תא אחד והחלטתי להעמיד אותו בשוק ליד מסעדת צ'צ'ו. אנשים נכנסו וסיפרו סיפורים שלא ייאמנו: אהבות, בגידות. אפילו ראש העירייה נכנסה ודיברה. הקנדים לא האמינו. אם בישראל הכל על השולחן, בנתניה זה עם רמקול.
"אתה גם יכול לקרוא את הסיפור של נתניה דרך בתי הכנסת. מספר בתי הכנסת כאן הוא עצום, כל הזמן יש סכסוכים עסיסיים ומניינים מתפצלים. כל שנה היינו עוברים מבית כנסת אחד לאחר בעקבות פיצול ופילוג. זה הגיע למצב שהתפללנו בבית הכנסת הכי קטן בעולם שחלק את החלל שלו עם חנות נעליים. הם נהנים להסתכסך זה עם זה, אולי זה גם במורשת הצפון אפריקאית שגם אני שייך אליה".
"מה זה נתניה? נשמה, תזמיני ניידת. יש הרוגים? (סטנדאפיסט נתנייתי שנגמרו לו הבדיחות)
בנתניה נולד יהודה ברקן, אחד השחקנים הפופולריים ביותר בשנות השבעים והשמונים. לפני שחזר בתשובה כיכב ברקן בסרטי בורקס כמו "כץ וקרסו", " לופו", " צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", ובהמשך הפיק וביים סרטי מתיחות ומצלמה נסתרת. השמות לבדם - "חייך אכלת אותה", "ניפגש בחוף", "ניפגש בסיבוב" ו"גברת תפתחי, זה אני" - מייצגים באופן נאמן את ההומור הנתנייתי הטיפוסי: שובב, ערסי, קליל, על גבול האידיוטי.
חוט אחד, פחות מוכר, מקשר בין שתי תוכניות הסאטירה הכי טובות שהופקו בישראל: "ניקוי ראש" ו"ארץ נהדרת". הכותבים הבולטים הם יוצאי נתניה. ב"ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום וקובי ניב וב"ארץ נהדרת" דוד ליפשיץ ואסף שלמון. את אלי ומריאנו, המגלמים בדייקנות את דמויות העממיקו מחממות הלב, אין צורך להציג. גם הם מנתניה."זו עיר שמחה", אומר ליפשיץ שחלק שולחן משותף בתיכון עם שלמון.
"מזכירה סרטים איטלקיים. יש כאן הכחשה מוחלטת של דיכאון ועצב, זה לא בדנ'א שלה. זו עיר ערסית כמו בת ים ואשקלון, אבל לא משעממת כמו חולון וראשון הסתמיות. אין לה את הכובד של ירושלים או הנפיחות והסטייל של תל אביב. אפילו ראש העיר כאן היא דמות קומית. זו עיר טובה לאנשים שרוצים להתבונן. בבת ים תתבונן-תקבל דקירה".
נתניה מהווה עבורכם מקור השראה למערכונים?
"זו הייתה עיר טובה לקלוט ולשמוע שפה. אין כמעט בניין או אבן בנתניה שלא הכנסנו למערכונים של 'ארץ'. היא נתנה לנו בלי סוף חומרים. הבנו שהעיר הזו מצחיקה רק כאשר עברנו לתל אביב. בנתניה זה נראה לך הכי הגיוני בעולם שילד פותח את דלת הכיתה עם הראש שלו. אחרי הצבא כתבתי הצגה לתאטרון עכו על נתניה. ניסיתי לכתוב דרמה ויצאה קומדיה. ההומור של העיר הוא מהסוג שמחמם את הלב. הטריפוליטאים בעיניי הם העדה הכי מצחיקה. לא יכולת לעשות כאן סמים או אלכוהול - זו לא הייתה תל אביב-אז נשאר להיות קליל ולשכלל את זה".
"מה שמיוחד בנתניה הוא הערב רב של העיר", מסביר אלי פיניש את מקורות ההשראה. "בכל ערב נפגשו ברדיוס של 150 מטר פריקים, ערסים, סטייליסטים, פנקיסטים, צפונים. צבעוניות מטורפת, סלט גדול של צבעים, דמויות וטיפוסים. כולם רצו לראות את כולם. מצד שני, הערסים רצו להרביץ לפנקיסטים, הסטייליסטים התנשאו על כולם. החיים בערב רב הזה כבר מגיל אפס הופכים אותך לזיקית.
"לדעת איך להחליף צבעים. להיות כל הזמן בקומבינות ובעניינים. רק להיות, להרגיש ולגדול. כילדים בני 14 לקחנו טרמפים לתל אביב, לכבוש את העיר הגדולה. מתקתקים כניסות, קומבינות למועדונים. העיר חישלה אותנו. כשנתנייתי יוצא החוצה הוא עמוס בתיק מלא כלים.
"מריאנו ואני שאבנו את הדמויות האלו עם קש. רק להסתכל, לצלם ולשמור בהארד דיסק. לכולם היו שמות: כוס מים חמים, יוסי אופניים, יניב נינג'ה, איציק מיוזיק. לא בטוח שהייתי בוחר לחיות איתם, אבל בסופו של יום אנחנו אוהבים לצחוק על הגרוטסקי והבוטה אם הם מייצגים פן של הישראליות. לקחנו משם ג'סטות של היד, מבטים, מילים - ושילבנו אותם בדמויות שגילמנו".
לפי פיניש, זה סוד ההצלחה של "ארץ נהדרת". "בפיילוט הראשון של 'ארץ', אסף ודוד היו השמות הקטנים מול אסף ציפור וג'ו אל-דרור, ובסופו של דבר הם הפכו לעמודי התווך של התוכנית. המערכונים של 'ארץ' נכתבים מהפריזמה של הזיקית הזו. שפה גבוהה וגם עממית. בדמויות יש משהו אנושי וחם עם אמת פנימית, ועל זה אתה יוצק את התוכן. פילוס, מומי, שיראל, הם לא אנשים רעים. הם מתוקים ומצחיקים אותי".
אם רוצים לזקק את כל המהות הנתנייתית לבן אדם אחד כדאי להקשיב לאלי בנזינו, חבר ילדות יליד נתניה של אלי ומריאנו והיום בעל בית קפה ברמת גן. "בנתניה חיים אנשים שמושכים את רף הבושה עד הקצה', הוא מתאר. "אין הגנות, הכל אמיתי, הכל בחוץ. אם יש מישהו שנתקע בלי כסף וצריך טרמפ הוא לא יחכה לפגוש מישהו מוכר, אלא יבוא לאיש הראשון שהוא פוגש ויגיד: 'יש לך 20 שקל'". האנשים הם אלו שעושים את נתניה. הנתנייתים הם אנשים יותר קיצוניים מהאנשים הרגילים. הקיצוניות הזו גורמת לנו כישראלים חוצפנים שהדרך להצלחה תהיה מהירה יותר".
במה זה מתבטא?
"מאז שאתה ילד אתה בוחן את הגבולות של עצמך. משעמם? לוקחים עשר ביצים מהבית ובזמן הנסיעה זורקים ונקרעים מצחוק. אתה לומד לא לפחד לקבל מכות. מספיק בנתניה שהלכת על החוף, נגעת בטעות בגלשן של בן אדם - הוא יחטיף לך מכות וימשיך ללכת. את כל הילדים הבעייתיים בבית הספר שלי אני כבר לא רואה. לא יודע אם הם בחיים או מאחורי סורג ובריח. בעייתי בנתניה זה בעייתי באמת".
כמה מהרכבי הרוק הראשונים בישראל נולדו בנתניה, המוכר בהם הוא "גן עדן", שממנו צמח מני בגר. "כנער היה לי הרכב רוק", אומר בנזינו. "ההורים חשבו שאני הולך ללמוד ונכנסתי למקלט וכתבתי מוזיקה. באחד מימי העצמאות מצאתי את עצמי מול 7,000 אנשים עומד עירום על הבמה. הנגנים הורידו אותי בכוח. הם חשבו שאני שיכור או מסומם. דובר העירייה רצה לתבוע אותי. זה חלק מהסיפור: או להסתובב בלילה ולעשות פשעים קטנים של שקל וחצי או להוציא אגרסיות במקומות אחרים".
שובבות נעורים שהופכת לבוז מוחלט לרשויות קיימת בהרבה ערים, אבל בנתניה היא ממש ספורט עירוני. "המשטרה תפסה אותי כשציירתי את הגרפיטי הכי גדול בעיר עם שם הלהקה שלי, 'טוטם', על קיר באורך 16 מטרים שמשקיף לים", נזכר בנזינו. "רציתי שאחרי שנחזור מהגלישה נראה את הגרפיטי. האדרנלין של העיר לוקח אותך למקומות האלו. ההחלטה ללכת לפשע או לא היא בכלל לא בידיים שלך. אומרים לך בוא נלך היום לתת מכות עם ערבים ורק ההוא מלמעלה מחליט אם תלך או לא".
השילוב של נעורים, ים, תיירים וקיץ נצחי מוביל באופן טבעי להרבה סקס. בשנות השבעים אפילו תל אביבים אדוקים היו באים לבלות במועדונים ובברים של נתניה. לקראת סוף העשור אפילו נפתח בעיר בר הגייז הראשון בישראל. "כל המיניות של העיר הזו מגיעה כבר מהדור של ההורים", טוען בנזינו.
"בשנות השבעים נתניה הייתה עיר של אורגיות, יהלומים וחופי ים. בחורות הסתובבו בבגד ים מינימלי. לא צריך להשקיע הרבה, ככה משחק עם האצבעות, והוא יירד. גם הצרפתיות הביאו את הסקס לכאן. הן היו חופשיות ומתירניות. באו לעשות חיים. כילד אני זוכר את עצמי יוצא כל קיץ עם ארבע צרפתיות. באחת אפילו התאהבתי".
"כל המופע של אלי ומריאנו נכתב ממקרים שקרו לנו בנתניה. פעם אחת הבאנו את הבמאי של ההצגה שלהם לבלות ערב אחד בבר שפינוזה. אמרנו נעשה לו טבילת אש ראשונה נוסח נתניה. כל הבר הוציא פתאום זיקוקים, בירך אותו במזל טוב והדי-ג'יי השמיע מוזיקת יומולדת. ולבחור לא הייתה בכלל יומולדת".
כנערים ידעתם שאתם גרים במקום יוצא דופן?
"אתה זוכר את המערכון של ליטל מעתוק והחברות שלה ב'ארץ נהדרת'? גם אנחנו שינינו את שם בית הספר שלנו ל'מממ'. כלומר מאה מטר מהים. סגרנו עם איזה נתנייתי שישכיר לנו מחסן קטן ליד בית הספר ושמנו בו את הגלשנים. כשראינו שיש גלים גבוהים לא נכנסנו לכיתות אלא הלכנו לגלוש.
"אם ראו אותי בכיתה הבינו שיש ים שקט. מבחינתי כל הדברים האלו היו הכי טבעיים בעולם. רק כשיצאנו מהעיר, בצבא או בטיול הגדול, הבנו שאנחנו שונים. לכל נתנייתי יש את הרגע שבו הוא זורק ככה משפט ופתאום כולם מסתכלים עליו בהפתעה".
"המשטרה חיפשה יום ולילה את חוטף הילד. על פי דרישת חוטפו, זכיהו, התקשר הילד שמעון עודד אל הוריו מטלפון ציבורי כדי להוכיח שעודנו חי, ואמר להם, כדי להוכיח כי הוא אכן הילד המבוקש, 'היה לי אוגר'. ואבי שמע את השידור הרדיו ואמר, 'הילד הזה לא יחזור'". (מתוך "נתניה", דרור בורשטיין, בקטע מהדהד זיכרון על חטיפת הילד אורון ירדן על ידי שכנו של בורשטיין, הצייר צבי גור).
שעת צהריים ברחוב הרצל, הדיזנגוף של נתניה דווקא מזכיר את רחוב אלנבי. עשרות חנויות בגדים ותיקות, לצד פסאז'ים מפוחמים עם בתי קפה של כיסאות פלסטיק ודוכנים של סנדוויץ' תוניסאי.
התפוררות והזנחה הם תו ההיכר של הרחוב. אנחנו מנסים למצוא שרידים לנתניה של פעם, שסוחבת על כתפיה השזופות סיפורים שהיום נשמעים דמיוניים. במועדון בר אוריין, למשל, סמוך לצומת המרכזי של רחובות הרצל וויצמן, נהרגו ב-'75 שלושה מבלים לאחר שרימון רסס הושלך פנימה, נקמה על כך שבעל המקום סירב לשלם דמי חסות. היום שוכנים במתחם מסעדה רוסית, חנות מין ובר אופנתי. "המקום מאובטח", מעדכן השלט.
עיון בארכיון העיתונות חושף נתון לא נעים: מרבית הכתבות על נתניה קשורת לפלילים. לפשע בעיר אחיזה עמוקה. בשנות השבעים שלטו כנופיות רחוב, שעסקו בפרוטקשן ובפריצות. העבריינים הגיעו משכונת מצוקה בעיר - שיכון סלע, דורה ופרדס הגדוד - ששיכנו את מפוני המעברות.
פריחת עסקי היהלומים ופתיחת קווי סמים הביאו לדור קשוח יותר של עבריינים. המאבק העיקרי היה בין הכנופיה של דודו דהרי ובין הכנופיה של אלי בדש. ב-78' חוסל בדש בעת שרכב על סוסו בשכונת פרדס הגדוד. זה היה בפורים והמתנקשים חבשו מסכות של השמן והרזה. במקביל אליהם פעלו בסוף שנות השבעים עוד כמה כנופיות עבריינים, שחלקו ביניהם את השליטה בעיר. שרשרת חיסולים סיימה את הדומיננטיות שלהם ונתניה נרגעה לכמה שנים.
בסוף שנות השמונים קמו כוכבים חדשים: יצחק מימון ("הגמד") וגבי פלח. זירת הקרבות ביניהם הייתה בשוק שבמרכז העיר, שם הכנופיות נלחמו על גביית דמי חסות, מועדוני הימורים ועסקות סמים. גם הם לא הצליחו להתחמק מגורל טראגי.
מימון נורה במהלך מפגש פיוס עם פלח, שנעצר בהמשך בחשד לתכנון הרצח. במהלך דיון בבית משפט בפתח תקווה נשמע פיצוץ אדיר שהגיע מכיוון מכוניתו של פלח. מניח לבנת החבלה נפצע, ושני חשודים - דוד דהרי ונחמן כהן-נעצרו והואשמו בהזמנת החיסול. כעבור שנה חוסל פלח סמוך למועדון נאמבר 1 שבכיכר העצמאות.
שוב שתקה העיר לכמה שנים, עד שגל חיסולים נוסף הציף אותה באמצע שנות התשעים. הנרצח הבולט היה משה דוד (דמארי), בעל מועדון הימורים בשוק העירוני. המתכונת דומה: רצח, נקמה על רצח, ורצח כנקמה על הרצח שבוצע כנקמה על הרצח הראשון.
הגל הרביעי של מלחמות הכנופיות, שהתחיל לפני כעשר שנים, עדיין לא הסתיים. ההסגרה של יצחק ומאיר אברג'ל לארצות הברית הציתה מחדש את המלחמה בין משפחות הפשע בישראל. הכוכבים הראשיים הם ריקו שירזי (אחיו של שחקן הכדורגל לשעבר שלמה שירזי) והאבוטבולים, בראשם הבן אסי שניהל את עסקי המשפחה לאחר רצח אביו פליקס בקזינו בפראג.
שוב נתניה הייתה בכותרות הראשיות: "מדינת פשע: אברג'ל, שירזי או האחיין פרנסואה: מי ניסה לחסל את העבריין הנתנייתי צ'רלי אבוטבול". 2008. המשיכה להיות שנה סוערת: יריות על מאפיית "בת האיכר" של האבוטבולים, מסעדתו של שירזי, "גחלים", הוצתה לפני שנפתחה. העירייה מחליטה לסגור לחודש את המסעדות. שירזי ואבוטבול נצפים במסיבות נחשקות.
"משפחות הפשע של היום", אומר עו"ד איתן לויט, תושב העיר שמכיר היטב את עולם הפשע העירוני, "נבנו על תרבות הפרוטקשן של הכנופיות הישנות משנות השבעים. הטיפוסים האלו היו זבלות, פושעים בכפכפים. הם היו מחסלים ומחוסלים. לא מפקד שגר בפנטהוז, נוסע בג'יפ מרצדס ויש לו עשרות חיילים בחזית. הפרוטקשן היה התחום הכי בעייתי לפיצוח על ידי המשטרה.
"היא התייחסה לזה בחוסר רצינות. בתחנת נתניה היו רק שוטר וחצי שעסקו בזה. תפקידם הסתכם בלהפחיד את הסוחרים המאוימים, אבל אף אחד לא פתח את הפה. היה צבע רכב אחד שברדיוס של מאות מטרים סביב המוסך שלו לא היה עוד צבע רכב. זה סוג עבריין שקם כל יום בבוקר לעבודה.
"הייתי תובע משטרתי בתחילת שנות השמונים. כל תובע הסתובב עם סטנסיל ובו רשימה של עבריינים שלהם לא מוותרים על כלום. זה היה כמו רשימת שכנים בבניין. לא ידענו לקשר ביניהם, להבין את ההקשרים. טיפלו רק באופן נקודתי".
תרבות הפשע, לדעתו של לויט, השתנתה מקצה לקצה באמצע שנות השמונים. "ההרואין הפך את הפשע על הראש. הסם הזה הקשה על כל מי שנכנס אליו לצאת מהמעגל. כל הגורמים הממסדיים לא ידעו איך לטפל בזה. מערכת המשפט נשחקה מלנסות לשנות דפוסים ועברו שנים עד שהעירייה בנתה מרכזי גמילה. כך נוצרו המון נרקומנים כבדים, אנשים בלי אלוהים, שמילאו חלל ענק באוכלוסיית המצוקה של נתניה.
"כסנגורים היינו קוראים ספרות מקצועית מחו'ל על הרואין. בהתחלה הסברנו לשופטים, עזבו אותו, הוא מכור, זה לא באשמתו. זה עבד בהתחלה, אבל אז השופטים שינו גישה. אמרו, אי אפשר לגמול אותו, אז שייכנס לכלא וייצא מהחברה. שינינו אסטרטגיה וביקשנו מהעבריינים לא לספר שהם מכורים".
"איקאה - חלומות שלוקחים הביתה" (הסלוגן של איקאה ישראל)
שלטים עם הכתובות "מממ מטעמים משוודיה" ו"תפריט ילדים: חטיפי עוף, וצ'יפס וטרופית בתשעה שקלים" עומדים כעמודי זיכרון במתחם איקאה הנטוש. מעבר לגדר עמלים פועלים סינים בקסדות לבנות על בניית בית המקדש השני. מנופי ענק שנראים כמו גמלי שלמה גמישי מפרק מקדמים את היום הנכסף. ברקע עננים של אדים חמוצים ממפעל הבירות של טמפו.
אפריל 2001 היה יום גדול לשידות העץ. הסניף הראשון של איקאה ישראל נפתח באזור התעשייה החדש של נתניה. אלפי אנשים הגיעו לחזות בפלא: חנות רהיטים בשיטת עשה במו ידיך שגרמה למהפכה בינלאומית בכל הקשור לעיצוב הבית.
ככל שעברו הימים התורים לקובייה הכחולה הלכו וגדלו. קטלוג החברה כונה "התנ'ך הלאומי". הקפטריה במתחם, שהציעה נקניקייה בחמישה שקלים וכדורי בשר שוודיים שעברו המרה שהפכה אותם לכשרים מוזרים, הפכה למסעדה הכי עסוקה בארץ.
הסניף המתויר של איקאה סייע לפיתוח אזור התעשייה שסביבו וסמוך אליו פועלים בתי קפה, חנויות מותגים בזול וגם סניף מצליח של "טיב טעם". ב-5 בפברואר השנה נשרף בית המקדש. אנשי "ארץ נהדרת" הנציחו את החורבן במערכון בלתי נשכח כיאה לאתוס לאומי.
שום מוסד תרבותי לא נבנה במהירות כזו בנתניה. העיר אף פעם לא הייתה מוקד תרבותי. היא מעולם לא רצתה בזה. המשוואה ים כדורגל-סקס הייתה נוחה לה. "נתניה היא לא עיר שאתה הולך לראות בה את ברכט בתאטרון", אומר דרור בורשטיין. "זו עיר של סנדלים. באיזי. תרבות עממית של שיזוף, אכילה ושש-בש. עיר בלי עוונטות.
"הסרטים שהוקרנו בקולנוע אסתר היו בסגנון 'חייך אכלת אותה' ו'גריז'. זה האתוס של העיר. תרבות ים תיכונית לא הכי אידאלית, אבל הכי קרובה לזה. אני לא חושב שמישהו הרגיש שחסר כאן מוזיאון. זה התקבע בשלב מאוד מוקדם של העיר. אחר כך קשה לשנות, כמו אישיות של בן אדם מעוצב".
זו החמצה?
"בכוח זה היה נכשל. לחנך לתאטרון לוקח דור שלם ופוליטיקאים לא חושבים לטווח הארוך. זה לא נורא. לא צריך שכל המדינה תהיה מלאה בתאטרונים. מבחינתי שיעשו את נתניה בירת ישראל. היא גרסה יותר מוצלחת מתל אביב. ממילא כל מוסדות התרבות בתל אביב לא נגישים אליי, אלא רק לאנשים אמידים. תמיד, כשאני מבקר את ההורים שלי, אני אומר לתמי אשתי בואי נקנה כאן בית".
"נתניה ועוד '15" (מוטל'ה שפיגלר)
יום שישי אחר הצהריים. מונית שירות לחוף פולג, המארח בחודשי הקיץ את ליגת כדורגל החופים הארצית. נער בן 16 שזה עתה סיים משמרת באולם אירועים מספר ליושבי המונית כי היום מתקיים משחק חשוב. "אתה חושב שזו עבודה טובה", הוא חולק עם אחד הנוסעים הזרים. "כואב לי הגב. אני מרים מגשים כבדים כל היום".
בדרך למגרש הוא מוריד את החולצה, מתופף על בטנו השטוחה והשחומה ומתגאה בנתוניו. "תראה איזה גופה", הוא אומר, "אני הולך למבחנים בנבחרת הנוער בכדורגל". אחר כך הוא מצביע על בניין מפואר בשכונה שכה התרחבה בשנים האחרונות. "כאן גר השחקן אייל גולסה. יש לו דירה בבניין עם בריכה ושומר. זה חוף משעמם, לא כמו אצלנו במרכז. זו שכונה של עשירים".
כמה מאות אוהדים יושבים ביציעים של מגרש כדורגל מאולתר. ריח כבד של גרעינים שחורים ממלא את האוויר. "פה יושבים העסקנים", קורץ אדם מבוגר ומצטרף לחבריו. "הכדורגל חופים זה בדיוק כמו הכדורגל בנתניה של פעם", הוא מסביר. "כל העיר מגיעה בסוף שבוע לראות כדורגל שמח של שחקנים מקומיים. זה כדורגל בסגנון ברזיל".
שדרן מתאר בקול את מהלכי המשחק ודי-ג'יי "מרתון" מדגדג את האורחים בלהיטים ים תיכוניים. "במשחק הבא ישחק הזמר עומר אדם", מעדכן השדרן ומרתון משמיע את אחד מלהיטי הזמר. "בהפסקה תתקיים תחרות פנדלים בין אלון דה לוקו לאביהו שבת", הוא ממשיך, "אל תחמיצו". הילדים מתאכזבים שג'קי מנחם, עוד חובב כדורגל חופים, לא הגיע היום.
המשחק מחולק לשלושה שלישים בני עשר דקות, ושחקנים יחפים בחולצות בוהקות נאבקים על החוף ומרחפים באוויר. כמות המספרות במשחק בלתי נתפסת. כדורים עפים בכל רגע מחוץ למגרש.
בעונת 1970-71 זכתה לראשונה קבוצת הכדורגל של מכבי נתניה באליפות המדינה. זה היה השער לעשור אדיר שקיבע את המועדון בפנתיאון הכדורגל הישראלי. הקבוצה שיחקה את הכדורגל המרהיב בארץ ורשימת הכוכבים שעברו בה עדיין מרגשת כל חובב כדורגל התקפי, אנרגטי ושמח: מוטל'ה שפיגלר, עודד וגדי מכנס, משה גריאני, דוד לביא, חיים בר, שלמה שירזי, דוד פיזנטי, בני לם. לאחר האליפות החמישית, בעונת 1982-83 הסתיים דור הזהב של קבוצת היהלומים וכעבור כמה שנים היא גם ירדה ליגה.
ב-2006 רכש את הקבוצה איש העסקים היהודי גרמני דניאל יאמר שהשקיע ברכש חדש, מינה כמאמן את שחקן העבר של נבחרת גרמניה לותר מתיאוס והחיה לרגע מחדש את החלום על אליפות מס' 6. האוהדים עדיין ממשיכים לחלום.
כדורגל עבור הנתנייתים הוא הרבה יותר מבילוי. "זו עיר של כדורגל", מספר ליפשיץ. "הכדורגל בשנות השבעים והשמונים מיצב את העיר. הוא היה הכי טוב, הכי סטייל. סבא שלי היה סגן עיריית נתניה פעמים. הוא היה גרופי של כדורגל. ב-'66 כל העירייה נסעה לראות את הגמר בוומבלי. הם נסעו לשם באונייה במשך חודש. ראש העיר מבינה את האתוס הזה ובונה עכשיו אצטדיון חדש בצד המזרחי".
"נולדתי מול האצטדיון", נזכר איציק גניש, דובר קבוצת מכבי נתניה ובעברו עיתונאי ספורט. "באליפויות של שנות השבעים הייתי עוד ילד. אני זוכר שבאימונים היו מגיעים מאות אוהדים באמצע השבוע. כשנגמרו הכרטיסים למשחקים ביקשו לעלות על הגג של הבניין שלנו. רוב הכוכבים הגדולים של הקבוצה חיים לידך, לא עזבו את העיר.
"זו עיר רומנטית, עיר של שמות. אנשים הפכו למיתוסים עוד בחיים. רובם בקשר עם האגודה. מוטל'ה שפיגלר נשיא. בני לם מאמן קבוצת הנוער. דוד פיזנטי עובד במחלקת הנוער. יעקב בלדב חבר הנהלה. יש כמיהה לעבר. לפני כחודש התקיים כנס של שחקני עבר שזכו באליפות הנוער. 30 שנה הם לא ראו אחד את השני וכולם הגיעו לאירוע. אחד אפילו מאילת".
המשחק הראשון בחוף מסתיים ודי-ג'יי "מרתון" מזמין קבוצת מעודדות בשיער ארוך ותלבושת אדומה להפגין ביצועים על החול. אחת הרקדניות כמעט מועדת, בתגובה הקהל מריע. "אני מזמין את ראש עיריית חדרה ומנהל מחלקת הספורט", מכריז השדרן, "להיפרד מהשחקן הוותיק איציק בן-תורה (קפטן, מנג'ר וספונסר הפועל חדרה מליגה א' ובעל חנות הסקס המובילה בעיר) שזה משחק הפרידה שלו. בן-תורה הקדיש את עצמו לכדורגל החופים".
כבוד ראש העיר ואשתו של השחקן עולים למגרש ומגישים לו מתנה המונחת בקופסת קרטון ענקית (תנו לנחש). קבוצת ילדים בני עשר משחקת ביציע בכדור ים ענק ומעיפה אותו על יושבי השורות הראשונות. סדרן אתיופי מתפרץ לכיוונם. "אני לא מרשה", הוא אומר להם. הילדים צוחקים ומנפחים כדור נוסף.
"אני יעיף אתכם מכאן", הוא צועק. "אני יעיף את כולכם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם