רופאה ללא גבולות: מה הסיפור של ד"ר תמי קרני?
מצד אחד מומחית בכירורגיית השד וסגנית יו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית. מצד אחר הרפתקנית חסרת תקנה הנהנית לטפס על קרחונים באלסקה, לחרוש מסלולים בניו זילנד ולצוד שיטפונות בנגב. ד"ר תמי קרני מכפר-סבא מדלגת על כל מכשול בדרך לאתגר הבא. רק עם פקידי האוצר היא לא מצליחה להתמודד
רק עם קושי אחד הרופאה מבית החולים אסף הרופא לא מצליחה להתמודד: הקושי שמערים משרד האוצר על הרופאים. בשבועות האחרונים קרני הניחה לתחביבי האקסטרים שלה כדי לעמוד בחזית מאבקם של הרופאים.
"חבריי ואני נלחמים על הרפואה הציבורית שמידרדרת בקצב מפחיד", היא אומרת בלהט מהפכני. "כולנו יודעים שנמות יום אחד, אבל אנחנו מעדיפים לא לחשוב על זה. אני רואה את המוות יום-יום. לכן אני זקוקה לפעמים לפסק זמן, למשהו שכאילו יגיד לי: 'את תמותי יום אחד, אבל לא עכשיו. כעת הזמן שלך לחיות'".
קרני (55) היא מומחית לכירורגיית שד במרכז ליידי אסיא (מקבוצת אסיא מדיקל). היא גם סגנית יו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית ומרצה באוניברסיטה.
בין שלל עיסוקיה השוחקים, היא מוצאת זמן לספק את יצר ההרפתקנות שלה. "אני מתחילה לעבוד כל יום ב-7:00 בבוקר, ואם אני חוזרת ב-21:00 בערב, אני אומרת 'וואלה, היה יום קצר'", היא מחייכת.
"אף על פי שאני לא
"יום אחד נרדמתי על הכיסא מרוב תשישות, והחולה העיר אותי. הוא אמר לי: 'ד"ר, אנחנו צריכים להיכנס לניתוח שלי'. זו הייתה קריאת השכמה, תרתי משמע. שאלתי את עצמי אם הייתי מסכימה שינתח אותי רופא שלא ישן 36 שעות ברציפות".
בגלל זה החלטת להיכנס לפעילות בהסתדרות הרפואית?
"כן. החלטתי להיות מעורבת במאבקים על זכויות הרופאים ועתיד הרפואה הציבורית. אם לפני 10 שנים רופא המשפחה הקדיש 7 דקות לחולה, כיום הממוצע עומד על 4 דקות, שבהן הוא צריך לבצע אבחון, בדיקה ומעקב.
"אנחנו זורקים מבית החולים אנשים אחרי שלושה ימים, הרבה לפני שהטיפול הסתיים, כי אנחנו צריכים את המיטה שלהם לחולה הבא שמגיע מהמיון. אנחנו הולכים בכיוון של ארצות הברית, שם זורקים אנשים מחדר מיון כי נגמר להם הכסף".
הנושא הכלכלי מלווה את ד"ר קרני לא רק במישור האישי, אלא גם בפרויקטים הגדולים שבהם היא מעורבת, כמו המכון לבריאות השד בבית החולים אסף הרופא, שהוקם בזכות תרומה נדיבה של ניצול שואה קנדי.
"ניצול השואה הקנדי, מייקל שמו, סיים את מלחמת העולם השנייה כשהוא עור ועצמות", מספרת קרני. "בזכות טיפול רפואי שהציל את חייו הוא החליט לתרום כספים למחקר ופיתוח רפואי. עד היום הוא תרם מיליונים למוסדות יהודיים בארץ ובחו"ל. כדי לשכנע אותו לתרום לקחתי אותו לטיול ג'יפים של ארבעה ימים בנגב. ישנו באוהלים, עשינו מדורה בלילה, ותבין שהוא היה בן 90.
"חברים שלי שאלו אם אני מתכוונת לחסל אותו ולשדוד את כספו, אבל הוא נהנה מאוד. הוא אמר לי שבשואה הוא החליט לחיות עד גיל 100 ולהעריך מחדש את החיים. אחרי הטיול, שבעקבותיו הוא תרם מיליון דולר להקמת המכון, הוא אמר לי שהוא חייב לחיות עד 120 כדי לספר לכולם על הטיול".
המכון לבריאות השד מתייחד במענה משולב של מומחים בכירים בתחומים הנוגעים לסרטן השד. "עד הקמת המכון חולת סרטן הייתה מתרוצצת בין המומחים וכל אחד מהם נתן מענה חלקי לתחלואיה", מסבירה קרני. "אני ריכזתי תחת קורת גג אחת כירורגים, אונקולוגים, פלסטיקאית ועובדת סוציאלית".
לשם מה עובדת סוציאלית?
"נשים שמתבשרות על כך שהן חולות בסרטן מרגישות כאילו משכו את השטיח מתחת לרגליהן. הן צריכות לקבל הרבה החלטות: האם לכרות את השד, היכן לעבור את הטיפול, מי יטפל, כיצד לספר לילדים. לכן חשוב מאוד שלצד הטיפול הרפואי הן יקבלו גם תמיכה נפשית".
המקרה שחידד לקרני את הצורך בעובדת סוציאלית התרחש בשנת 1984, כשהיא עבדה כמתמחה צעירה בבית החולים שיבא. "זה היה יום שישי והייתי כבר בדרך הביתה. לפתע שמעתי חולת סרטן צורחת על רופא שניסה להסביר לה מדוע היא חייבת לעבור כריתת שד", היא מספרת.
"החלטתי לגשת ולדבר איתה. היא אמרה לי שכציירת היא לא יכולה לסבול את חוסר האסתטיקה של כריתת שד. אף שזה לא היה בסמכותי נשבעתי לה שאם היא תעבור את הכריתה, אני אשכנע את מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית לבנות לה שד משוחזר".
כעבור שנה החלימה האישה וקרני נדרשה לקיים את הבטחתה. "ניגשתי ברגליים רועדות למנהל המחלקה וביקשתי ממנו ש'יתקן אותה' כי הבטחתי לה. במובנים רבים זו הייתה החלטה ששינתה את חיי".
במהלך הניתוח לשחזור השד, שארך כשמונה שעות, נוצר סיבוך לא צפוי שכמעט הביא למותה של הציירת החולה. "בארבעת הימים שהיא הייתה בטיפול נמרץ לא העזתי ללכת הביתה. הייתי חדורה ברגשות אשמה שבגללי היא תמות".
בזמן שהחולה נאבקה על חייה, התרחשה בביתה דרמה אחרת. "התברר לי שבעלה בגד בה לאורך המחלה ובתקופת הטיפולים ואפילו נולד לו ילד מחוץ לנישואים", מספרת קרני.
"אחרי שהיא החלימה היא נפרדה ממנו, וחשבתי שבכך הסתיימה ההיכרות שלי עם המשפחה. כעבור כמה שנים הגיעה אליי לטיפול אישה שסיפרה לי שניהלה רומן עם גבר שהיה נשוי לאישה חולת סרטן. רק אז הבנתי שאני מטפלת במאהבת של האישה שהצלתי".
המקרה המיוחד הזה חידד לקרני את החשיבות של התמיכה הנפשית וריכוז הטיפול בחולה במרכז אחד. "כשרופאים מדברים ביניהם על הטיפול בחולה מסוים, על כל רבדיו, זה משרת את החולה ומעצים את הרופאים", היא אומרת.
"אני יכולה להעיד על עצמי שבכל יום אני לומדת משהו חדש. נתקלתי בנשים עשירות ומפורסמות שבאו אליי להגדיל את החזה, נשים שבאו להקטין חזה ואפילו כאלה שרצו לכרות את החזה הבריא שלהן רק כדי שלא יהיה סיכוי שיחלו בסרטן השד".
מה איתך? חשבת פעם לבצע ניתוח להגדלת חזה?
"אני בחיים לא אסכים להכניס סיליקון לגופי וגם לא אמחק את הקמטים שלי שהרווחתי ביושר. נראה לי מעליב שגבר יתייחס אליי רק כי יש לי חזה גדול כשיש לי כל כך הרבה מה לתת".
העבודה האינטנסיבית והמראות הקשים שעימם היא נאלצת להתמודד ביומיום פיתחו אצל קרני את הצורך ליהנות מהדברים הקטנים בחיים. כשהייתה בת 40 היא לקחה חופשה ללא תשלום ויצאה לטיול מסביב לעולם.
"התעוררתי יום אחד ואמרתי לבעלי שאין לי כוחות נפש להמשיך בעבודה", היא מספרת. "הוא שאל אותי: 'מה בראש שלך'? אמרתי לו: 'שלושה חודשים עם תרמיל על הגב בקצה השני של הגלובוס'. הוא אמר לי 'לכי על זה'".
קרני רכשה כרטיס מסביב לעולם המאפשר לך לטוס ללא הגבלה, כל עוד אתה מתמיד באותו כיוון של הגלובוס. "לא הייתה לי תוכנית ולא היה לי מושג לאן אני טסה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי חופשייה עד הסוף". התחנה הראשונה של קרני במסע אל הלא נודע הייתה לונדון.
באותה תקופה הבריטים היו שרויים באבל כבד על מותה של הנסיכה דיאנה. משם המשיכה הרופאה להר געש שהתפרץ מדרום לסיאטל, קפצה לכנס מקצועי בשיקגו ("אחרי הכול אי אפשר להתנתק לגמרי מהמקצוע"), ישנה במטע קפה בהוואי, חרשה את ניו זילנד וקינחה בטיפוס על קרחונים באלסקה.
"אלסקה הייתה סיפור אהבה ממבט ראשון", מספרת קרני כשחיוך גדול מתפשט על פניה.
"מעבר לנופים המדהימים, האנשים שם נדירים ביופיים. הם מזכירים לי את כפר-סבא של ילדותי, מקום שבו היה אפשר להשאיר את הדלתות פתוחות ולתת לילדים להסתובב בחופשיות ברחוב. בשנות השישים כפר-סבא הייתה כמו קיבוץ שבו כולם מכירים את כולם. אם 'סחבתי' יותר מדי שסק מהעץ של השכנים אבא שלי היה מקבל דיווח ישיר. כולם היו השמרטפים של הילדים בכפר-סבא".
כשקרני מדברת על כפר-סבא של פעם, היא נראית לפתע צעירה בהרבה מכפי גילה. אני כמעט יכול לדמיין אותה עם קוקיות ומכנסי חאקי נוסעת עם החברים שלה במונית ערבית לשכם כדי לכתוב עבודה לבית-הספר על העדה השומרונית. "הרגשנו בשכם מאוד בטוחים וגם התקבלנו מאוד יפה", היא מציינת.
"עצוב שהילדים שלי לא זכו לחיות בתקופה שבה ערבים ויהודים היו חברים. בכלל, אני מאוד מתגעגעת לישראל של פעם. זאת אולי הסיבה שאני נוסעת עד אלסקה לחפש אותה. האנשים שם מאוד ידידותיים, בייחוד כשהימים הולכים ומתקצרים. הם מחפשים בנרות חברה אנושית שתפיג את הבדידות. לא לחינם שיעור ההתאבדות שם הוא הגבוה בעולם".
היית מסוגלת לחיות שם?
"אני לא יודעת אם הייתי יכולה לעבור שם חורף שלם, אבל הבטחתי לעצמי לנסות את זה לפחות פעם אחת".
מכל המקומות שביקרת בהם, איזה מקום שבה את לבך?
"הנגב. אני שייכת לחבורה של אנשים שמחפשת את השיטפונות בנגב. בשיטפון האחרון שהייתי בו נדהמתי מכמות המים ששטפה את המדבר. זאת הייתה חוויה מטלטלת שגרמה לי להבין כמה אנחנו קטנים מול איתני הטבע, כמה אנחנו זמניים מול האדמה הנצחית".
קרני לא מסתפקת בטיולים אתגריים. מדי שבת היא משכימה בשעה 5:00 וצועדת 12 ק"מ עם הכלב שלה ראמן, שקרוי על שמו של המדען צ'נרסקהארה ונקטה ראמן, שזכה בפרס נובל ב-1930 על אפקט כימי שגילה.
"זה כבוד גדול והערכה כלפי האיש הדגול הזה שהכלב שלי נקרא על שמו", היא אומרת. "מי היה מדבר על המדען החשוב הזה אם לא הייתי קוראת לכלב שלי על שמו? למען האמת, מי שבחר את השם של הכלב זו הבת שלי דבורה ובעלה צחי - מדענים בהרווארד שעושים דוקטורט בכימיה.
"כשהם נסעו ללימודים בארצות הברית, הם הורישו לי את הכלב שלהם ומאז הוא החבר שלי לטיולים. צעדנו יחד כבר לאורך כל שבילי ישראל".
מה היעד הבא שלך? סין?
"לא. סין היא יותר מדי אמריקאית לטעמי. אני סקרנית לראות איך נראית יפן אחרי הצונאמי. כשהתרחש האסון ביפן, הבת שלי הייתה בדרך להרצאה שם.
"שדה התעופה שהיא הייתה אמורה לנחות בו הוצף במים והמלון שלה נמחק. בדרך ליפן קיבל הקברניט הוראה לחזור לארצות הברית. כשהבת שלי נחתה והבינה מה קרה, היא לא ויתרה והחליטה למרות הכול לטוס ליפן. כנראה הרוח ההרפתקנית שלי עברה אליה בגנים".
הדילמה של קברניט המטוס מזכירה לקרני את הסוגיה המוסרית שעמה היא מתמודדת במסגרת תפקידה בלשכת האתיקה של הרופאים: עד כמה אנשי רפואה צריכים לדבוק בחולים. "בעתות של מגפה והתפרצות מחלות היה מקובל שהרופאים נשארים במקום, כמו בספר 'הדבר' של אלברט קאמי", היא מספרת.
"מאז הרבה דברים השתנו. כשפרצה מגפת הסארס בקנדה לפני ארבע שנים, לשכת האתיקה של קנדה קבעה שלכל רופא יש זכות לקבוע אם הוא נשאר ומסכן את חייו או עוזב את המקום. אני חייבת לומר שעם כל הקושי שבדבר, אני מסכימה עם הקביעה הקנדית. אין שום סיבה שכירורג שהתמחה במשך 10 שנים ימות רק כדי להחזיק את היד של החולה, כמו שיאנוש קורצ'ק הלך למותו כדי להחזיק את היד של תלמידיו".
את קרובה יותר לפרישה מהרפואה או מהטיולים?
"רק אלוהים יודע. אני רוצה לחיות את החיים שלי כפי שעשיתי בטיול סביב העולם. בלי תוכניות ובלי מסלולים. למדתי לסמוך על החיים שהם יובילו אותי תמיד לכיוון הנכון".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם