אורי שלי: סיפור אהבתם של אורי סלונים ומיכל שפירא
קבלו ראיון זוגי עם הזמרת מיכל שפירא ובן הזוג שמצאה בתוכנית ריאליטי, אורי סלונים. סלונים מספר על ההתמודדות הקשה עם מחלת הסרטן ושפירא על הקריירה, על המוסיקה ועל האהבה. ראיון זוגי במלוא מובן המילה
ביניהן הייתה גם מיכל שפירא, המוזיקאית והשחקנית, אשר כבר בפתיחת הסדרה נפרדה ממי שהיה בזמנו בן זוגה - יד ימינו של שלום חנוך, משה לוי.
בהמשך חשפה אל מול עיני המצלמה, את הזוגיות הנרקמת בינה לבין אורי סלונים, אשר חלה בסרטן קשה ונדיר - בעקבותיו נפרדה ממנו מי שהייתה ארוסתו, רגע לפני חתונתם.
שפירא, ששמעה על הסרטן שלו - החליטה בניגוד לארוסה ההיא לחדש את הקשר, ואת ההמשך כולם יודעים. "מיכל ואני יצאנו לפני כמה שנים טובות לתקופה קצרה, אבל אז היא נראתה לי קצת משוגעת ולא יציבה", מתוודה סלונים בראיון משותף שעורכים השניים.
"כנראה שהייתי במקום, שמחפש יציבות ורצינות. בפעם השנייה שנפגשנו כבר הייתי במקום שונה בחיי, ומצד שני מיכל גם קצת השתנתה. כנראה שכך זה היה צריך לקרות".
עד כמה היה מוזר עבורכם לפתוח את הסיפור הזה קבל עם ועדה?
"זה לא שחיינו עם מצלמה מחוברת ליד, אבל נכון שבאופן כללי הייתי מאחורי הקלעים - מכיוון שזה היה הסיפור של מיכל, שחיפשה אהבה. ברגע שבאמת הבנו שיש בינינו מערכת יחסים אמיתית - זה נראה לי מטופש שהיא תמשיך להופיע, כאחת שמחפשת אהבה. יש בינינו סיפור כל כך יפה ומורכב מכל זווית שהיא, ושמחתי מאוד לחלוק אותו עם כולם".
"בהתחלה חששתי להשתתף בתוכנית הזו, כיוון שנכוויתי מאוד מכל ז'אנר הריאליטי ב'פרויקט Y' בו השתתפתי בעבר", משתפת שפירא. "בעקבות 'בקרוב אהבה' החיים שלי התהפכו, אבל לטובה. למעשה התוכנית זירזה ודרבנה את התהליכים שקרו במקביל לצילומים - הפרידה ממשה, וההיכרות החוזרת עם אורי".
שפירא (31), חיפאית שורשית משלנו, ידעה כבר בהתחלה שהיא רוצה ללכת לכיוון המשחק. זאת למרות שלשני הוריה תארים אקדמאיים: אביה הוא פרופסור להנדסה בטכניון, ואמה היא רופאה. אגב, אחותה הצעירה יעל היא אחת מהצ'לניות העסוקות היום בסצנת המוזיקה הישראלית, ומופיעה עם רבים וטובים מעומר אדם ועד לישי לוי.
שפירא עצמה למדה בחטיבה הביניים בבית הספר "רעות", ומשם המשיכה לתיכון ויצ"ו, אבל חוותה בעיות השתלבות חברתיות במסגרות
בצבא היא שירתה בלהקת חיל חינוך (במחזור של אפרת בוימוואלד, אמילי קרפל, דן שפירא ויהודה לוי) תחת שרביטו של טל מוסרי, אבל תשעה חודשים אינטנסיביים גרמו לה לדיכאון קליני, שהוביל לשחרורה. מייד לאחר מכן, בשנת 2000, החלה ללמוד משחק בבית הספר של "ניסן נתיב", מה שאילץ אותה לעזוב את חיפה.
"תמיד היה באישיות שלי חלק מאוד תל אביבי", היא אומרת. "אני מתגאה במוצא החיפאי שלי, אבל בתור נערה מתבגרת הרגשתי שם אאוטסיידרית, כיוון שחיפה היא מקום שלא מעודד אינדיבידואליות וצורת חשיבה אחרת. אם בחיפה לא ממש מקבלים את השונה, בתל אביב מקדשים אותו".
למרות שסיימה שלוש שנים בבית הספר למשחק, לא הצליחה שפירא למצוא עבודה של ממש בתחום. ב-2004, כשבועת הריאליטי החלה לצבור תאוצה, ופליטיה קיבלו תפקידים נחשקים בתעשייה למרות שמעולם לא למדו בבית ספר למשחק, החליטה שפירא לפנות ל"פרויקט Y".
"אכן השגתי את מטרתי להיכנס לתודעה, אבל ההשתתפות בתוכנית ההיא ממש לא עשתה לי טוב", היא משחזרת. "קיבלתי פרסום ריק מתוכן, אך לא הכרה מקצועית. יותר מכך - אחרי שיצאתי משם תייגו אותי כעוד פליטת ריאליטי, ולא התייחסו אליי כבוגרת לימודי משחק. בשלב מסוים רציתי למחוק הכל, ולהתחיל מחדש. טסתי ללוס אנג'לס, מתוך מטרה ללמוד שם שלושה חודשים ולחזור, אבל לבסוף נשארתי שנה ועשיתי שם כמה קורסים ב'הווארד פיין', אחד מארבעת בתי הספר המובילים בתחום".
ב-2007 חזרה לארץ והכירה את משה לוי, אשר שאב אותה דווקא לכיוון הכתיבה והמוזיקה. מופע ה"קברטירוף" שלה - איתו היא מופיעה מדי פעם במועדון "שבלול" ג'אז בתל אביב, שהחל לקרום עור וגידים עוד בטרם יציאתה לחו"ל, התגבש אז למה שהוא היום, ואת עיקר הכרתה הבימתית היא קיבלה בעקבותיו.
פתאום המוזיקה הפכה לעיקר עיסוקה, ובין השאר היא הפכה להיות זמרת ליווי של זמרים שונים. אחד מהם: אייל גולן. "עד לפני שנה המצב שלי היה קשה, כיוון שאפילו לא הלכתי לאודישנים מתוך ההתעסקות הרבה שלי במוזיקה - שבניגוד לאמנויות אחרות אתה תלוי בעיקר רק בעצמך".
ואז הגיע הפרויקט הנוכחי: "יום אחד לבנה חכים, שהייתה אז הסוכנת שלי, סיפרה לי על סדרה דוקומנטרית שמחפשים ללהק אליה נשים מוכרות. בהתחלה נבהלתי, מכיוון שזה היה נשמע לי דומה לפרויקט הריאליטי הקודם בו השתתפתי - שהותיר בי כתם שהיה לי קשה למחות.
"אבל אחרי שהכרתי את הבמאית עמליה מרגולין בצורה קצת יותר טובה - היה לי קל לתת בה אמון. מה גם שזו הייתה מבחינתי תקופה רדומה: הקשר עם משה היה מאוד סטטי, וגם אני עצמי הייתי צריכה עניין חדש בחיי. לשמחתי הניעור הזה הגיע".
מה הפעם עשית שונה בהתנהלות שלך?
"הפעם ידעתי לא לחזור על טעויות, ומאוד הייתי ממוקדת בלקבל הכרה ולא פרסום סרק. נכון שלפעמים אין ברירה ונופלים לזה: הולכים לכל מיני אירועים, כולל כל עניין הפפראצ'י שמסביב. לא אגיד שאני לא נהנית מזה לפעמים, אבל חשוב לי שלא זה יהיה העיקר, ושיהיו לדברים שאני עושה עומק, מכיוון שזה מה שנשאר אחר כך כשהכל מתפוגג".
המוזיקה שבלטה בחייה של שפירא, עוררה עבור סלונים את הפן הזה שלו, שהוסתר במהלך השנים האחרונות לטובת עניין הפרנסה. "כל חיי המוזיקה תמיד הייתה איתי, ולכן גם בזמנו הלכתי ללמוד ב'רימון'", הוא מספר. "מה שקרה הוא שבמודע לקחתי החלטה שלא להפוך את זה למקצוע, כיוון שראיתי סביבי המון אמנים מוכשרים - שהיו רעבים ללחם. כמובן שבהתאם לחינוך הפולני המסורתי, השארתי את האהבה שלי למוזיקה בגדר תחביב".
כך מצא עצמו סלונים עובד כקופירייטר במשך שנים רבות, עד שלפני כשנתיים התגלתה אצלו מחלת סרטן אלימה, שהתחילה מהכבד (מה שאילץ את כריתתו) ומדרכי המרה. "זה טירוף שאתה בחור תל אביבי רווק בן 30, שפתאום חוטף בלי שום התרעה סרטן מהסוג הכי נדיר, ואוכל אותה מכל הכיוונים", מתלוצץ סלונים, ומייד מרצין.
"לצערי מה שיש לרפואה הממסדית להציע כבר מזמן הפסיק להשפיע, ככה שעכשיו אני תלוי בכל מיני דברים מחקריים וניסיוניים. מצד שני, לשמחתי הדבר הזה היה גם מה שהחזיר את המוזיקה לחיי".
נו, אז בכל זאת לא הכל רע.
"נכון, בעצם כשאני מסתכל על זה עכשיו (הוא שוב צוחק) - יש לי את החיים המושלמים למוזיקאי: משכורת חודשית, השראה בלי סוף - הרי ידוע שכאב וסבל הם מקורות השראה טובים ליצירה, ויותר מהכל יש לי המון זמן פנוי".
איך אתה רואה את מיכל בהקשר הזה?
"בהרבה מובנים היא סללה לי את מסלול ההבראה. קודם כל היא הפכה להיות הפה שלי, ושרה את השירים שאני כתבתי. משם היא עודדה אותי מאוד לשיר בעצמי ולהשתפר בכתיבה שלי, מה שהוביל אותי לכתוב עוד וגם ללכת בעקבותיה לסדנת הכתיבה של מאיר גולדברג ודן תורן - ממנה אגב, נולד הסינגל החדש שלנו אותו כתב מאיר - 'זה מה זה עצוב'".
מה בעצם מגלים עליכם אנשים בהופעה הזוגית שלכם?
"אורי ואני חושפים לצד השירים, גם רגעים פרטיים מחיינו. עבורנו זה כמו להכניס את האנשים לסלון שלנו, ובאמת לא מעט פעמים אנחנו מעלים לבמה ספה. זה המשך טבעי לסדרה, שם זה היה כמו לקפוץ למים - ועכשיו זה לשחות במים האלה, ולגלות שהם לא כל כך קרים כמו שחשבנו בהתחלה".
איך אתם מגדירים את המוזיקה שלכם?
שפירא: "אין איזושהי הגדרה אחת, מכיוון שכל שיר עומד בפני עצמו, מתכתב ומושפע מדבר אחר, כשגם הביצוע בהופעה יכול לשנות את צורך ההסתכלות עליו.
"בעיקר יש בשירים שלנו השפעות מג'אז, סול ופולק. מוזיקאי תמיד מוציא החוצה את סך כל ההשפעות של מה שספג בימי חייו, וממשיך לספוג. כילדה שמעתי בבית מוזיקה קלאסית לצד שירים של הביטלס, ובשנים האחרונות התקרבתי מאוד לשירים של איימי ויינהאוס המנוחה".
עד כמה מבחינתך המוזיקה היא חלק מהריפוי?
סלונים: "לאורך כל הדרך, זה אחד מהדברים שנותנים לי כוח - למרות שהמצב לצערי הולך ונהיה יותר קשה גם עם זה. לפני חודש הייתי יכול להגיע למשל להופעה ההיא בחיפה, אבל עכשיו זה פתאום הפך לי רחוק מדי. אם כבר אני מרגיש בסדר כדי להופיע - אז זה יקרה רק כשיש הופעה ליד הבית. כשזה אכן קורה, אני עולה לבמה עם אנרגיות - ואף אחד בקהל שלא מכיר את הסיפור שלי לא יכול לתאר לעצמו, שאני חולה בצורה כל כך חמורה. כמובן שחצי שעה אחרי האדרנלין יורד, וגם אני".
סלונים יודע על מה הוא מדבר. לפני כשלושה שבועות הוא ושפירא קבעו הופעה במועדון הסינקופה בחיפה, אבל בסופו של דבר הוא לא הרגיש מספיק חזק כדי לשרוד את המרחק לחיפה, ושפירא הופיעה לבדה מלווה בקלידן אורי שלזינגר, עם קאברים שונים - בעיקר לקלאסיקות ג'אז ובלוז. בעיקר מול המשפחה והחברים. הסיבה: שפירא לא תכננה את העובדה שרוב החיפאים ימצאו עצמם קשורים כך או אחרת למשחק של מכבי חיפה נגד מאריבור, שנערך באותו הזמן.
"היה לי מאוד נחמד ונעים להופיע מול האנשים שאוהבים אותי ואני אוהבת אותם, אבל יחד עם זאת חשוב לי להגדיל את החשיפה שלי. לשמחתי היו בקהל גם כמה אנשים חדשים, כמו למשל זוג שהגיע להופעה דרך הפייסבוק", אומרת שפירא. "אני רואה בזה הישג אדיר מבחינתי".
ובכל זאת נשמעת בהופעה כמו מתנצלת, כשסיפרת על הוריך האקדמאים.
"אני מאוד גאה בהוריי, אבל למרות איך שזה היה נשמע - אני לא מרגישה פספוס או בעיתיות על זה שלא הלכתי בעקבותיהם. חוץ מזה, אבא שלי הוא באיזה מקום מוזיקאי שלא פרץ. הוא היה פסנתרן מחונן, ככה שזה לא מפתיע שאחותי ואני בחרנו ללכת לכיוון המוזיקלי - אותו אני חיה היום לגמרי.
מסתבר שהשירה היא גם עניין משפחתי אצלנו. שתי הסבתות שלי נודעו כזמרות טובות במשפחה, ככה שאני מאמינה שקיבלתי את זה מהן. מה שכן, אני מצטערת שלא קיבלתי מסבתא שלי גם את הציצי שלה".
שמה פתאום לשנות פאזה, אחרי שנים עם מופע ה"קברטירוף"?
"מופע הקברט מלא שואו, שהוא חלק מהותי מאישיותי, אבל יש לי גם צדדים חשופים ואינטימיים. כולם אמיתיים בדרכם. דווקא החשיפה הפיזית בקברט, שכוללת מחוך, ביריות ומחשוף, מהווה עבורי מעין הגנה. ולעומת זאת כשאני עם אורי על הבמה - אין לי את הסנסציות והפרובוקציות להתחבא מאחוריהן".
לעומת מישהי שידועה כמאוד מוחצנת באופייה, נראית די שלווה בהופעה שלך, ואפילו עכשיו בשיחה הזאת.
"ביום ההופעה הייתי מאוד עצובה, מכיוון שאורי לא היה שם איתי, ומעבר לכך הרגשתי תשושה קצת. מאוד מבהיל אותי כשהמצב של אורי מידרדר, גם אם ביום אחריו הוא חוזר לעצמו. מספיק שיום אחד הוא לא יכול לקום מהמיטה, או מתחיל להקיא - זה מכניס אותי לחרדות".
אורי, ספר על ההתמודדות שלך עם המחלה. מה זה דורש ממך?
"זה משתנה. יש תקופות שלטיפולים יש מעט תופעות לוואי, ואז קל לי יותר להתנהל. וכמובן יש ימים קשים יותר. אפילו אפשר לומר שאני מנהל את חיי, בהתאם לתופעות הלוואי שיש לי:
"מכאבים חזקים, ועד להיות מכוסה בפצעונים לכמה חודשים. המלחמה שלי בסרטן היא כמו מיני קריירה. זה נזיל, ודורש ממני התמודדות בכל יום מחדש. בעוד שבוע אני צפוי לעבור טיפול אגרסיבי, שאמור לעזור ולהקל עליי משמעותית, אבל מדובר בטיפול פרטי ויקר לאללה.
"זאת גם הסיבה שפתחתי קרן בעמותה, שנקראת 'חברים לרפואה', בה יש לי חשבון בנק אליו מגיעות התרומות, והכסף ממנו יוצא רק לטיפולים רפואיים שמגיעים ליותר מכמה עשרות אלפי שקלים בחודש. תלוי בסוג הטיפול. נוסף על כך, ב-26.9 יעלה בסוזן דלל מופע התרמה מיוחד בהפקתו של חיים סלע, לטובתו יתגייסו למשימה רבים וטובים. אני עצמי מאוד מקווה, שאוכל להשתתף במופע בצורה פעילה".
עד כמה אתה מרגיש שההופעה שלך ב"בקרוב אהבה", נתנה לך רוח גבית?
"לגמרי. קיבלתי המון תגובות מאנשים שזה עודד אותם, מכיוון שהם היו לבד במצבים דומים. לשמחתי, למרות שמדובר אמנם בקטנה, אני יודע שהמצב שלי העלה את המודעות לסוג הסרטן שיש לי. מאז פונים אליי, ושואלים על כך שאלות - בדרך כלל עבור הוריהם".
איך המחלה שינתה את הפרספקטיבה שלכם על החיים?
סלונים: "זה שינה אותה בכל כך הרבה מובנים, שאני יכול להתחיל להכתיב לך ארבעה עמודים. אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני כן יכול להגיד בקצרה שלמדתי להסתדר עם מה שיש, ולעשות עם זה מה שאפשר. זה חוק שימור אנרגיה: אפשר לקחת את האנרגיה הרעה כשמשהו קורה לך, ולתעל אותה לכיוון של משהו טוב".
שפירא: "אולי בעוד שנה-שנתיים אוכל לענות על זה. כרגע אני עדיין בתוך כל זה, ולא יכולה להעיד על עצמי. יכול להיות שבאמת אני יותר מאוזנת, אבל שוב - את זה יכולים להגיד רק אנשים שמסתכלים עליי מבחוץ".
אורי, יוצא לך לפעמים לחשוב על הבחורה שעזבה אותך רגע לפני החתונה, בגלל המחלה שלך?
"זה כבר מים מתחת לגשר. סיפור ישן, שאפשר לומר עליו טוב שקרה - אחרת לא הייתי מגיע לזוגיות שלי היום".
את השיחה עם סלונים ושפירא אני עורך טלפונית, בגלל אילוצים כאלה ואחרים וגם בגלל הרגשתו של סלונים עצמו, המבקש שאהיה עדין איתו. לקראת סוף השיחה אנחנו נאלצים להיפרד, ואני נותר עם מיכל. בתחילת השבוע שיחררו השניים את "זה מה זה עצוב", אותו הקדים "סרט אחר לגמרי".
לפני כחצי שנה הם בנו מופע זוגי של ממש - הכולל שירים מקוריים שלהם, לצד קאברים אהובים באינטרפרטציה אישית ומיוחדת. בעברית ובאנגלית. את שירם החדש כתב כאמור מאיר גולדברג, שהיה המורה שלהם לכתיבה - והפך לחבר טוב. "זה שיר שמעלה חיוך מוריד דמעה", אומרת שפירא.
"לפני כשנה השתתפתי בסדנת הכתיבה של מאיר ודן תורן, והיה כל כך מוצלח מבחינתי ששכנעתי את אורי להצטרף למחזור הבא. יום אחד נתן מאיר תרגיל לכיתה: לכתוב שיר על רגשות קיצוניים, והדגים זאת בשיר שכתב ערב קודם בעקבות מריבה סוערת עם אשתו.
"אורי התלהב, החליט להלחין אותו והתוצאה עד כדי כך טובה, שמי ששומע את השיר לא מאמין שאורי לא כתב את מילותיו. אגב, אפילו הבאנו את מיסטר X - משה לוי, לנגן פסנתר בשיר ולייעץ לנו אמנותי. זה בהחלט היה מפגש פסגה של ממש, שתועד גם בסרט הדוקומנטרי שמצולם עלינו בימים אלה".
האם כרגע את במקום שרצית להיות?
"אני מאוד מרוצה, ורוצה להמשיך קדימה. אני מאוד מתגעגעת למשחק, ולשמחתי יש לאחרונה גם מגעים עם במאי קולנוע וטלוויזיה. עד שזה יקרה - אמשיך לשחק בהצגת הפרינג', 'היצור', על פי שלום עליכם - שעולה בצוותא.
"אני משחקת שם רבנית, כשהיצור היא בעצם בתה - שנולדה עם פיגור או ניוון, נפשית ופיזי. כל העניין הוא בהתעסקות ובהתמודדות של חברה עם חריגים, בעיקר בכל מה שקשור לילדים. ההצגה מסופרת מנקודת המבט של הילד שלום, שהוא המחבר, והיצור היא אחות של אחת מחבריו. למרות שהמחזה נכתב לפני המון שנים, הוא עדיין רלוונטי להיום".
לאן תרצו להגיע עם החומרים שלכם?
"אורי הוא הרבה יותר לוקאלי וחולם בקטן, מכיוון שקודם כל חשוב לו להוציא את האמנות שלנו החוצה. לי לעומתו יש חלומות בחו"ל, כאשר הפרויקט של יונתן אופנהיים, בו אני משמשת כסולנית, מסתמן עבורי כחלון החוצה. האלבום הזה כבר הוקלט, וכרגע אנחנו במגעים מתקדמים עם חברות ייצוג מחו"ל, מופיעים קצת בתל אביב וסוגרים קצוות לפני החתימות הסופיות".
לסיום שאלה לא כל כך קלה, איך אתם רואים את עצמכם בעוד עשור?
"בחיים, נתחיל מזה".
לקרן הטיפולים לאורי סלונים, ניתן לתרום בדרכים הבאות: באמצעות כרטיס אשראי בטלפון 03-5792220, באמצעות צ'ק לפקודת "חברים לרפואה עבור אורי סלונים", למשרדי "חברים לרפואה", ת.ד. 6782 רמת גן, 52167, או להפקיד ישירות לחשבון בנק לאומי, סניף 856, ח-ן 30785/17 על שם "חברים לרפואה עבור אורי סלונים" (ולפקסס העתק אישור העברה לפקס 03-5792223, לצורך משלוח קבלה). התרומה מוכרת לצרכי מס
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם