התקבצו יחדיו: האיחוד המרגש של משפחת פרץ
כ-200 בני משפחת פרץ שהתקבצו מכל הארץ ערכו פגישת מחזור מרגשת בכפר הנופש "נעורים". הצעירים שבחבורה זכו לשמוע על האופן שבו נוסד השבט ב-1916, על קצין המשטרה הבכיר שגילה אחיין בהלוויה ועל "בוב" פרץ שהוכתר כאלוף ישראל באגרוף אי שם בשנות החמישים. האיחוד הבא - במרוקו
התמונה הסוריאליסטית הזאת, היא רק חלק מאוסף של תמונות שעלו במהלך כנס של משפחת פרץ. לא מדובר בכינוס של כל מי שקוראים, או קראו לו "פרץ", מכיוון שאז סביר להניח שרבע מהמדינה הייתה משותקת לכמה שעות. פרץ הוא הרי השם הנפוץ ביותר בישראל אחרי כהן ולוי.
במקרה שלנו מדובר במשפחה אחת, אילן יוחסין שמתחיל משני אנשים במרוקו, אי שם בתחילת המאה הקודמת, ומגיע לשבט בן קרוב ל-200 איש, שברובו מפוזר בארץ וחלק ממנו אפילו ברחבי העולם.
את הרעיון לכינוס הזה העלה ציון פרץ מחיפה, דור שני לשבט הזה. הוא עמל במשך חמישה חודשים כדי להגיע לכולם, כדי לבנות אילן יוחסין מעודכן ככל האפשר ובעיקר כדי לנסות לאחד, ולו לערב אחד ומיוחד, את כל הצאצאים של אחיו.
ציון, קצין משטרה בכיר בעברו, שפיקד בשנות ה-80 על מבצע "ניקוי עמקים" בו לכד 77 סוחרי סמים בערב אחד ובמקום אחד, נתקל 30 שנה מאוחר יותר, במבצע קשה לא פחות - להביא כמה שיותר חברי שבט למקום מפגש קבוע מראש. וכמו שתבינו בקרוב, גם המבצע הזה הצליח לו בגדול.
"צריך להודות למארק צוקרברג", אומר רפי פרץ, דור שלישי של השבט, וצייר מוערך שיצירותיו מוצגות בערים רבות בעולם. "התקשורת בעידן הפייסבוק והאינטרנט, פתחה ערוצים שלא היו כמותם", הוא מוסיף, וכנראה שגם צודק. קשה לראות אירוע כזה עולה לאוויר ללא הפייסבוק, שם הוקמה קבוצה שנקראת "שבט פרץ", ודרכה בעצם החלו להכיר בני הדודים האחד את השני.
"זה לא שהיה נתק מוחלט בין כל בני הדודים", מסביר ד"ר חובב פרץ, דור שלישי לשבט, "אני את חלק מהם מכיר וזוכר מהילדות. אבל את החלק האחר סביר להניח שלא הייתי מזהה, גם אם הייתי נתקל בהם ברחוב. ולכן ברגע שהפנים והשמות צפו בקבוצה - פתאום נפתחה בפניי משפחה חדשה".
ראוי לציין שתחילתו של השבט בפייסבוק, הייתה קצת מדשדשת. לקבוצה אמנם התחברו כמה עשרות, אבל
"הדברים קיבלו תנופה, כאשר בן דוד מארצות הברית פרסם תמונה משנת 1951, בה רואים את הסבא, שלעולם לא הכרנו ואת הסבתא, שרובנו לא הכרנו, יחד עם אבא שלי ועם דוד יעקב, כשהם ילדים בני שמונה וחמש. לא היו להם אף פעם תמונות של הילדות, ופתאום תמונה מלפני שישים שנה עשתה צמרמורת לכל החברים".
מאותה תמונה של בן הדוד ההוא מארצות הברית, שאגב קוראים לו אבי, פורסמו מאות פוסטים, הועלו מאות תמונות שיכולות לעטר מוזיאונים ובעיקר קרם עור וגידים הכנס של כל השבט.
אי אפשר שלא לתהות, איך זה שבמקום שבו התכנסו ציון פרץ, רפי פרץ, יעקב פרץ ושו"ת, לא היה שיראל אחד לרפואה. יכול להיות שזה בגלל שהוא לא קשור למשפחה. אבל אם להיות רציניים לרגע, בוא נעבור על קצה המזלג שיעור קצר בהיסטוריה המאוד מעניינת של השבט.
ב-1916 בחר לו רבי דוד יחיא פרץ לאישה, ילדה בת 12 בשם חנינא בוחבוט. אתם בוודאי שואלים את עצמכם, איך זה שמזוג אחד שהתחתן לפני פחות ממאה שנים, נוצר שבט של 200 איש?
בואו נאמר את זה ככה - אם היום זוגות מתחבטים בשאלה כמה ילדים להביא לעולם, האם שניים או אולי שלושה, אז בתקופה ההיא השאלה הייתה "כמה ילדים נספיק להביא?". והזוג הספיק בלי עין הרע. 19 פעמים. אלא שבתנאים של אז במרוקו, רק עשרה הצליחו להגיע לבגרות, וכמעט חצי נפטרו בגילאי 4-5.
ראש השבט, דוד יחיא, הוא סיפור מרתק בפני עצמו. מלבד היותו סופר ומחזאי, כבוד הרב היה אב בית הדין של קזבלנקה, ואף פעל במישור הציוני. בשנות ה-40 הוא דאג לחדש את השפה העברית במרוקו, כשהקים את אגודת "מגן דוד" להנחלת השפה, והיה אחד מראשי המפעל הציוני של העיר.
כחלק מהפרויקט הציוני שלו, הוא העלה לישראל בזה אחר זה ובדרכים לא דרכים, את ילדיו. "זה לא כמו היום, שהעולים החדשים עולים על מטוס ומגיעים לנשק את האדמה", מסבירה תוך כדי הכנס עליזה פרץ, אלמנתו של שמעון ז"ל, אחד הבנים.
"הכל היה שם בחשאי. כל פעם שלחו אח אחר, והיינו עולים על אוניה ומקווים שהיא תגיע לישראל. אני זוכרת שלילה אחד הלכתי לישון ליד מרגלית, אחות של בעלי, וקמתי בבוקר ליד אח אחר, משה. שאלתי איפה מרגו, ואמרו לי שהחזירו אותה למרוקו". עליזה, שכיום נחשבת לזקנת השבט בארץ, היא מאגר בלתי נגמר של סיפורים. מעין מוזיאון מהלך.
תשעה מעשרת הילדים עלו לישראל באותן דרכים עקלקלות, כשהבת הבכורה, אסתר, עברה בשלבים מוקדמים יותר לגור בספרד, ולמגינת ליבו של אביה הרב התחתנה עם נוצרי ונותקה מהמשפחה.
אחרי שרבי דוד יחיא השלים כמעט באופן סופי את מפעלו הציוני, והעלה את רוב ילדיו לישראל, הוא נפטר, כשהוא בן 55 בלבד. יעקב פרץ, בן הזקונים, שלימים הפך לנצ"מ ופיקד על מרחב דן במשטרה, היה היחידי שזכה לראות את אביו בימיו האחרונים.
מכיוון שכל ילד עלה לארץ בנפרד, ובעיקר בגלל תקופת הצנע ששררה אז בארץ, כל אחד מהאחים נזרק למקום שונה. הבוגרים הקימו להם בית, כלומר פחון, בירושלים, בחולון ובבית שמש, ואילו הקטנים הלכו למוסד. "היה לנו אז קשר האחד עם השני, אבל לא ברמה של טלפון יומי או שהתראינו על בסיס שבועי", מתאר ציון את ההתנהלות בתחילת שנות ה-50.
"זה היה יותר מכתב פעם ב-, ושמועה שהגיעה למוסד על כך שהאח הזה נמצא באיזשהו מקום. אני לא אשכח את היום שאמרו לי במוסד, שאמא שלי הגיעה לארץ. נתנו לי ללכת לראות אותה.
"זה לא שציידו אותי בכסף לאוטובוס או משהו שקרוב לזה. אמרו לי איפה היא נמצאת, ושחררו אותי. ילד בן 9, במסע טרמפים בארץ ישראל מהנגב עד ירושלים, מנסה להגיע אל האמא שהשאיר במרוקו".
בשלבים מאוחרים יותר האחים אמנם התאחדו בחלקם, והגדולים שהיו כבר בעלי משפחה נתנו קורת גג לקטנים, אך כשכל אחד מהאחים הקים משפחה - הקשר נשאר על בסיס של חתונות ולוויות. תשעה אחים שמפוזרים מצפת בצפון ועד דימונה בדרום, זו לא בדיוק משפחה אורגנית מאוחדת שנפגשת לארוחות כל שישי.
"לדעתי המשפחה שלנו והמשפחה של לוי, שגרנו בבית שמש, היו היחידות ששמרו ממש על קשר רציף", אומרת רחלי טל, דור שלישי לשבט, "זאת הייתה המשפחה היחידה שנחשפנו אליה".
אחד האירועים המרגשים ביותר בכנס, היה אותו מפגש באודיטוריום של כפר הנופש "נעורים", בו כל אחד מבני הדור השלישי קם וסיפר לכל שאר השבט על משפחתו הקרובה. טל, שבעברה שימשה כראש לשכתו של אהוד אולמרט, סיפרה על בני משפחתה, אבל גם חשפה עד כמה קרובה הייתה לקשר רומנטי עם מישהו, שכלל לא ידעה שהוא בן דודה:
"הייתי בלהקת מחול ייצוגית של בית שמש, ובאחד המפגשים הגיעה להקת מחול מירושלים. באחת ההפסקות ניגש אליי בחור בשם רפי, והתחיל לדבר איתי. השיחה קלחה, העניינים זרמו, ישבנו לקפה, אפילו הרגשתי מוחמאת, ואז הוא סיפר לי שיש לו משפחה בבית שמש. אחרי שתי דקות גילינו שאבא שלי ואבא שלו - אחים". מפגשים מהסוג הזה קרו בעוד כמה פעמים, אך הביזארי ביותר היה בהלוויית אחד האחים - ההלוויה של מרדכי.
סיפור חייו של מרדכי הוא לעיתים משעשע, אך לרוב לא פשוט. הצד המשעשע קורה לו אי שם באמצע שנות ה-50. הבחור הוכתר שלוש פעמים כאלוף הארץ באגרוף. למה משעשע? כי לא באמת היה מי שהתחרה איתו. הוא התאמן, עלה לזירה והוכתר כאלוף. באותם ימים כונה מרדכי "בוב פרץ".
אלא שלסיפור של בוב, שחזר להיות מרדכי, מצטרפים גם צדדים פחות נעימים. הוא התחתן, הביא לעולם שלושה ילדים, והחליט לעזוב את הבית ולנתק כל קשר עם אשתו והילדים. הוא התאכסן לרוב במקום העבודה בו עבד, והעביר את חייו בלי יותר מדי ריגושים.
בשנת 93 נפטר כשהוא בן 60, ואז חיפש הבוס שלו את משפחתו. הוא ידע שיש לו אח שהוא קצין בכיר במשטרה, וחיפש את פרץ ממרחב דן, וכך מצא את הדרך להודיע למשפחה שמרדכי נפטר. תהליך זיהוי הגופה היה דבר מוזר ולא קל עבור ציון ויעקב, שנכנסו לזהות אותה. "לא ראיתי אותו איזה 15 שנה", סיפר יעקב, "ומה שאני רואה אחרי כל השנים זו גופה. לפחות אני יודע שהוא גידל זקן צרפתי", הוסיף עם חיוך מהול בעצב.
בהלוויה של מרדכי, כאמור, נולד פרק חדש בספר המקרים המוזרים של שבט פרץ. יעקב פגש שם את אחד העובדים שלו במטה המשטרה, ששימש אז במחלקת המודיעין. בגלל דרגתו הגבוהה של יעקב, ובשל העובדה שאותו בחור היה שוטר פשוט, הנהנו השניים האחד לשני והמשיכו במסע ההלוויה.
כשהגיעה עת הקדיש יעקב, כאחיו של המנוח, עלה לומר קדיש, ואליו הצטרף גם אותו שוטר פשוט, שמתברר שהיה הבן של המנוח, כלומר אחיין של יעקב. במילים אחרות יעקב גילה שהבחור שאותו הוא רואה מדי בוקר בעבודה, הוא בן אחיו.
אגב, המשפחה של מרדכי, האישה ושלושת הילדים, נמצאים בנתק מוחלט מהמשפחה. על כן מלאכת האיתור שלהם לקראת הכנס הייתה קשה מאוד. אבל בסופו של דבר, בעזרת קשרים במקומות הנכונים, הגיעו ציון וילדיו לשמות הילדים, שנתבקשנו לשמור את שמם חסוי.
"התקשרתי ואמרתי לו 'שלום אני הדוד שלך'", מספר ציון. "הדבר הבא ששמעתי היה ניתוק בפנים. ואז יצרנו קשר עם הבן היותר קטן, שהסכים אמנם לדבר איתנו, אבל אמר לנו שאין לו שום רצון להיות בקשר עם המשפחה הזאת. אני בטוח שזה לא משהו אישי נגדנו. אני מאמין שזאת הדרך שלהם להתמודד עם הפצע הזה, פשוט לא לפתוח אותו".
במהלך הכנס, בו כאמור כל נציג של משפחה עלה וסיפר קצת, כדי שאנשים יוכלו להכיר יותר האחד את השני, היו אמורות להתקיים שתי שיחות וידאו עם חו"ל. הראשונה הייתה עם אבי פרץ, הבן של שמעון ז"ל, רב רפורמי שחי בארצות הברית. הוא התקשר בזמן שאחותו נשאה דברים על המשפחה, והמפגש הזה בין מצלמת הסקייפ בביתו שבדרום קרוליינה לבין עשרות מבני דודיו, הביאה באופן לא ברור להתרגשות סוחטת דמעות באולם.
את השיחה השנייה היו אמורים לקיים עם אותה אסתר, האחות הבכורה שנמצאת בספרד ולא יכולה לטוס בגלל גילה המתקדם. בשנים מאז הרחיק אותה אביה מהמשפחה ועד היום, הספיקה אסתר להפוך לאשת עסקים מצליחה שמחזיקה רשת של מוסכי וולוו, ומפעל הכי גדול באירופה לקמינים.
היא מתגוררת במלאגה, והמפעל שלה הוא הספונסר של קבוצת הכדורגל של מלאגה מהליגה של מסי ורונאלדו. היא חזרה לקשר חלקי עם המשפחה, ואף ביקרה אי שם בשנות ה-70 בארץ, אבל לא מעבר לזה. ציון אחיה, עד כמה שזה יישמע לא הגיוני, מתקשה לתקשר איתה באופן ברור. היא דוברת צרפתית, ספרדית ומרוקאית והוא מדבר עברית, מרוקאית בצורה סבירה ומעט צרפתית. כך שהשיחות ביניהם מתקיימות, אבל לא ממש ברורות.
עם משפחתה של אסתר בכלל אי אפשר לתקשר, כיוון שהם מדברים לרוב רק ספרדית. הודות למתרגם של גוגל, מצליח ציון לתקשר עם לואיז, בתה של אסתר, שדואגת לתרגם את הפוסטים שלה בפייסבוק. מבולבלים? גם אנחנו.
בכל מקרה, השיחה שהייתה אמורה להיות עם אסתר במהלך הכנס, בוששה לבוא. אסתר, כך מעריכים בני המשפחה, הייתה מרוגשת מדי לפגוש את המשפחה העצומה, שאת רובה המוחלט בחיים לא פגשה, למרות שמאוד רצתה להיות חלק בלתי נפרד ממנה. היא העבירה הודעה שהיא מקצה את אחת הוילות שבבעלותה ויושבת ריקה, לכל בן משפחה שמגיע לספרד לחופשה.
בסיום הכנס סיפרו הרבה ממשתתפיו, על הרצון שלהם ללכת לבקר את הדודה הבכורה מספרד. נכון שמחכה להם שם וילה להתארח בה, ואולי גם לתפוס משחק של דודו אוואט, אבל בעיקר הרצון לפגוש את אחת מארבעת האחים היחידים, שנותרו בחיים מהדור השני של השבט הזה.
כשמסתכלים על הכנס הזה מבינים, עד כמה השבט הזה הוא מראה של עם ישראל. לצד חרדים ישבו שם אפיקורסים מוחלטים, מיליונרים התחבקו עם בני דודם קשי היום, אנשים מלומדים אכלו ארוחת ערב באותו שולחן עם כאלה שהשכלה לא הייתה בראש מעיינם, קציני משטרה בכירים בעבר שחו בבריכת כפר הנופש עם כאלה, שלא תמיד דאגו לשמור על החוק, ועוד עשרות דוגמאות של אנשים שמלבד קשר דם, כל קשר בינם הוא מקרי לחלוטין.
דבר אחד איחד שם את כולם, ועל פי דבר אחד היה אפשר להבין שעד כמה שהחבר'ה האלה שונים, מודבר במשפחה אחת - הדמיון. פרט לאלה שאין להם קשר דם - הדמיון בין אלה שיש להם קשר דם, הוא פשוט מדהים. לילך בשאר, בת הדור השלישי, נראית בדיוק אותו דבר כמו ריבקי דייך מהדור הרביעי. כשהן נעמדו במקרה אחת ליד השנייה (וכמובן שלא ידעו שהן קרובות משפחה), כולם פתאום הסיטו את המבטים ואמרו "הנה תאומות".
הכנס הסתיים ברחצה לילית, בבריכה של כפר הנופש. למרות השעה המאוחרת, אנשים סירבו לעזוב. ניסו לשאוב עוד פרט מידע, לעבור, לדבר, להכיר עוד בני משפחה. אחד הילדים מהדור הרביעי שגר בשדרות, ניגש לנועם אמיר, דור שלישי ושדר ברדיו צפון שהגיש בעבר תכנית ספורט, וסיפר לו בהתרגשות שגם הוא אוהד את מכבי חיפה.
הרב יוסף דייך, בעל של חנה מהדור השלישי, ישב ליד ציון ויעקב ונהנה מכל רגע. הוא וציון, שבעבר היה בעל תשובה ועבר לצד השני, למדו בעבר ביחד בכולל במירון. דליה, גם היא בת הדור השלישי שגרה במושב ליד אילת, ויתרה על האפשרות לחזור באותו ערב, ונשארה לישון בכפר הנופש. וכך, בשעה שתיים בלילה, נפרדו באי הכנס, וכל אחד חזר לשגרת היומיום שלו.
הכנס אמנם נגמר פיזית, אבל המשיך לגמרי בעמוד הפייסבוק של השבט. רוב רובו של השבט בילה את היום שאחרי, בישיבה מול המחשב ובהעלאת תמונות ופוסטים מרוגשים, כמו ילדים שזה עתה חזרו מטיול שנתי ממש ממש טוב.
כמובן שכבר מנסים שם להרים את הפגישה הבאה בין כל הצדדים, כשהפעם יכול להיות שמתכוונים ללכת רחוק מדי. הפגישה הבאה, על פי התכנון, לא תהיה בכפר הנופש בנעורים שליד נתניה, אלא בקזבלנקה. אחד מבני הדור השלישי מצא את הקבר של הסבא, רבי דוד יחיא זצ"ל, באתר של קברים יהודיים במרוקו, ורוב בני השבט סימנו את המקום הזה כיעד הבא - טיול שורשים במרוקו. מי יודע, אולי גם לשם הם ירצו שאצטרף?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם