"אני הילדה שאיבדה את המשפחה בסבארו"
היא הייתה בת 8 כשאיבדה את הוריה ושלושה מאחיה בפיגוע בסבארו, אבל זוכרת כל פרט מאותו יום נורא. בעשור שחלף מאז, התגלגלה חיה סחיווסחורדר בין בתים, גרה בשווייץ ולאחרונה התגייסה לצה"ל. עכשיו, אחרי שמשפחתה ניצחה את הביטוח הלאומי, היא ואחיה מסמנים את המטרה הבאה: המחבלים שהיו מעורבים ברצח הנורא
"אנחנו, הילדים, רצינו מאוד לאכול בסבארו, אבל אבא שלי הציע שנאכל הפעם במרכז הפעמון", מספרת חיה לראשונה על ההזדמנות המוחמצת שהייתה יכולה אולי להציל את המשפחה. "אבא הלך להוציא כסף מהבנק, ואני עם אמא והאחים התקדמנו לכיוון בית קפה אנג'ל. רעיה, אחותי הגדולה שנהרגה, אמרה שהיא לא רוצה לאכול שם אז בסוף חזרנו לפיצרייה. בעבר חשבתי המון על הסיטואציה הזו, מה היה קורה אילו, והאם הטרגדיה הייתה נמנעת.
"היום, עשר שנים אחרי, אני לא חושבת על זה יותר, לא תוהה איך החיים שלי היו נראים לו היו לי הורים ומדוע אני ניצלתי והם לא. אין לי תשובות. רק בלילות, למרות השנים שעברו, אני יכולה להרגיש את הפיגוע. לפעמים בחלומות אני עומדת לבדי בפתח התחנה המרכזית בירושלים והמון אנשים עוברים אותי במהירות. פתאום אני מבחינה בדמות מטושטשת המתקרבת אליי. בחלום אני יודעת שזה מחבל מתאבד ומצליחה לברוח. גם הפעם אני ניצלת. אבל לפעמים אני חולמת על מוות ואז אני נשארת ערה כל הלילה".
היום (שישי) חל יום השנה העברי המחריד בו נרצחו 15 אזרחים, מתוכם שבעה ילדים, ו-132 נפצעו. חיה תעלה לקברם של הוריה ואחיה, ובסיום האזכרה תרכון בעדינות מעל הקבר ושוב תבקש מההורים לשמור עליה. התנהלותה היומיומית חרישית, נוגעת לא נוגעת בקרקע, מרחפת בתנועות שבריריות. בשנים שעברו מיעטה לדבר עם התקשורת והשאירה את הזירה לאחיה הגדולים, מאיר ושבואל. השניים נלחמו עד חורמה במדינה ובביטוח הלאומי עד שיצרו לפני כחודש תקדים חוקתי מבורך, המבטיח כי יתומים ששכלו את שני הוריהם בפעולות איבה יקבלו אותן זכויות הניתנות לאלמנות ולאלמנים.
האחים לא חסכו בפרובוקציות כדי לקדם את החוק. מאיר הופיע בכנסת עם טלאי צהוב על חזהו, שבואל התפרץ בטקס האזכרה הממשלתי לנפגעי טרור וירה לעברה של מנכ"לית הביטוח הלאומי, אסתי דומיניסיני, שלל קללות עסיסיות.
"היום אני יכול לגלות שהמחאה של שבואל הייתה מתוכננת מראש", חושף מאיר את רגע השבירה שנראה ספונטני, ומפגין קו מחשבה מודע ומתריס המושפע ישירות ממותם של הוריו. "תכננתי ללכת לטקס בעצמי ולהתפרץ שם. לא ידעתי מה אגיד, לא התכוונתי לקלל, רק רציתי לתפוס את המיקרופון כאשר מנכ"לית הביטוח הלאומי תדבר. אבל בבוקר לא היה לי מצב רוח בגלל האזכרה.
"לא רציתי לנסוע לעבודה ולא לעשות כלום, אז שבואל נסע במקומי. מאז אנחנו, היתומים, קוראים לחוק החדש 'חוק הזונה'. אם שבואל לא היה מקלל כך, לא היה כזה הד ציבורי והחוק לא היה עובר".
אין ספק שפעלתם מדם לבכם, אך האם הקללות הבוטות היו הכרח?
"הרגשנו שהתנגדות הביטוח הלאומי לשינוי החוק היא אישית נגדנו. לעולם לא אשכח כיצד דומיניסיני פגשה אותנו בכנסת וקראה לי ולשבואל 'אנשים לא מוסריים'. וזה בגלל מה, כי התעקשנו שליתומים משני הורים מגיעות זכויות כמו אלמנות? נגיד שהגזמתי בדרישות, אז אני לא מוסרי? לא
"היא יודעת מה זה לגדול לבד בגיל 19 ומתוך האבל לגדל גם את האחים הקטנים? אנחנו מרגישים כמו ניצולי שואה עכשוויים. עברה עלינו שואה והמדינה הפנתה לנו עורף. גם אם שבואל בחר לקלל, עדיין דבריו נבעו מכאב וייאוש".
אתה כועס על הממסד?
"מאוד. אם זה היה תלוי בי לא הייתי חי כאן. תראי את שתי האחיות שלי, לאה וחיה. הן היו בנות 11 ושמונה כאשר רצחו את ההורים שלהן, ועדיין הן מרגישות חובה לתרום למדינה. לאה עשתה שירות לאומי, חיה התגייסה לחיל הים. לרגע הן לא נטשו את המדינה. אני הייתי עוזב את הארץ, אבל הן מתנגדות".
לא יהיה לך קשה להשאיר את קברי הוריך מאחור?
"כבר הקרבתי את הוריי למען מדינה שמקדשת דם של חיילים ולא של אזרחים. יום הזיכרון צריך להיות קודם כל לאזרחים היהודים שנרצחו בפעולות טרור רק בגלל שהלכו, למשל, לקנות פיצה. חייל שמתגייס יודע שהוא הולך להגן על המולדת ויודע מה הסיכונים שהוא עומד בפניהם".
אתה מאמין שלא צריך להילחם על כל חייל שנשבה כמו, למשל, על גלעד שליט?
"לא בכל מחיר. המחבלים שרצחו את ההורים שלי היו בין אלה ששוחררו בעסקת ג'יבריל ב-1985. נראה מי מוכן להקריב את הילדים שלו בשביל עסקה נוספת כזו. ההורים שלי הוקרבו על דם של חיילים חטופים ובשום מדינה מערבית אחרת זה לא היה קורה".
9 באוגוסט 2001 היה אמור להיות עוד יום כיף שתכננו מרדכי (44), בעל חברת תרופות, וצירל-עדי (42), קלינאית תקשורת, עבור חמשת ילדיהם הקטנים, רעיה (14), לאה (11), חיה (8), אברהם יצחק (4) וחמדה בת השנתיים. במהלך החופש הגדול לקחו ההורים את הילדים לצפון, שהו אצל הסבתא והסבתא בנתניה, ולאחר שרעיה ולאה חזרו ממחנה קיץ הוחלט שהמשפחה תבלה בירושלים ותתרחק מהמתיחות ומתקריות הירי שאפיינו את אזור מגוריהם בשומרון.
בשעות הבוקר המאוחרות הם יצאו מביתם שביישוב טלמון וקצת לפני השעה 14:00 כבר עמדו מחוץ ל"סבארו" שהמתה הורים, ילדים ובני נוער. כשהבחין בהמולה הציע מרדכי למשפחה לעבור לבית קפה במרכז הפעמון. בזמן שפסע לעבר הבנק כדי למשוך כסף, הכריעו הילדים לטובת הפיצרייה המוכרת.
בדקות שבהן שבה המשפחה למסעדה הגיעה למקום גם אלחלאם תמימי, עיתונאית מרמאללה שהתעקשה להוציא לפועל פיגוע רב נפגעים. היא הורידה ממכוניתה את אחמד אל-מצרי מהכפר עקבה ואיחלה לו בהצלחה. אל-מצרי נכנס למסעדה כשבידו תיק גדול, שהכיל כעשרה קילוגרם חומר נפץ ומאות ברגים, אומים ומסמרים. כתוצאה מהפיצוץ התרסקה המסעדה כליל.
"אני זוכרת שלקחנו את האוכל וניגשנו לקופה", אומרת חיה בלחש. "לקחתי פיצה ואבא שלי בחר לחם שום. אברהם יצחק עמד לידי ואמא, רעיה וחמדה ישבו בצד. אפילו לא הספקנו לשלם. רגע אחד עמדתי בתור וברגע השני התעוררתי למציאות אחרת. כאילו מישהו חתך סרט באמצע והדביק חלק של סרט אחר. לא היה כלום חוץ מהריסות. היה רעש. אנשים צעקו, אמבולנסים צפרו. אף אחד מהמשפחה לא היה לידי. לא שמעתי פיצוץ ולא ידעתי מה קורה. קמתי מהרצפה כמו רובוט ויצאתי החוצה. הייתי פצועה קשה אבל לא הרגשתי כאבים בגלל ההלם. חציתי את המסעדה כשהגופות פזורות מסביב. שמתי לב שעמוד מתכת גדול עמד ליפול אז עצרתי במקום, חיכיתי, ואחר כך צעדתי באדישות מעליו".
חיה מרגישה עדיין את הידיים שאחזו בה, שטפו את פניה והכניסו אותה לתוך האמבולנס. "שכבתי על האלונקה והסתכלתי הצדה", היא נושמת עמוקות. "פתאום ראיתי את אברהם יצחק שוכב על הספסל ולא זז. הייתה לו תחבושת גדולה על המצח והוא נראה ישן. דיברתי אליו, אמרתי לו 'אברהם יצחק, אברהם יצחק, למה אתה לא עונה לי? תתעורר'. רציתי לגעת בו, אבל הרגשתי שמישהו מושך אותי החוצה ורץ איתי. הגענו לבית החולים והצוות השכיב אותי על מיטה וקרע ממני את הבגדים. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי. צעקתי 'תביאו את אבא שלי', וכל הזמן מישהו אמר לי שכבר קוראים לו אבל הוא לא בא".
בזמן שחיה הייתה בדרכה לחדר הניתוח שהה מאיר (היום בן 29) במקום עבודתו בתל אביב. במקביל, שירת כחייל סדיר בצה"ל ביחידה דרומית. אחד מחבריו התקשר אליו וסיפר שפינה בעצמו את לאה לבית החולים, ולא הצליח להבין מי היה איתה. מאיר היה בטוח שהיא עם חברות. במחשבתו, הוריו היו עדיין בצפון הארץ. הוא התקשר לאחיו בן ציון (היום בן 31), וביקש שייסע אל לאה. בן ציון לא מצא את לאה, אלא את חיה, שהייתה כבר בחדר ניתוח.
"באותו רגע הבנתי שמשהו לא טוב קורה ונסעתי לירושלים", מספר מאיר. "ידעתי שצריך לחפש עוד בני משפחה, אבל לרגע לא האמנתי שנמצא גופות. אחי זיהה את ההורים ואני את רעיה. הייתי עצבני, כי ביקשתי לראות אותה לפני הניתוח, כשהיא עוד הייתה בהכרה, ולא נתנו לי. כשראיתי אותה היא הייתה כבר מתה. לא בכיתי. לא עיכלתי את מה שראיתי ולדעתי אני לא מעכל גם עשר שנים אחר כך. כשעמדתי ליד הגופה של רעיה ידעתי רק שהחיים שלנו השתנו לתמיד".
חיה לא נכחה בלוויה רבת המשתתפים של בני משפחתה. אחיה ניסו להסתיר ממנה את תוצאות הפיגוע במשך מספר ימים עד שלא היו יכולים יותר. "אז מי ינקה את הבית ויכין לי אוכל?", שאלה בתמימות של ילדה שאינה מסוגלת לקלוט את משמעות המוות.
בימים הבאים הייתה מרוכזת יותר בכוויות הכואבות שכיסו את גופה מאשר במוות. בכל פעם שהאחיות ביקשו לרחוץ אותה צרחה באימה. "אתן לא אמא שלי, אל תיגעו בי", בכתה. באופן פרדוקסלי, התנחמה חיה בקופסת הפלסטיק שליד מיטתה, ובה עשרות הברגים והמסמרים שהוצאו מגופה, והותירו צלקת ענקית המתחילה משיפולי בטנה ומסתיימת באזור החזה. מאוחר יותר התברר כי גם את הפגיעה בידה השמאלית היא תישא לנצח. היד לא התפתחה ונותרה קצרה בשני סנטימטרים מהיד השנייה.
בשנתיים האחרונות מתגוררת חיה בביתו של מאיר בגבעת שמואל, יחד עם אשתו, שלושת ילדיו ולאה. זה המקום היחיד, מאז הפיגוע, בו היא מרגישה בבית. הנעליים ההולנדיות שעטפו את רגליה בכל תמונה שהופיעה בתקשורת מונחות כעת על שולחן קטן, הסמוך לארון ספרי הקודש שהיו של האב ומול ספות העור השחורות ששימשו בסלון בית ההורים בטלמון. בעשר השנים האחרונות היטלטלה חיה בין כמה בתים עד שמצאה את מקומה. בתחילה חזרה לטלמון עם אחיה, אולם המשפחה הצעירה והמרוסקת התקשתה להסתדר ללא ההורים.
האחים השבורים נאבקו בכאב ויצאו מגדרם לשקם את האחיות הפצועות ולהעניק להן בית תומך ומחנך. נחמה, אז חברתו של מאיר והיום אשתו, הפכה בגיל 18 לדמות אם. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לטלמון מבית החולים והבית נראה לי הפוך ולא נקי", מחייכת חיה באילוץ. "זה היה יום שישי ואמא שלי לא הייתה במטבח. באותו רגע הבנתי שההורים שלי לא יחזרו יותר ושאני יתומה".
לאחר שבעה חודשים ארוכים החליטו האחים כי לאה וחיה זקוקות למשפחה בוגרת, והן עברו להתגורר בביתם של קרובי משפחה בשווייץ. זמן קצר אחר כך טסו אליהן גם בן ציון, מאיר ושבואל. אלא שכעבור שנתיים התחננו הבנות לחזור לארץ, והפעם התגוררו בבית הדודים בירושלים בזמן שאחיהן ניסו לאושש את העסק המשפחתי שקרס.
מאז ילדותה לא חזרה חיה לבית הוריה, עד לפני פחות משנה, כאשר הגיעה לחגוג את סוכות עם שבואל, שהחליט לחזור לטלמון. "הבית נראה לי פתאום קטן יותר והיה מוזר לחזור לשם", בוררת חיה את מילותיה. "לא ציפיתי לראות שם את ההורים שלי, השנים שעברו לימדו אותי להיות מציאותית, לא לשקוע בתוך האבל ולדעת להסתכל קדימה".
מחקת את הפיגוע מהתודעה?
"ממש לא. הפיגוע בסבארו הוא חלק ממני וחלק מהזהות שלי. אני מודעת לכך שהוא עיצב את החיים שלי ומיצב אותם היכן שהם היום. עד עכשיו, כל מי ששומע את שם המשפחה שלי, יודע שאני הילדה שאיבדה את המשפחה בסבארו. מעולם לא הסתרתי את העובדה הזו ולא אכפת לי לדבר על זה. רוב האנשים מגיבים בהלם כששומעים אותי, אבל אני אומרת שאין לי הורים וזה המצב. לפעמים אני אפילו משתמשת בהומור שחור. כשהייתי ילדה והאחים שלי הלכו לאכול פיצה, הייתי אומרת להם 'יופי, עכשיו גם אתם תפוצצו', או שהייתי מבקשת לחזור לסבארו כדי לסיים את הפיצה".
חזרת לפיצרייה מאז הפיגוע?
"עברתי בחוץ כשבוע וחצי לאחר האשפוז בבית החולים. המשפחה לקחה אותי על כיסא גלגלים והייתי בהלם כשראיתי את ההרס. לא האמנתי שיצאתי משם בחיים. אני זוכרת שהיו נרות בכל מקום, סרטי סימון של המשטרה ואנשים שעמדו והסתכלו במשך שעות. היום יוצא לי לעבור במקום כאשר אני מגיעה לירושלים, אבל סבארו כבר לא שם. תמיד אני מציצה לתוך בית הקפה שנפתח במקום ונזכרת במשפחה שלי. אני יכולה לזהות את הנקודה שבה עמדתי בעת הפיגוע ואיפה הייתה הקופה. אחר כך אני מסתכלת על השלט שמציין שבמקום היה פיגוע, והולכת".
את כועסת על הדרך שבה התגלגלו חייך?
"זה הגורל שלי. כשהייתי קטנה וראיתי חברות מדברות עם ההורים שלהן, היה לי קשה. אין לי הרבה זיכרונות מההורים, אולי בגלל שהייתי ילדה ואולי בגלל הטראומה. לפעמים עצוב לי בשביל האחיינים שלי שלא הכירו את סבא וסבתא".
אילו זיכרונות בכל זאת נשארו לך מהבית?
"אני זוכרת שערב אחד, כשהייתי בת שש או שבע, ישבתי ליד השולחן והרגזתי את אמא. היא כעסה אבל אחר כך הרגישה רע שנעלבתי. אז כדי לפצות אותי היא הכינה לי ספגטי ופיזרה מעליו שוקולית כדי שיהיה לי מתוק. אני יודעת שזה מאכל מוזר, אבל גם היום אני מכינה לי אותו מדי פעם ונזכרת בבית שהיה לי".
את בוכה כאשר את חושבת על ההורים?
"אני בוכה רק כאשר אני רבה עם האחים שלי. אלו הרגעים שאני מתגעגעת מאוד להורים, לאפשרות להישען עליהם, לרצון שינחמו אותך כפי שהיה כשהייתי ילדה".
בחדרה של חיה אין כל תמונה של ההורים. עמוק בתוך המגירה היא מטמינה מחברת ישנה ובה מכתבים שכתבה להוריה ברגעים הקשים בשווייץ. היא אינה פותחת עוד את המחברת ולא מקריאה להם יותר את רחשי ליבה. חיה מאמינה שהוריה נמצאים איתה בכל רגע, מלווים את מעשיה ומכוונים אותה.
על ידה הפצועה נמצאת המזכרת היחידה שלקחה מחפציה של אמה - צמיד זהב עם לבבות דקים ובהם שמותיהם ותאריך הלידה של רעיה והאם. חיה הסירה את הלבבות עם שמם של אחיה והוסיפה לב שלישי עם שמה. רק ליטוף רופף של הצמיד הדק מצליח לשבור מעט את מעטה הנונשלנטיות שלה, הנובע מן הסתם מיצר ההישרדות. עיניה מתלחלחות לרגע אולם מיד היא שואפת את עשן הסיגריה וקולה מתייצב.
כבחורה מאמינה, שאלת את אלוהים מדוע נאלצת להתמודד עם אסון כבד כל כך?
"אני עדיין שואלת מדי פעם. לפעמים אני תוהה מדוע הוא לוקח ילדים שלא הספיקו דבר בחיים שלהם. לפעמים אני כועסת, לפעמים פחות. לא קל להיות אדם מאמין כאשר אין תשובות, אבל אני שומרת על האמונה בגלל שזה מה שההורים הנחילו לי. אני יודעת שהם היו רוצים שאשמור שבת, ואני עושה את זה עבורם".
הם גם היו רוצים שתתגייסי לצה"ל?
"אני מניחה שכן, אבל אין לי מושג. הגיוס הוא משהו שעשיתי עבור עצמי. זה צעד שלא היה מוטל בספק מבחינתי. מהרגע שקיבלתי צו ראשון היה ברור לי שאני מתגייסת. אבא לימד אותי ללכת עם האמת שלי ולהיות ישרה, ומעולם לא חשבתי להצהיר שאני דתייה. אולי דווקא בגלל הפיגוע הרגשתי מחויבות. חשוב לי להרגיש שאני תורמת משהו, ואם הייתי יכולה ולא היו כל הפציעות מהפיגוע, הייתי מתגייסת לקרבי. בינתיים אני נהנית מתפקידי כראש לשכת מפקד מחלקת תקציבים וכלכלה. זה כמו משרד האוצר של חיל הים".
בצבא לא נשברת?
"פעמיים. הפעם הראשונה הייתה בבקו"ם, כאשר כל המתגייסים נפרדו מההורים ואני נפרדתי מלאה. זה צבט לי בלב. הפעם השנייה הייתה בטירונות, כאשר המ"פית קראה לי לשיחה אישית, וכשדיברתי על הפיגוע וההורים פרצתי בבכי. אני לא בוכה הרבה ומשתדלת לא ללכת ללוויות כי זה קשה. רק לפני חצי שנה העזתי והלכתי ללוויה של משפחת פוגל עם לאה. לא דיברתי עם אף אחד ולא אמרתי מי אני. למרות שהנסיבות שונות, אני יכולה להזדהות עם תמר פוגל. גם אני יודעת איך זה לאבד שני הורים בגיל צעיר. לפעמים אני חושבת שעדיין לא עיכלתי את מה שקרה. באזכרות אני מסתכלת על הקברים וקשה לי לקלוט שההורים שלי שוכבים מתחת למצבות".
גם מאיר מרגיש כי על אף השנים שחלפו טרם הפנים את השבר המשפחתי. "אנחנו אולי עם הרגליים על הקרקע אבל אין לנו ראש למעלה. אין מכסה", הוא אומר בסרקאזם. "הרגליים הולכות מעצמן כמו רובוטים. כשאתה חווה משהו קשה כל כך זו הדרך להגן על עצמך ולשמור על שפיות. זו הסיבה שאני לא שואל את עצמי למה זה קרה דווקא לנו. עוד לא החלטתי אם זו יד אלוהים או סטטיסטיקה".
אני רואה שהסרת את הכיפה מראשך.
"אני לא אוהב לדבר על הדת כי אין לי עדיין תשובות לעצמי. שמתי את הנושא ב'הולד'. אני דתי במשבר".
על דבר אחד מוכן לדבר מאיר בהרחבה והוא על 80 היתומים בישראל, ששכלו שני הורים בפעולות טרור והוכרו רק לפני כחודש כשווי זכויות לאלמנות ואלמנים. בכך תוקן עיוות היסטורי לפיו זכה בעבר כל יתום לתגמולים בגובה 3,600-2,800 שקל בחודש עד גיל 37 בלבד. מעתה, יקבלו כל היתומים סכום חודשי של 7,000 שקל עד סוף חייהם. יתומים שלא הוכרו עד לתחילת החוק החדש יזכו גם למענק חד פעמי בגובה 550 אלף שקל. מי שדחף את החוק ללא לאות היו חברי הכנסת דליה איציק וזבולון אורלב, ששמעו על הפגיעה ביתומים במקרה בשנת 2008.
איציק , אז יו"ר הכנסת, ביקשה ממאיר להגיע לדבר במליאה בעת ביקורם של נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, ואשתו קרלה ברוני. מאיר סירב. כשאיציק לחצה, שפך את ליבו. "מדוע שאבוא?", זעם. "המדינה הזו לא עוזרת לי בכלום ואני חי כאן רק בגלל האחיות שלי. אני צריך לגדל ולפרנס אותן, ולאף אחד לא אכפת. תבדקי ותראי שאני צודק". איציק ההמומה הרימה את הכפפה.
"עמדנו במצב מגוחך", מסביר מאיר, "לפיו אם רק הורה אחד היה נרצח ההורה השני היה מקבל קצבה עבורו. אולם כילדים שאיבדו את שני הוריהם נשארנו בלי זכויות. ואחר כך לי קראו אדם לא מוסרי. לו ההורים שלי היו פצועים, המדינה הייתה משלמת הרבה יותר. משתלם לה שהאזרחים נרצחים, אבל אף אחד לא יכול להבין את עומק האובדן של לאבד שניים מבני המשפחה. אני איבדתי חמישה".
כיצד הצלחתם להתקיים עד היום?
"לא הייתה לנו ברירה, היינו צריכים לגדל שתי אחיות קטנות וגם ללכת למכולת. אז הלכתי ללמוד משפטים והפכתי לעורך דין. במקביל נשאבתי עם האחים שלי לתוך עולם העסקים והמשכנו להפעיל את מפעל התרופות שפועל מחו"ל. גילינו שחברות ישראליות, ביניהן ענקית התרופות דקסון, שביקשו מאבא שלי לשווק תרופות נעלמו. היו גם חברות שסיפרו שאבא שלי פשט את הרגל. לא פיגוע, לא סולידריות עם התאומים ולא עזרה. היינו צריכים ללמוד הכל מאפס. היינו לבד ולא ידענו שאפשר לקבל עזרה. לא חינכו אותנו כך.
"אחד המשפטים שאני זוכר מאבא שלי היה 'שלא יצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם'. כבר בהתחלה הבהירו לנו הרשויות שאין מה לעשות איתנו, למרות שהיו להם מספיק שנים להתארגן. ידעת שכבר בשנת 1954 איבדה משפחה שני הורים בפיגוע במעלה עקרבים? כך היה גם באוטובוס הדמים בכביש החוף ובפיגוע בקו 405 בדרך לירושלים. תאמיני לי, למדינה היה מספיק זמן ללמוד, היא פשוט לא התאמצה אז אנחנו החלטנו לשרוד ולהילחם. והצלחנו, היום אנחנו פועלים בשיתוף עם אנשי עסקים מהבולטים בישראל".
ההישרדות על פי מאיר היא התרכזות בעבודה מפרכת ובמאבקים מרים כדי לא לחשוב. הוא מקנא בחיה, שהייתה ילדה בעת הפיגוע, וסוחב בקושי את הזיכרונות והגעגועים כדי לא להתמוטט. הוא עוד לא בן 30 אבל מרגיש שעבר חיים של בן 50.
בטרם סיימו את המאבק מול הביטוח הלאומי, יזמו מאיר ושבואל (27) התארגנות שנועדה ליום שאחרי שחרור מחבלים, אם תתגבש עסקה לשחרור גלעד שליט. את ההתארגנות שהחלה בשנת 2009 הם כינו "עין תחת עין", ובמהלכה גייסו כספים ונפגשו עם גורמים שעבדו עם מכון ויזנטל לאיתור נאצים ברחבי העולם.
בשנים האחרונות יצרו השניים קשר עם תורמים יהודים בארץ ובחו"ל במטרה להכין תיק מודיעיני על כל מחבל שיצא לחופשי, ובמקביל תכננו להגיש תביעות כספיות כנגד כמה מהמחבלים. במסגרת הפעילות גילה מאיר כי הוריו של המחבל המתאבד בסבארו מפעילים פיצרייה בג'נין.
"יש לנו את הכתובת שלהם ואנחנו יודעים איך לאתר את המחבלת שהסיעה את המתאבד", מטעים מאיר. "נבוא חשבון עם מי שרצח את ההורים שלנו, ועדיף למעורבים לשבת בכלא הישראלי. על הכוונת שלנו לא רק תמימי אלא גם מרואן ועבדאללה ברגותי, המממן והמהנדס של הפיגוע".
אתם מתכוונים לקחת את החוק לידיים?
"לא ניקח את החוק, נשתמש בו. בכל מדינה נשתמש בחוק שלה. למשל, בעזה קיימת ההלכה המוסלמית, השריעה, ודוגלת בדם תחת דם. אם המדינה לא תפעל, אנחנו נעשה זאת. אני צריך לשמוע כל פעם שח"כ עמיר פרץ מבקר בכלא את מרואן ברגותי, האיש שמימן את הרצח של הוריי?".
אולי השיחות האלה יפתחו פתח לשלום?
"איזה שלום? ומה עם חוק נפגעי עבירה, לפיו נותנים לקורבן להביע את דעתו? אמנם החוק נועד במקורו לנאנסות, אבל מה עם נפגעי טרור? אותנו לא באמת סופרים, הרי אם ירצו לשחרר מחבלים לא ישאלו אותנו. את יודעת מה, שישחררו תמורת גלעד שליט את שלישיית המחבלים שרצחה את המשפחה שלי. רק שלא יגזימו במספרים".
לא תהיה לך בעיה לחזות ברוצחי משפחתך משוחררים לחופשי? "יהיה לי יותר מעניין. יהיו לי שלושה מחבלים לרדוף".
ומה תעשה להם?
"תלוי בחוקים של אותה מדינה שבה נתפוס אותם. אם החוק יהיה דם תחת דם, זה מה שנעשה".
אתה חולם לפעמים שאתה תופס את רוצחי הוריך ונוקם בהם?
"אני מחכה לרגע הזה. אני לא יודע אם הנקמה תיתן לי מרגוע, אבל הייתי שמח לעשות להם את מה שעשו לנו. עדיף למחבלים להישאר בכלא הישראלי, שם יש להם תנאים מצוינים. ראיתי את תמימי מתראיינת בתקשורת הישראלית וחשבתי שזו תעודת עניות לעם שלנו. נראה לך שבאל-ג'זירה יקיימו ראיון עם המחתרת היהודית? אנחנו מעוותים ומראיינים מחבלים. אנחנו רוצים להיות נאורים אבל לא לומדים מארצות הברית, שלא מציגה מדי יום בתקשורת את פניהם של החיילים החטופים בניסיון להפעיל לחץ. את יודעת כמה חיילים אמריקאים חטופים יש באפגניסטן ואף אחד לא מדבר עליהם? חייל זו חובה לאומית לא בחירה".
אתה מציע שנוותר על חיילים שנפלו בשבי?
"לא. אני מקבל את ההחלטות במדינה".
אתה מעדיף שיפקירו את גלעד שליט?
"לא, אבל אני מצפה שיעשו את מה שביבי עשה ב-1997, כשניסה להתנקש בחייו של חאלד משעל. ראש ממשלה אצלי נמדד לפי מדד הדם. אצל מי היו יותר פיגועים ואצל מי פחות. אצל מי נהרגו יותר חיילים ואזרחים ואצל מי פחות. אני לא בודק לפי ימין ושמאל, רק לפי הדם".
אתה חושב שהוריך היו מסכימים עם מעשיך ודעותיך?
"בעבר חלמתי על אבא שלי, אבל בחלום הוא שתק אז אני לא יודע מה הוא היה חושב. בשנים האחרונות אני לא חולם בכלל או לא זוכר את החלומות. זו דרך לא להתמודד עם רגשות מסוימים ולא לתת לכאב לאכול אותך מבפנים. אני מרגיש שכל יום אני מתמודד מחדש, חי כמו בלונה פארק או בג'ונגל. אני מאמין שאם לא היה פיגוע הייתי היום במקום אחר לגמרי, חי לי בשאנטי ולא לומד משפטים. לצערי, החיים הובילו אותי אחרת".
מדקסון נמסר בתגובה: "אנו מופתעים מעצם העלאת הנושא. מרדכי סחיווסחורדר מעולם לא הועסק על ידי דקסון ולא שימש סוכן מטעמה. הוא היה סוכן של סוחר חומרי גלם שוויצרי והוא זה ששילם לו את העמלות. אנו מצטערים על הפיגוע שקטל את חיי מוטי, אדם אותו אנשינו הוקירו וחיבבו".
tal.ariel@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם