המלך של אתא: חייו ומותו של פיני גרוב
פיני גרוב החל את דרכו כמסגר צעיר, אבל מהר מאוד הפך למנהיג הפועלים הבלתי מעורער של מפעל הטקסטיל אתא. הוא עמד בראש המאבק נגד סגירתו, וגם לאחר שנכשל נרתם לעזור למפעלים אחרים. השבוע הוא הלך לעולמו בגיל 86
גרוב ניהל מאבק אמיץ למניעת סגירתו של מפעל הטקסטיל אתא. הוא עמד בחזית מול שרים, ממשלות ומדינאים כדי למנוע את סגירתו של אחד מסמלי הציונות כהגדרתו שלו, מפעל הטקסטיל שבכפר אתא. באותן שנים מי שלא קנה חולצות, מכנסיים, גופיות תחתונים גרביים ואפילו נעליים של אתא, לא נחשב לישראלי.
גרוב, שלא רצה שהמפעל הציוני הזה שהעסיק אלף עובדים ייסגר, נלחם עד הדקה האחרונה ובסופו של דבר באמצע שנות השמונים, הוא נאלץ לצפות בסגירתו של המפעל, שנכנע לכוחות הקפיטליזם שהחלו לבצבץ בכלכלה הישראלית.
המפעל העסיק אז 1,000 עובדים ומעמדו של יו"ר ועד באותן שנים, היה זהה למעמד של שר במונחים של היום, במיוחד במפעלים גדולים כמו אתא. הוא כונה אז "לך ולנסה" של הפועלים. "הוא המציא את המושג סולידריות", סיפר אתמול חתנו שלמה לוי. "בשעתו היה בדיוק את לך ולנסה בפולין, אבל כאן באתא הוא היה לך ולנסה, כי הוא היה האיש מספר אחת בדאגה לעובדים, איש שכמותו כבר אין".
לימים נסגר המפעל ועל חורבותיו הוקמה אחת משכונות המגורים הגדולות של קרית אתא, שכונת בית וגן. אז אמר גרוב במספר הזדמנויות: "זהו יום שחור לפועל הישראלי. יום שחור לציונות שככה זורקת 1,000 עובדים הביתה".
גרוב החל את דרכו במפעל אתא כמסגר צעיר, התקדם אט אט בתפקידו וקנה לעצמו עם השנים את תואר המנהיג הבלתי מעורער של העובדים. לבסוף הוא נבחר לכהן כיו"ר ועד העובדים של המפעל והחזיק בתפקיד גם כשזה נסגר.
כשהחלו הדיונים הראשונים על סגירת המפעל, גרוב נעמד על הרגליים האחוריות. הוא לא היה איש חסון במיוחד, אבל כולם ידעו שנחישותו היא כמו קיר בטון ורק עליו אפשר לסמוך. הוא ניצב במרכז המאבק כשמאחוריו מאות ואלפי עובדים ברחבי הארץ שתמכו בהמשך קיומו של מפעל הטקסטיל, אולי הגדול ביותר בישראל ולבטח הגדול בצפון.
גרוב נולד בשנת 1926 בפולין למשפחה של חסידי גור. כשסיים את לימודיו בבית הספר העממי הוא החל לעבוד במפעל "אתא" בישוב כפר אתא - היום קרית אתא. הוא היה רתך במקצועו ובין היחידים בארץ שידע בזמנו לרתך אלומיניום. עם השנים, בזכות יכולותיו המקצועיות צבר מעמד ונבחר כאמור ליו"ר ועד העובדים שאיש לא יכול היה לערער על סמכותו.
לגרוב שתי בנות, ענת ורבקה. ענת, מנתחת מערכות במפעל ביטחוני, סיפרה אתמול כי אבא שלה לא היה רק שלה. "זה מה שהרגשתי לא מעט שנים. אני זוכרת שבשיאו של המאבק על אתא, אבא שלי פתח בשביתת רעב ואני בדיוק ילדתי את הנכד השני שלו, אבל הזכר הראשון.
"הוא היה אמור להיות הסנדק, אבל הייתה
ענת סיפרה עוד כי אחרי סגירת המפעל חרב עליו עולמו. "מבחינתו נפלו השמיים. אני זוכרת שבכל פעם שהוא היה עובר ליד המפעל הוא היה מפנה את הראש. הוא לא יכול היה לראות את המקום מרוב צער".
לגרוב שישה נכדים - שלושה מענת ושלושה מרבקה. חתנו שלמה לוי סיפר על ההיכרות איתו: "כבר כשהכרתי את בתו החלו הדיבורים על סגירת המפעל. הוא נזעק אז לטפל בנושא. הוא ציפה שהממסד יעמוד לצידו. הוא האמין להבטחות של פולטיקאים שמבטיחים היום וגם אז הבטיחו. עד היום חלק מהפולטיקאים האלה פעילים".
גם לוי נזכר כיצד השפיעה סגירת המפעל על מצב רוחו של גרוב: "זה היה שבר גדול מאוד מבחינתו, על אף שהוא המשיך להיאבק למען עובדים במקומות אחרים. סגירת אתא דירדרה את מצב בריאותו. הוא באמת שייך לדור שכמותו אין היום. הוא גר בדירה קטנה בקרית אתא שנבנתה בשעתו עבור העובדים. היא מעולם לא שופצה אבל תמיד הייתה נקיה ומסוידת ומסודרת".
כאמור, גם שנים אחרי שמפעל אתא סגר את שעריו, גרוב נקרא לעמוד בחזית בניסיון למנוע סגירת מפעלים אחרים. מי שהיה אז עובד במפעל ולימים מזכיר ההסתדרות בקרית אתא, שמואל סודרי, מעיד על גרוב כאחד "שנתן את נשמתו לעובדים. זה לא קלישאה-זו האמת. האיש החל לעבוד במפעל מגיל 14 עד סגירתו ב-1985".
סודרי , שהיה בעצמו עובד במפעל במשך שנים ועבד לצידו של גרוב לא יכול לשכוח את הקצב של גרוב. "היה לו רצון אז לעזור. הוא חשב רק על הפועלים. לצערי, אחרי סגירתו של המפעל הידרדר מצב בריאותו. בשנים האחרונות הוא היה חולה מאוד.
"היינו חברים אז, המשכנו להיות חברים, ואני זוכר את האש בעיניים שלו, כשהוא ניהל את המאבק נגד סגירת המפעל. אני זוכר גם את עיניו אחרי שהמפעל נסגר. המאבק למען הפועלים והעובדים היה סוג של שליחות עבורו. אהבו אותו, הוא היה מנהיג אמיתי".
עובד אחר של המפעל המחיש אתמול עד כמה עוצמתו של גרוב השפיעה על כל אחד ואחד מהעובדים: "פיני היה אלוהים שלנו. כשהוא היה אומר'לא מגיע לנו', אף אחד לא היה מתווכח. כשהוא היה חושב שמגיע לנו הוא נלחם בלי שנבקש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם