כמו לחכות לצייד: הכל על הסיוט של נתן זהבי
מבטל פגישות. ממעט לצאת. מעשן בלי הפסקה. מוקף בשוטרים סמויים. מנסה לחשוב מי עלול להזיק לי ולמה. במצב כזה של לחץ, כל שנייה הופכת דקה, כל דקה-שעה, כל שעה - יום, כל יום - שבוע. להיות במצב כזה כמה שבועות זה חרא הרגשה. כך נראו השבועיים האחרונים בחייו של נתן זהבי
כנראה שיש אנשים שאם נותנים להם קונטרה על הג'ורה שהם פותחים, הם נכנסים ללחץ ומנסים למצוא נקמה בצורה אלימה שגובלת בעבירה על החוק.
מרגלית צנעני עם אמרגניה בעצרת בבאר שבע צילום ארכיון: יהודה לחיאני
בשבועיים האחרונים השתנו חיי בצורה קיצונית. זה התחיל בשיחת טלפון מתת-ניצב אבי נוימן, שעוסק בפשיעה כלכלית ובמלחמה בראשי משפחות הפשע בישראל. האמת שהופתעתי כאשר צלצל אליי וניסה בצורה מעורפלת להסביר לי שככל הנראה יש גורמים שרוצים להזיק לי ואני צריך לפקוח עיניים. מאחר שאני מסקר כבר עשרות שנים את עולם הפלילים בישראל, אני מבין באותו שלב שמישהו כנראה הוציא עליי חוזה.
במשך עשר דקות אני מנסה לחלוב מנוימן מה בדיוק עומד מאחורי האזהרה שלו, ובמשך עשר דקות הוא מתחמק מלהשיב לי ומדבר בדברים כוללניים ולא ממוקדים. אני לוחץ, הוא מתחמק. נוימן משביע אותי שלא יוצאת לי מלה מהפה על מה שדובר בינינו.
אני שואל אותו אם כדאי לקחת אנשים שישמרו עליי, הוא אומר שאני שמור ומוגן על ידי אנשי היחידה שלו - גלויים וסמויים.
בן אדם נורמלי היה עושה מיד במכנסיים ורץ למקרר לבדוק אם יש לו סטוק מספיק של כדורי הרגעה. אני כנראה לא בדיוק נורמלי ומתחיל לעשות ניתוח קר מי רוצה להזיק לי ולמה. לאורך השנים פיתחתי נוהלי זהירות בעקבות איומים של גורמים עוינים שלא מי יודע מה אוהבים אותי.
זמן קצר אחרי השיחה עם נוימן אני שומע קולות מהחצר, מציץ מהחלון וקולט שלושה חבר'ה בריאי גוף מסתובבים שם כשבחולצה שלהם בליטה שלא מותירה ספק כי מדובר באקדח. מאותו רגע אני מתרגל לעובדה שיש עליי עין צופייה. אחד מחבריי הטובים שבין השאר מומחה להתקנת מצלמות מוצפנות מסדר לי מצלמה כזו, ועל מסך קטן אני יכול לצפות במתרחש בחזית הבית.
כשאנחנו יורדים לסדר את המצלמה אני קולט במדרכה ממול לבית רכב אזרחי עם צ'קלקה. אני מבין שזה כוח משטרתי שנועד להרתיע גורמים עוינים. בשבועיים הקרובים אני קולט את אנשיו של נוימן בבוקר, בצהריים ובערב מאבטחים את הבניין. אני מעריך שיש גם כמה סמויים בשטח, אבל אני לא מנסה לאתר אותם ובטח לא לחשוף אותם.
חבר אחר נותן לי תדרוך מדויק על כל שיטות העיקוב, מהיכן לצפות לצרות בדרכי לעבודה ובדרך חזרה, בדרכי לקניות וכשאני יוצא לבלות בלילה. החלטתי להוריד מסדר היום את היציאות בלילה, להפסיק בינתיים את הצעידה ברחובות הסמוכים לביתי, הפכתי לחיית בית. במהלך השבועיים האלה אני קולט מהמצלמה המוצפנת את תנועת השכנים, יודע את סדר היום שלהם, קולט את שתי הנשים הטובות שעושות בכל יום לפחות ארבעהחמישה סיבובי האכלת חתולים בחצר, ומזהה את השוטרים והשוטרות בלבוש אזרחי שנכנסים לבדוק את החצר.
כמו בסרטים, אני משנה את ההרגלים הקבועים, יוצא מהבניין פעם אחת מהחזית, פעם מהיציאה האחורית, חוזר הביתה, ועושה סיבוב עם המונית לראות אם אין גורמים עוינים שממתינים לי בכניסה לבנין, ולא מדליק את האור במדרגות כשאני יורד כדי שלא ידעו שמישהו יורד.
בבפנוכו יש הרגשה של חיה שיודעת שיש צייד שמנסה לפגוע בה, אבל היא לא יודעת מתי ובאיזה אמצעי. כחובב מושבע של סרטי ריגול וסדרות בלשיות, וכצופה אדוק ב"נשיונל ג'אורפיק" פיתחתי אינסטינקטים בריאים והעסק אפילו די ריתק אותי.
בשתיים-שלוש שיחות שאני מנהל עם תת-ניצב נוימן אני מנסה לחלוב ממנו רסיס מידע כלשהו, אבל הבן אדם מדבר אתי סחור-סחור ולא משחרר אפילו קצה חוט לפיתיונות שאתם אני מנסה ללכוד משהו.
נוימן מרגיע אותי שהכול בשליטה, ואני אדע בבוא הזמן במה מדובר. על פי הערכתו, הסיפור יימשך חודש ואולי פחות. זה לא מעודד במיוחד לדמיין שמישהו מחכה לך עם אלה באיזו פינה או שאיזה אקדוחן רכוב על אופנוע יתקע לך כדור במוח כשאתה יושב שאנן במונית המסיעה אותך.
במצב כזה של לחץ, כל שנייה הופכת דקה, כל דקה-שעה, כל שעה - יום, כל יום - שבוע. להיות במצב כזה כמה שבועות זה חרא הרגשה.
לפוצץ לי את הצורה
במהלך הימים המתוחים האלו אני לא מפסיק לעסוק בתנועת המחאה, מנהל שיחות ונותן עצות לאיציק שמולי, יו"ר הסתדרות הסטודנטים שתופס מנהיגות. אני ממשיך לשוחח עם עובדי מפעל "פרי גליל", מטפל בקובלנות ובתלונות של קשישים וניצולי שואה שזועמים על הממסד שעושק אותם.
קצב העישון שלי שובר שיאים, וצחנת הסיגריות (מאחר שהחלונות סגורים רוב הזמן) לא מקלה עליי את הישיבה בכורסה מול הטלוויזיה. הצוואר שלי קצת נתפס מפני שאני מטה אותו כל הזמן לכיוון המסך הקטן, שבו אני רואה מי נכנס ומי יוצא בחזית הבניין. כדי להיות ערני אני מצמצם את כמות הוויסקי שאני נוהג ללגום מול המסך לכוסית אחת ליום לפני השינה.
ההרגשה, באופן כללי, מחורבנת.
ביום שני האחרון אני מקבל טלפון מנוימן. הוא נשמע לי מתוח, ומראש מזהיר אותי לא לשאול שאלות מיותרות כי לא אקבל תשובה. מאוחר יותר הוא מגיע לביקור, ואומר לי שכנראה בתוך 24 שעות הסיפור נגמר.
ביום שלישי בבוקר אני שומע את הדיווח הראשון של הדס שטייף בגלי צה"ל בתכנית של רזי ברקאי על מעצר של זמרת מפורסמת וחברים בכירים בארגון הפשיעה של מולנר. התמונה מתבהרת. בהמשך מדווחים על מעצרה של מרגול בגין חשד לסחיטה באיומים.
אני בודק עם נוימן, הוא
מבטיח לי שהשם שלי לא יוצא החוצה, לפחות לא בשלב הזה. כשאני מבקש שיסביר לי איך אני קשור לפרשה הוא יורד מהקו, לא לפני שהוא זורק לי שזה יתברר בימים הקרובים. כאן המקום לציין שאף אחד מטעם מרגול או מישהו אחר לא איים עליי בתקופה האחרונה, לא פנים אל פנים ולא טלפונית, להוציא את הדפוקים הקבועים המאזינים לרדיו שמאחלים לי אלף מיתות שונות ומשונות.
חולפות כמה שעות ומתחיל מטווח של אנשי תקשורת, בעיקר מתחום הבידור, ששואלים אותי אם אני הולך עם שומרים. כשאני תמה ושואל למה, עונים לי כולם שרצה שמועה שאנשים שמעו את מרגול אומרת בהזדמנויות שונות שהיא שלחה פושעים לפוצץ לי את הצורה.
המעצרים הבהירו לי את התמונה. אני נוסע הביתה במונית, כבר לא מביט בחשד על כל אופנוען שחולף סמוך למונית. גם כשאני נכנס לחצר הבית אני זהיר, אך לא לחוץ.
אני לא מקנא במרגול על מה שעובר עליה בחדרי החקירות, לא מרחם עליה, אבל זה מעציב אותי ש(אולי) היא לא למדה לקח מפרשת דודו טופז. אם הסיפור על סחיטה באיומים ועל כוונתה לפגוע בי באמצעות עבריינים נכון, אני לא אזיל דמעה כשתחטוף מה שתחטוף, והלוואי שזו תהיה פעם אחרונה שמישהו מהברנז'ה ירצה לפתור בעיות באמצעות אנשי העולם התחתון.
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם