ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

ראשל"צ: פצוע המלחמה משתקם בבית הדפוס הצבאי

כשהראל סיאני שובץ לשרת כג'ובניק, הוא נלחם כדי להשתלב בקרבי, הפך לחייל מצטיין, אבל אז נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. במשך תקופה ארוכה הוא לא מצא את עצמו, אבל בסופו של דבר השיקום בבית הדפוס הצבאי עשה לו רק טוב. חמש שנים למלחמה

בשנת 2003, כשהראל סיאני מראשון לציון התגייס לצה"ל, הוא רצה רק דבר אחד - להיות חייל קרבי בחטיבת גולני. אבל בגלל שהוא לא סיים את לימודיו בתיכון ונחשב בזמנו כחייל בעייתי, שובץ סיאני לבסיס מחו"ה אלון, מרכז חינוך והשכלה על שם יגאל אלון, אשר מכשיר חיילים מאוכלוסיות ייחודיות על מנת שישתלבו בצורה הטובה ביותר בצה"ל.

סיאני לא ויתר על החלום ונלחם במשך חודשים כדי להגיע לקרבי. גם כאשר הוא עלה למשפט בבקו"ם ונכלא בכלא צבאי, הוא המשיך לעמוד על שלו. לאחר מאבקים ממושכים הוא הצליח לעבור לגולני, אבל ההישג הזה עלה לו בסופו של דבר ביוקר, כששירת בחייל קרבי במלחמת לבנון השנייה ונפצע קשה. עד היום הוא בתהליכי שיקום. גם כיום, בגיל 26, כשהוא סובל מפוסט טראומה, כאבי ראש, לחץ דם גבוה, חוסר שקט, בעיות זיכרון, רעידות והזעת יתר בידיים, אין לו חרטות. הוא לא היה משנה דבר.

ארבעה חודשים לאחר שהשתחרר בהצטיינות משירותו הסדיר כלוחם בגולני, הוא קיבל צו 8 והתייצב כדי להילחם במלחמת לבנון השנייה. "הבנתי שאני צריך להתגייס בשנית למען המדינה", הוא אומר. "צריך לתרום, זה הדבר הראשון שחשבתי עליו".

במשך שבועיים נלחם סיאני בלבנון, עד שנפצע. "יצאתי ביחד עם חטיבת המילואים לאוורור קצר, במהלכו הבאנו אוכל לצוות אחר ששהה במארב באותו הזמן", משחזר סיאני את היום ששינה את חייו.

"הצוות

ששהה במארב נפגע קשה מטיל, כל החיילים נפצעו וחייל אחד נהרג. רצנו לעזור להם וטיפלנו בהם בשטח, ואז החיזבאללה ירו טיל נוסף. צפיתי בסמל והקצין של הצוות נהרגים במקום".

בעקבות התקרית סיאני נפצע קשות בחלקים רבים בגופו, ולא פחות מכך -  בנפשו. למרות שעברו כבר חמש שנים, הוא עדיין נמצא בתהליך שיקום בתל השומר ומטופל על בסיס קבוע אצל פסיכולוג. הוא מוגדר כנכה צה"ל ואינו מסוגל לעבוד בעבודה רגילה.

מה אתה זוכר מרגע הפציעה?
"אני זוכר שהיה טיל שני, חיילים נהרגו. אלו היו מראות מאוד קשים. נאמר לי שפינה אותי מסוק מהמקום לבית החולים רמב"ם בחיפה. אני לא זוכר את הפינוי עצמו, אבל אני זוכר שנפצעתי בידיים ובראש, העיניים והאוזניים כאבו לי. כל הגוף שלי היה מלא בכוויות ורסיסים. עד היום יש לי רסיסים בגוף".

איך הפציעות השפיעו על התפקוד היום יומי שלך מבחינה ביצועית ומבחינה רגשית?
"עד היום אני סובל מפוסט טראומה. קשה לי להרים דברים, הידיים שלי מתעייפות מהר, הן מזיעות הרבה, יש לי יד קצרה יותר מהשנייה, אני סובל מכאבי ראש תכופים".

אבל מה עם השיקום? הוא לא עזר?
"ברור שהוא עזר, בהתחלה הייתי מפורק לגמרי. עברתי שיקום מאוד ארוך, שבמהלכו חוויתי עליות ונפילות. בשיקום, בעזרת התמיכה של המשפחה שלי, התחלתי בטיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה ומה לא".

בכלי התקשורת מראים חיילים פצועים, מתאשפזים, עוברים ניתוחים ומשתחררים. מה קורה אחר כך? מה הציבור בעצם לא רואה?
"הציבור לא רואה שהייתי מאושפז במשך ארבעה חודשים, שעשיתי אין-ספור טיפולים, שהחוסר מעש והזמן שלא זז יכולים לשגע את הבנאדם. אתה נכנס למצוקה ובלי לשים לב אתה נהייה חסר סבלנות, כל דבר הכי קטן גורם לך לריב עם אנשים, ביניהם עובדי המקום, משפחה וחברים, שלא לדבר על הפוסט טראומה שמאוד מכבידה".

ש ואתה סגור על זה שאין לך חרטות למרות הפציעות הקשות?
"לא, לפעמים יש לי מחשבות מה היה קורה אילו, אבל אין לי חרטה שהלכתי למלחמה, למרות כל הקשיים והמגבלות שאיתם אני מתמודד היום. אני מאמין שהטיפולים יעזרו, ואני מנסה לשמור על מצב יציב".

מה עוזר בהתמודדות עם המצב הקשה?
"דבר ראשון המשפחה, שתומכת בי למרות כל הקשיים, למרות כל המגבלות החדשות. וכמובן גם עמוס מאוד עוזר לי במה שהוא יכול".

את רס"ב עמוס דוגמא הכיר סיאני לאחר שעבר את הטיפולים הקשים, ועבר למרכז שיקום קרוב לביתו בראשון. "לא הסתדרתי במרכז כי יש לי גם בעיה של קשב וריכוז, אז שאלו אותי אם אני רוצה לעבוד בבית הדפוס של פיקוד העורף. אמרתי שלא, היו לי חששות שלא אצליח לעשות את העבודה. שלא אדע איך להתמודד עם הרעשים. בעקבות הפציעה באוזניים אני לא יכול לסבול רעש".
 

למרות סירובו של סיאני, מפקד בית הדפוס, רס"ב עמוס דוגמא, תושב העיר אף הוא, החליט שהוא לא מוותר על הבחור. "אחרי שדיברתי איתו והסברתי לו שהוא יכול להשתלב פה למרות כל המגבלות שלו' הוא השתכנע", מחייך רס"ב דוגמא.

"בזכות עמוס", מדגיש סיאני, "אני הולך למקום עם אווירה טובה. הוא לא עושה לי פרצופים כשאני פתאום חוטף קריזה והולך מוקדם. הוא מתייחס אלי כמו אב לבן".

מלבד הדאגה לשילובו של סיאני בחזרה בקהילה, לרס"ב דוגמא יש עבר של שיקום ושילוב מתנדבים בעלי פיגור שכלי בעבודות מגוונות.

עמוס, מה העבודה הזו דורשת ממך?
"הרבה סבלנות. לקחת אדם כזה ולעבוד איתו זה קשה, אך זה חשוב. הוא היה לוחם, שנתן את הכל לצה"ל ולמדינה וכיום הוא מוגדר כנכה צה"ל. לכבוד הוא לי לעבוד עמו. אני מאפשר לו לעבוד במה שניתן, אני נותן לו לספור דפים, לשקול גפים, לבדוק חוברות, עבודות ידניות בעיקר. אני למשל לא נותן לו להתקרב למכונות, כי יש לו פחדים וחרדות, אז אני שומר עליו עם כפפות של משי".

מה אתה יכול לספר לי על מערכת היחסים שלכם?
"אנחנו חברים. אני בקשר קבוע עם אמו ואחותו, אני מגיע גם לביתו. אם משהו קורה, משפחתו ישר מעדכנת אותי".

מה אתה מקווה להשיג בעבודה אתו?
"להבריא במאה אחוז אני לא מאמין שזה יקרה. אך אם אצליח לשקם אותו בלפחות שבעים-שמונים אחוז, אני אהיה מרוצה. אם אצליח להוריד את המגבלה שלו בצורה משמעותית אדע שאני עושה משהו נכון".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...