נעם רותם: "האמנות משתמשת בהמון שקרים כדי לומר את האמת"
נעם רותם, מי שאחראי על "איתו לנצח", אחד משירי האהבה הגדולים של הניינטיז, מספק על כוס בירה את הגרסה שלו לזוגיות: ללא בדל של הרהור ועם נאמנות אין קץ
שמו של היצור הוא בריטפופ, על שום שבא מבריטניה הגדולה ועשה סוג של פופ. הו, כמה רדפו אותנו הזכרים בני הלבנט אותם בריטפופים. סולנים של להקות כמו "בלייר" ו"סווייד" וכל עלה נידף ברוח שדמה לאותם נמלטים ממחלקות להפרעות אכילה הפך סמל מין, ואנחנו, בעלי כתפיים רחבות ושיער פנים, היינו כבלתי נראים.
גם גרסה ישראלית הייתה לסיוט ושמה היה נעם רותם. סולן "קרח "9 היה נסיך בריטפופ - כולו רזה ומתוחכם, עם מיניות מעורפלת, ועם הלהיט "איתו לנצח" שהיה (ואולי גם נשאר?? לבדוק עם אוחובסקי) להיט הפופ ההומוסקסואלי האולטימטיבי, ואולי היחיד. על רקע סדרת הופעות חדשה שלו - נפגשנו בפאב "אגנס" שליד ביתו בהוד השרון.
בתחילת השיחה רותם מתלבט קצת לגבי הזמנת אוכל או לא, ומציין שהמטבח וניקיונו לא הכי מרשימים אותו. אבל לדבריו הוא לא כזה איסטניס בנוגע לאוכל. גם לא אנין גדול.
"יש לי טעם," הוא צוחק, "אבל אני לא יודע אם הוא אנין במיוחד. האוכל האהוב עליי זה החומוס של אבו חסן ביפו," אבל הוא מבדיל, "הטעם, בין הסניף הישן לסניף החדש, ששם משהו לא מצליח כמו בישן. לא ברור מה. אז אני חצי אנין, נראה לי."
בנקודה הזו מבקשת מאתנו המלצרית להפסיק לעשן כי יש איזה שלושה לידינו שמפריע להם. "אוי נו, למה מפריע לכם? אולי שלא יפריע"?
הדרך שלו עובדת יותר טוב ואנחנו מקבלים אישור לעשן שולחן אחד הצדה. המלצרית באה ורותם מזמין סטלה, מחזיר אותה יען כי אין בה גזים, מתרגז על אנשי המקום שעושים סוג של סימפוזיון על הכוס לפני שלוקחים לו אותה ומזמין קורונה במקום. אני בלה פרויג. עושים לחיים.
רותם מספר שהוא לא מבין גדול באלכוהול, ואם כבר ויסקי, אז הוא אוהב בורבון. בשלב זה הוא מקבל הרצאה על למה לבורבון קוראים בורבון (באדיבות העורכת זה נחסך מכם).
"אתה יודע הרבה על אלכוהול."
כן. הייתי ברמן כמה שנים והייתי כל כך מחורבן בזה שללמוד טריוויה היה המוצא היחיד להסחת דעת הלקוח בזמן שלקח לי שעה להכין קוקטייל.
"במה אתה עובד היום חוץ מעיתונות"?
אני במאי תאטרון.
"עשיתי קצת תאטרון•"
אני יודע, שיחקת בהצגה "ייסורי פדרה" של תאטרון תמונע. ראיתי אותך. תהיתי באמת למה אתה לא עושה יותר בתחום של המשחק?
"כמו מה"?
טלוויזיה נגיד. אני בטוח שמציעים לך.
"אתה לא הראשון שבטוח בזה. למה אתם כל כך בטוחים בזה"?
אתה מפורסם. קצת. ואתה יפה. פוטוגני כזה, בטח.
"נו, אז למה שחקן? למה לא דוגמן תחתונים"?
כי לשחק אתה רוצה ולדגמן תחתונים לא ממש.
"טוב, בזה יש משהו. תאטרון תמיד רציתי לעשות ותמיד ניסיתי להגיד כן לדברים. לטלוויזיה יותר קשה לי להגיד כן. איכשהו להצטלם זה מביך אותי. אם יציעו לי תפקיד גדול או משהו מעניין מאוד אולי אלך על זה, אבל בתחום הזה לא ממש מהמרים. הולכים על תפקיד קטן בהתחלה. ואת אלה לא בא לי לעשות, המבוכה גדולה מדי."
איך זה שזה מביך אותך בתור מי שמופיע על הבמה?
"זה שונה. מילדות מצלמה זה משהו שמקפל אותי. אני לא מתראיין בטלוויזיה כמעט בגלל זה. לא יודע להסביר."
לדבריו, הוא לא בליין גדול ולא אוהב פאבים מי יודע מה כי הוא מעדיף מקומות שאפשר לדבר עם חברים, ומאז שנולדה לו ילדה הוא בקושי מוצא זמן לצאת עם חברים. מה גם שכשהעבודה שלך היא להופיע ולפני כן העבודה שלך הייתה לתקלט במסיבות, אז מועדונים זה לא בדיוק הדבר שאתה רוצה לראות כשאתה בערב פנוי.
רותם עובר מבירה ללה פרויג שלי ומספר: "תקלטתי באמת המון. בצעירותי ועד ללפני כמה שנים זה היה חלק גדול מהפרנסה שלי. ממש מגיל .15 אז ללכת לפאבים או מועדונים הפך לסוג של עבודה עבורי".
אמרת גם פעם בריאיון שבאופן כללי לא השתגעת על תל אביב כשגרת בה.
"לא התחברתי אל תל אביב כדייר, זה נכון. אני יכול ליהנות לבוא אליה כתייר, לצאת אליה פעם בכמה זמן, אבל לא נהניתי לחיות בה וגם לא חייתי בה יותר מדי.
"אני מהקריות במקור, וחוץ משנתיים-שלוש בתל אביב גרתי תמיד בצפון. עד שעברנו לפה להוד השרון שזה סוג של קריות, רק קרוב יותר. משהו במנטליות של עיר קטנה לא עזב אותי."
בכלל, אתה לא נראה מי יודע מה רוקנ'רול באישיות. בריאיון אחר אמרת שכשאתה נתקל במחסום כתיבה אתה מסתגר בספרייה וקורא. אתה עם אשתך מגיל ,27 מגדל ילדה, גר בהוד השרון. לא בדיוק פרופיל הרוקר ששובר חדרי מלון.
"בוא נגיד שאני יותר משקיע במוזיקה ופחות בלייף סטייל. הכרתי הרבה אנשים שחיו רוקנ'רול ועשו מוזיקה משעממת וההפך. רוקנ'רול זה בנשמה, לא משנה איפה אתה חי.
"אני מצאתי שהשגרה בהקשר הזה של משפחה וזוגיות וגידול ילדה היא ברכה בשביל המוזיקה. אמנות זה דבר כאוטי ורגשי ויצרי, ואני בבסיס שלי צריך עוגן. ככה שזה מאזן לי."
לא חסרות לך בחורות? הרפתקאות? כשהייתי בתיכון היית ממש סמל סקס.
"הרפתקאות? אני עם אשתי עשר שנים, מי זוכר (מחייך), אבל לא. אשתי זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי. היא המוזה שלי.
"היא הייתה המוזה שלי תמיד. כשהיא חלתה בסרטן היא הייתה המוזה לאלבום הכי אישי שכתבתי בחיי "עזרה בדרך", שיצא לפני שלוש שנים בלייבל נענע דיסק, י"א) מה שגם לימד אותי כמה קטן וחסר משמעות אני יכול להפוך להיות.
"וכמובן שהיא נתנה לי את עמליה. מי יכול לבקש עוד. זאת אהבה ענקית שמעולם לא גרמה לי אפילו לשנייה לחשוב מה היה יכול להיות אילו. אני גם כללית לא מתעסק בהחמצות או במה שלא קרה בחיים אלא במה שכן. אף פעם לא עניין אותי מאוד להיות סמל סקס. אם זה קרה, זה קרה מסביבי. אותי עניין לעשות מוזיקה."
אגב עמליה, נעשית אבא בגיל .30 אני בן .30 זה מפחיד לי ת'שועלים רק המחשבה.
"קודם כול, אתה דביל. חוץ מזה, לא הפחיד אותי בכלל כי התפיסה היא לא שילד מפריע לך בחיים אלא חלק ממך. זה כמו שתפחד מזה שיש לך יד. זה פשוט חלק מחייך. חלק ממך. עובר אתך הכול.
"בכלל לא פחדתי, להפך נורא רציתי ילד עוד הרבה קודם. זה גם לא משנה לך את החיים כמו שאתה חושב שזה משנה. אתה נשאר אתה, החיים נשארים חיים.
"הדבר היחיד שאני יכול להגיד שהשתנה באופן משמעותי זה שאני יותר ממוקד מבחינת חלוקת זמן. אם אני יודע שיש לי שלוש שעות לנגן כי בשעה חמש אני צריך להביא את הילדה מהחוג, אז אני מנגן שלוש שעות ולא מבזבז זמן. אבל זהו."
ומה לגבי העניין הכלכלי? לגדל ילד זה הרי יקר נורא. אבא שלי עשה לי את החישוב כמה תעלה לי משכנתה בתל אביב לפני כמה ימים, רציתי לקפוץ מהגג.
"לי היה מזל עם עניין הדירה כי מצאנו משהו פה בזול ובקלות יחסית ובזמן הנכון. אני מודה לאלוהים על זה כל יום. ולגבי פרנסה - רוב שנותיי לא התפרנסתי ממוזיקה. עבדתי הרבה כדי-ג'י, עבדתי באקו"ם, עבדתי בתחנת דלק… לא הייתה לי בעיה להתפרנס.
"רק בשנים האחרונות זה ממוזיקה. זה חדש לי. ככה שזה לא הטריד אותי מי יודע מה שאני מוזיקאי. לא הייתי במינוס בחיים. סטייט אוף מיינד כזה. תמיד חייתי בצניעות. אז לא. זה לא הטריד אותי."
הוא בן ,37 במקור מקריית חיים, נשוי לענת, מתרגמת במקצועה, אב לעמליה בת השבע, ומתגורר כאמור בהוד השרון. אחרי "קרח ,"9 אתה ניפק שני אלבומים, הוא המשיך לקריירת סולו והפיק מוזיקלית אמנים שונים. בימים אלה הוא נמצא בעיצומה של סדרת הופעות עם שירים מאלבומו האחרון "ברזל ואבנים" )נענע דיסק,) במסגרתה אירח לפני כחודש את ערן צור ב"ברבי."
"מאוד כיף לי בסיבוב הזה," הוא אומר על הסדרה הצנועה הנוכחית )מופע ההשקה היה במאי, ההופעה הבאה תהיה באוקטובר,) "הכימיה עם הנגנים מעולה. מאז 'קרח 9 לא היה לי כזה צוות."
עם זאת, בקרב הציבור הרחב הוא ייזכר מן הסתם בזכות "איתו לנצח."
רותם עצמו מסייג: "קודם כול ההצלחה לא הייתה כזאת היסטרית. זה אולי נראה ככה מבחוץ, אבל הכול פה כזה קטן ועני ובסוף כולם נפגשים במכולת, ככה ש'קרח 9 ו'איתו לנצח' לא היו באמת הצלחה."
גם לגבי המשמעויות הגאות בשיר הוא די מפוצץ את הבלון: "שימח אותי שזה הגיע להרבה אנשים ונתן להרבה אנשים אפשרות להתמודד עם הזהות שלהם ולהרגיש נוח אתה, אבל אני מבחינתי פשוט כתבתי שיר. שיר אהבה. כל השאר לא באמת קשור אליי או תלוי בי."
אבל אתה מיתמם. אתה סטרייט שחי חיים סטרייטים וכותב שיר אהבה הומוסקסואלי. אי אפשר להתעלם מזה.
"אני מניח שהרצון היה פשוט לחקור משהו בכתיבה שלי ובביצוע ובהגשה שלי, ופשוט להגיע לחלק מהאישיות שלי שהוא לא משהו שקיים ביום-יום ובמציאות. האמנות משתמשת בהמון שקרים כדי לומר את האמת. זה מה שאני עושה בכל שיר שלי, ומה שאני חושב שכל אמן עושה."
אגב כל אמן ומה הוא עושה, מה דעתך על מחאת האוהלים? על תפקיד האמן בהקשר הפוליטי חברתי?
"אני רק זמר, והשחקן רק שחקן, וכך הלאה. את הדעות שלנו אנחנו צריכים להעביר דרך האמנות שלנו לדעתי, ולא דרך אקטים פוליטיים. כי אם אני עושה אקט פוליטי - מחרים מקום שלא בא לי להופיע בו לדוגמה או יוצא להפגנה - למה שלדעתי יהיה יותר משקל מלדעתך או לדעת הברמן? כי אני קצת מפורסם?
"זה לא צודק. הייחוד היחיד שיש לי, אם יש לי, זה כזמר. אז את המחאה שלי או הפוליטיקה שלי או מה שלא יהיה אני צריך להעביר דרך המוזיקה. אחרת אני סתם עוד בן אדם. עיין ערך 'איתו לנצח.' את השינויים שלי בחברה אני עושה בדרך הזאת."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם