חשבון פשוט: איך מקצצים את חשבון החשמל?
איך לדבר על חיסכון בחשמל בלי להישמע כמו פוץ ירוק? וממתי 320 שקלים לחודש עבור חשמל זה מעט?
חשבון לתקופה של 63 ימים (מ-25 במאי עד 26 ביולי); סה"כ צריכה: 1,284 קוט"ש (נשמע לי המון); סך הכול לתשלום (כולל מע"מ): 645 שקל ו-66 אגורות . קצת יותר מ-320 שקל לחודש. לא, לא טעיתי. אז למה לא מאמינים לי?
שעתיים לפני כן התבקשתי לעלות לשידור במסגרת אייטם שביכה את התייקרות החשמל. על הקו היה מאיר, פנסיונר מחולון, שיושב רוב היום בבית ובגלל עלויות החשמל לא יכול להרשות לעצמו להדליק מזגן. בלית בררה הוא נאלץ להסתפק במאוורר, וסובל. מצד אחר של הקו הייתה מלי, שהציגה את עצמה כאם ל-11 (כן, אחד עשר). היא תיארה משק בית שמתנהל תוך כדי מאמץ כביר לחסוך בחשמל, ובכל זאת החשבון עומד על - אני מוכן להישבע שזה מה שהיא אמרה- 3,700 שקל .
אני מחבב את התכנית של יעל דן. גם אחרי הרבה שנים בתחום היא שומרת על סקרנות רעננה ומדובבת בעניין אמיתי את מרואייניה. בעודה מתחקרת את מאיר ומלי על מערכת היחסים שלהם עם מכונת הכביסה והמייבש, שברתי את הראש:
איך, לעזאזל, אני יוצא מזה בלי להיות פוץ? היה ברור שאחת השאלות הראשונות תעסוק בעובדה האקזוטית שגם אנחנו לא מדליקים מזגן. היה לי גם ברור שאם אנפנף בגאווה בחיים נטולי המזגן שלנו, אעמיד באור מביך את מאיר והצרות שלו. אם אצלנו חמש נפשות יכולות להסתדר בלי שירותי המזגן, על מה כבר יש לו לקטר?
אלא שהדבר האחרון שהתכוונתי לעשות זה לגמד את הצרות של מאיר ושל מאות אלפי פנסיונרים וקשישים שכורעים תחת נטל הוצאות המחיה הבסיסיות. אין דין משפחה צעירה (כל עוד יש לי ילדים קטנים תרשו לי ליהנות מהתואר המחמיא הזה) כדין אנשים מבוגרים שרגישים הרבה יותר לתנודות מזג האווי.
ואין דין דירה מאווררת יחסית בקומה רביעית בנקודה גבוהה למדי בתל אביב כדין
איכשהו, בימים אלה הכול מתחבר לכול. הקשבתי למאיר, וחשבתי על תהלוכת הענק שעברה מתחת לחלון שלי במוצאי שבת. כשהעם דורש צדק חברתי הוא מתכוון בין היתר לכך שאי אפשר להשלים עם מצב שבו אנשים שעבדו כל החיים יבלו את שנותיהם האחרונות בתחושה שהמדינה השליכה אותם בצד הדרך, עם פנסיה מקוצצת, קצבה זעומה, הוצאות של מאות שקלים בחודש על תרופות וונטילטור חלוד שמזיז את האוויר הרותח מצד לצד.
בתוך כל הסלט החמוץ הזה, תעריפי החשמל הם הבעיה האחרונה. החשמל בישראל, להבדיל מגידול ילדים, השכלה גבוהה, דיור, בריאות ומזון, דווקא לא יקר במונחים בינלאומיים, אבל אחרי שהמעצמה הכלכלית המשגשגת של נתניהו לקחה ממאיר כל כך הרבה ונתנה לו כל כך מעט, עלייה של עשרה אחוזים במחיר החשמל זו בדיוק מכה אחת יותר מדי.
ניסיתי איכשהו לדחוס את התובנות הללו לתוך משפט וחצי, תיארתי מעט את החיים בלי הדלקת מזגן, ונשאלתי לגובה חשבון החשמל המשפחתי. מלי, זו שמשלמת בחודש את החשבון השנתי שלנו, הגיבה בחוסר אמון בולט. יעל דן דיווחה שגם מצד המאזינים זורמות תגובות שמתמצות בטענה שאני בדאי חסר תקנה. מכיוון שגם לי הייתה תכנית בהמשך היום וממילא הייתי צריך להגיע לתחנה, הבטחתי שאביא את החשבון אתי, וכך עשיתי.
האירוניה היא שאנחנו בכלל לא מרגישים חסכוניים. כיאה לדירה שהיא גם משרדם של שני מפרנסים, המאווררים והמחשבים דלוקים אצלנו כמעט מסביב לשעון; בהיותנו משפחה שאוכלת כמעט אך ורק בבית, תנור הבישול שלנו עובד שעות נוספות. כמוהו גם מכונת הכביסה והמייבש, על אף ההשתדלות לתלות ידנית כמות גדולה ככל האפשר של הכבסים.
עוד סעיף שהקוט"שים זולגים ממנו כמים מכונה "הצריכה האילמת": כל המכשירים והממירים שנמצאים במצב סטנד ביי וממשיכים לאכול חשמל, ולו כזית, גם כשהם לכאורה כבויים. יש לזה פתרון - מפסק שמכבה אותם כליל - אבל עד כה לא טרחנו ליישם אותו. על פי התחשיבים המקובלים, הצריכה האילמת מגיעה לכחמישה אחוזים מצריכת החשמל בבית.
במילים אחרות, לו לא היינו עובדים ואוכלים בבית, ולו היינו משקיעים קצת יותר מאמץ - חשבון החשמל שלנו היה יכול להתכווץ לאזור ה-200 שקל בחודש. ועכשיו, איך אומרים את זה למי שמשלם פי חמישה או עשרה בלי להידחק לנישת המטיף הירוק והמעצבן?
המשתתף הרביעי באותו אייטם היה דני מורגנשטרן, יועץ סביבתי חדור כוונות טובות. הוא הכין רשימת עצות לחיסכון ביתי בחשמל. כולן נכונות, רק שכשהישראלי הסביר שומע שממליצים לו שכל בני הבית יתקבצו בערב בחדר אחד כדי לחסוך בתאורה, הוא מגיע למסקנה שהירוקים התחרפנו סופית ומבקשים להחזיר אותו לחיים במערה.
לי יש הצעה מתונה יותר: שכל אחד יהיה באיזה חדר שמתחשק לו, אבל שבחדרים שבהם אין איש האורות יהיו כבויים. נשמע טריוויאלי? תתפלאו: בהרבה בתים בישראל, די בהפנמת ההרגל הזה כדי לקזז את ההתייקרות שעליה התבשרנו השבוע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם