ת"א: דוד לבון עוזב את עירוני י"ד ומסכם תקופה
אחרי 27 שנה במערכת החינוך התל-אביבית, דוד לבון פורש לגמלאות. בריאיון מיוחד, מספר המנהל של התיכון הצפוני עירוני י"ד על הסיבה לפרידה, על ההישגים ועל טענות ההורים נגדו. שירת דוד
אם שואלים את לבון (67), הוא היה מוכן להישאר כאן עוד הרבה זמן. במשרדו, מוקף בגביעים, בתעודות ובתמונות של תלמידים וקרובי משפחה זה לצד זה, הוא מצהיר שאינו עייף, שיש לו עוד הרבה לתת ועדיין מדבר על בית ספרו בעיניים נוצצות.
הוא יודע שההחלטה לא בידיו ושכל אחד צריך לפרוש מתישהו, הוא רק קצת מתקשה להאמין שהפעם מדובר בו. "לא נפגעתי באופן אישי, זו זכותם להחליט שכולם באופן גורף פורשים בגיל ,'67 אומר לבון בנוגע להחלטת מינהל החינוך של העירייה.
"לא ידעתי שבאותה שנה יצטרכו להחליף חמישה מנהלים", הוא ממשיך בנימה ביקורתית, אך אז עוצר לרגע, וחוזר בו: "אבל זו עדיין החלטה שלהם".
וזה לא צובט קצת, שלא כופפו את הנוהל?
"לא, אני מבין למה הם לא רוצים שמישהו יעבוד מעל גיל 67. אני הודעתי שאני מוכן להמשיך, קיבלתי תשובה שחולדאי לא מאשר. אז בסדר, הלאה. לכל אדם יש מחליף".
לבון, נשוי פלוס שתי בנות וארבעה נכדים ומתגורר בחולון, מתעסק בחינוך מאז שהוא זוכר את עצמו, אף שבאוניברסיטה למד בכלל מתמטיקה ופיזיקה. הוא התחיל בתור מורה למתמטיקה בבית ספר באשקלון, ואת מרבית ניסיונו המקצועי טרם הגעתו לעירוני י"ד רכש בעיריית חולון, שם כיהן במשך כעשור כסגן מנהל תיכון קציר, ולאחר מכן כמנהל תיכון הרצוג שהוקם באותו זמן.
בשנת 1984, לאחר שנת שבתון, הגיש מועמדות למכרז שהוציא מינהל החינוך בתל אביב, בראשו עמד שמשון שושני, כיום מנכ"ל משרד החינוך וזכה בעירוני י"ד, התיכון הצפון תלאביבי, שבשכונת שיכון דן. "הגעתי אחרי כמה מנהלים פ שהוחלפו בתדירות גבוהה של חצי שנה ושנה", נזכר לבון. "לא מזמן אמרתי בצחוק לעירייה: 'החלפתם כל כך הרבה מנהלים, ואז נתקעתם אתי ל-27 שנים".
במבט לאחור, אתה לא חושב ש-27 שנה למנהל זה קצת יותר מדי? זה כבר לא קורה היום.
"אין לי תשובה גורפת. זה לגופו של עניין. אני מסכים שעדיף שמנהלים יתחלפו לעתים יותר תכופות, אבל זה מה שיצא פה. כל מה שהזדמן לי בדרך הארוכה הזו לא היה מספיק מעניין, ואני מאוד אהבתי את התפקיד ואת בני הנוער, אז נשארתי. אין ספק ששווה לפרוש, אני מרגיש שאני פורש בשיא, מבחינה מסוימת עשו לי טובה".
השיא שעליו מדבר לבון הוא כנראה בעיני המתבונן. הורים ותלמידים רבים בבית הספר וגם גורמים במינהל החינוך סבורים שהשיא כבר עבר מזמן ותובעים את פרישתו של לבון זה מספר שנים. כך לדוגמה בשנת 2004 חשף זמן תל אביב כי במהלך הטיול המסורתי לפולין לבון "איבד שליטה" וסטר לאחד התלמידים. באותו טיול נרשמו תקריות של מסיבות אלכוהול והשחתת חדרים במלון.
בשנת 2007 לאחר מכן שוב פורסמו בעיתונות המקומית מספר מקרים חריגים של הפרות
"היו גם הורים אחרים שלא ביקשו את זה. היו גם מכתבים אחרים", מתגונן לבון. "אני לא זוכר שמינהל החינוך לא גיבה אותי. לא היה שום דיבור על זה אתי. עם כל הכבוד לטענות של ההורים, מבחינת ההישגים בבית הספר לא הייתה שום סיבה שאעזוב את התפקיד. חבר'ה שמתפרעים זה לא עניין גדול, היו פה תקופות קשות בהרבה וצלחנו אותן".
הישגי בית הספר אותם מזכיר לבון הם מושא גאוותו. כבר שנים שתיכון עירוני י"ד עומד בראש טבלת הזכאות לבגרות בעיר (עם למעלה מ-98 אחוזי זכאות), וכשעולה התהייה אם הדבר קשור בהנשרה גבוהה, ממהר לבון להכריז: "אין פה הנשרה. ההנשרה עומדת על חצי אחוז בערך, שזה כלום".
אז איך אתה מסביר את הנתונים הללו?
"יש השקעה מאוד גדולה בתלמידים. אני הייתי הראשון להכניס את הכיתות ה'בגרותיות', ובזכותן גם תלמידים מתקשים שמגיעים לפה עוברים את הבגרויות. בעבר היו מגיעים יותר תלמידים מנווה שרת, שזו אוכלוסייה לכאורה קצת יותר חלשה, אבל האוכלוסייה שם התחרדה והזדקנה, ולכן מ-80 תלמידים בערך שהיו מגיעים פעם ירדנו ל-40. ועדיין , גם בעבר וגם כיום הזכאות הגבוהה נשמרת".
בשל מיקומו של בית הספר רוב התלמידים מגיעים משכונות מבוססות כמו צהלה, רמות צהלה, שיכון דן והמשתלה. לבון מכיר בכך שלדבר יש השפעה על ממוצע הזכאות הגבוה. הוא יודע שרבים מתלמידים אלה נעזרים לא מעט במורים פרטיים, ובאופן ספציפי - בתעשיית השיעורים הפרטיים של רועי קריב, שלא במקרה בחר למקם את בית ספרו מול סניף החטיבה הצעירה של עירוני י"ד בשכונת רמת החייל. "אני יודע שמפעל השיעורים הפרטיים גדול מאוד ושהרבה מהתלמידים שלו הם תלמידי עירוני י"ד", מודה לבון. "אני חושב שזה מיותר".
יש לזה השפעה לא מעטה על ממוצע הזכאות.
"רוב התלמידים שהולכים הם אלה שרוצים שיפור, כלומר לא מדובר בתלמידים שלא היו עוברים את הבגרות, אלא בתלמידים והורים שלוחצים להוציא בבגרות 8 או 9 במקום 6 או 7.
"בית הספר לא יכול לכפות על תלמידים שלא ללכת לשם. בכל מקרה אני לא חושב שהזכאות הייתה משתנה אם לא היו הולכים לרועי קריב. רוב התלמידים שלומדים אצלו הם תלמידים שיכולים להצליח רק עם מה שניתן להם בבית הספר, אבל הם רוצים יותר".
חלק גדול מהתלמידים יכול לקנות לא רק שיעורים פרטיים, אלא גם המלצות של מאבחנים להקלות ופטורים בגלל הפרעות קשב וריכוז, מה שהופך את הבגרות שלהם לקלה יותר. "זו הייתה תופעה נפוצה לפני כמה שנים, אבל זה הולך ומצטמצם. הבחינות בעל פה והבחינות המותאמות הולכות ופוחתות בשנים האחרונות. גם תלמידים שמשיגים המלצה להקלות לא בהכרח יקבלו אותן כי משרד החינוך לא מאשר כל המלצה".
כאמור, עירוני י"ד מאופיין באוכלוסייה חזקה מאוד. לצד מיעוט של תלמידים מנווה שרת, לומדים בבית הספר בני שכונות שבשנים האחרונות הפכו למעוז הידוענים והנובורישים. אחרי השנים הארוכות שהוא ליווה את בית הספר, לבון מסוגל לספק כמה תובנות סוציולוגיות.
"הורים תובעניים תמיד היו, אבל יש שינויים", הוא אומר בחיוך. "ההורים פה משלמים הרבה מסים וחושבים שהכול מגיע להם. למדתי במשך השנים לעבוד עם האוכלוסיות האלה. אחת המשימות הקשות של מנהל חדש תהיה להתמודד עם אוכלוסייה תובענית כזו, אבל אני מעדיף אותה על פני אוכלוסייה שאי אפשר לדבר אתה".
איך אתה מתמודד עם ההורים התובעניים?
"אני מדבר אתם בגובה העיניים, ויש לי מדיניות של דלת פתוחה. הטלפון שלי תמיד זמין וכולם יודעים את המספר. הורים ותלמידים מתקשרים. יש פתיחות. פעם הייתי בקולנוע ותלמידה באה וחיבקה אותי מאחור. הפתיחות הזו תחסר לי".
אתה מרגיש שינוי באופי התלמידים לעומת התלמידים שהיו מגיעים לכאן בשנות ה-80, נניח ?
"אני רואה שינוי במספר הרכבים שחונים מחוץ לבית הספר. היום לכל תלמיד בשביעית או בשמינית יש רכב. אם אני לא בא מוקדם על הבוקר, או יוצא באמצע היום לישיבה וחוזר, אין לי חניה פה. אמרו לי לעשות חניה שמורה למנהל אבל לא רציתי לעשות, מקסימום אני מחפש חניה בסביבה. מבחינת איכות הנוער, מדובר בילדים מאוד איכותיים. כמעט כולם בצופים, רובם מתגייסים ליחידות קרביות, אפילו אם חלקם ילדים של מפורסמים או עשירים".
אם במפורסמים עסקינן, בין היתר למדו בעירוני י"ד יעל ארד, מיכאלה ברקו, איילת זורר, סנדי בר, קובי שמעוני (סאבלימינל), מייקל לואיס, אסתי גינזבורג ומייסד "מיראביליס", יאיר גולדפינגר.
"מיכאלה ברקו כבר הייתה דוגמנית מתחילה כשהיא למדה פה", נזכר לבון. "אז היינו עושים תצוגות אופנה בשבילה באולם הספורט. היינו מזמינים תלמידים והורים והיא הייתה מדגמנת".
מלבד השינוי בהורים ובתלמידים, איזה שינויים גדולים חלו בבית הספר? איך הגעת אליו ואיך אתה עוזב אותו?
"כשהגעתי לפה ראיתי רק צריפים. במקום שבו עומד היום אשכול הפיס היו צריפים ששימשו ככיתות מעבדה ומלאכה. יום אחד החלטתי שאני לא רוצה את הצריפים, אפילו עוד לפני שהיה לי רעיון מה לעשות עם השטח. ביקשתי מהעירייה להוריד אותם, ולהפתעתי הורידו. במשך כמה שנים עמד פה מגרש חול ריק עד שהחלטנו להקים אשכול פיס.
"השכנים התנגדו, וזה היה סיפור קשה מאוד, אבל בסוף הצלחנו, למרות שעד היום אשכול הפיס עובד רק בשעות הפעילות של בית הספר ואסור להפעיל אותו בערב. מעבר להפסד הכספי, לדעתי זה פספוס שאולם כזה מפואר עומד רוב הזמן ריק. אני מקווה שהמנהל החדש יצליח לנצח את התושבים בעניין הזה".
האזכור של "המנהל החדש" מלווה את הריאיון כולו. מדי פעם זורק לבון עוד אתגר ועוד משימה שעומדים לפתחו של אותו מנהל חדש, בלי להזכיר את שמו. הראל גוטשטיין הצעיר, מנהל בית ספר גורדון, עומד להחליף אותך. "הוא לא מנהל בית ספר גורדון, הוא היה שם שנה בתור מנהל זמני".
מה דעתך על המינוי הזה?
"הוא נראה לי בחור נחמד עם ראש פתוח. אני מכיר אותו כבר כמה שנים, הוא היה מעורב בפרויקטים חינוכיים בעיר. נכון שאין לו הרבה ניסיון, אבל יש לו רצון ללמוד. יהיו לו הרבה מאוד קשיים".
אתה רומז לכך שיצטרך להיכנס לנעליים גדולות?
"אני מעדיף לא להשתמש בביטוי נעליים גדולות, אבל אין ספק שמדובר בנעליים שונות. הוא לא צריך להיכנס לאותן הנעליים. נראה לי שיש לנו סגנון ניהולי מאוד שונה. לבוא מבית ספר יסודי לכזו אימפריה עם שלושה מתחמים וארבעה חדרי מורים זה משהו אחר לחלוטין, ולהחזיק את כל זה בהרמוניה ובתקשורת ביןאישית גבוהה זו אמנות".
נוצרת תחושה חזקה כי ללבון יש הרבה מה לומר על המינוי, אך הוא מעדיף לשמור את הרוב בבטן, מחשש שמדובר בדברים שרבים לא יאהבו לשמוע. כשנשאל על כך הוא עונה: "יש לי ביקורת סמויה, אבל בעיקר על עצמי, שלא הצלחתי לגדל פה מישהו מבפנים שייקח את התפקיד הזה. היו אופציות אבל לאנשים היו עניינים אישיים, והם לא רצו לקחת את זה ע'ל עצמם".
קשה ללבון לסכם 27 שנים בשעה וחצי. פעמים רבות הוא נעצר, סוטה מהנושא, מדבר שוב על תכניות מיוחדות שיצר, על צוות המורים והמנהלים שעבדו לצדו, על התלמידים שהוא אוהב כל כך.
אתה מדבר על הניהול בכזו אהבה, אבל בכל זאת מדובר במקצוע די שוחק. לא חשבת פעם לעבור לתפקיד אחר?
"היו לי הרבה הצעות לעבור לכל מיני מקומות, לתפקידים מנהלתיים, ואפילו לא שקלתי את זה. אני צריך את המגע עם האנשים. להיות בחדרון עם מחשב זה לא בשבילי, אני לא בנוי לזה".
יש דברים שאתה חושב שלא הספקת לעשות כראוי, למרות השנים הארוכות?
"אם יש דבר אחד שגורם לי לכאב זה תלמידים שבורחים לנו לכפר הירוק (בית ספר פרטי, ע"ט) במעבר בין ו' ל-ז'. ניסיתי לבדוק למה תלמיד הולך לכפר הירוק והבנתי שגם עניין הסינון מושך אותם, העובדה שלא מקבלים שם כל אחד, וגם הם לומדים שם בקבוצות של 20 תלמידים. פה אין את הדברים האלה. נראה לי שהעובדה שאני ועוד שתי סגניות עוזבים השנה היא סיבה נוספת שהורים שולחים את הילדים לשם".
אילו מנהלים אחרים בעיר אתה הכי מעריך וחולק עמם תפיסת עולם משותפת?
"אני בקשר מאוד טוב עם כל המנהלים. אני בקשר יותר קרוב עם אבי בנבנישתי. הוא היה אצלי מורה בחולון, ואנחנו עובדים יחד הרבה מאוד שנים. גם דב אורבך וורדה כגן בגלל הקרבה וההיכרות ארוכת השנים".
מה השינוי הכי משמעותי שעשית בבית הספר?
"זכיתי בהתחלה לשטיפות מכל עבר כשהחלטתי לבטל את המחיצה בין חטיבת הביניים לחטיבה העליונה. הייתי הראשון בתל אביב לעשות את זה, ובינתיים רבים אימצו את הדגם. הפרדתי כך שכיתות ז'- ח' ילמדו יחד במבנה אחד, כיתות ט'- י' במבנה אחר, ובתיכון י"א-י"ב. אני זוכר כתבות בעיתונות:'דוד לבון הורס את חטיבת הביניים'. בדיעבד זה עשה מאוד טוב לבית הספר. גם הכיתות 'הבגרותיות' לתלמידים מתקשים זו גאווה גדולה שלי".
מה הרגע הכי קשה או מאתגר שחווית?
"הייתה פה תקופה שבנו דיור מוגן צמוד לסניף של החטיבה הצעירה בראול ולנברג, ובגלל עגורנים שעבדו שם העבירו את כל החטיבה הצעירה לתיכון. תלמידים לא למדו במעבדות, שיעורים צומצמו והייתה הרבה התברברות סביב הנושא הזה.
"זו הייתה דרישה של העירייה וביצעתי אותה, אבל אני חטפתי על זה המון ביקורת. פתאום היה פה כאוס. לא היו מספיק חדרי שירותים, לא היה מקום בחדר המורים. זו הייתה שנה קשה מאוד. היו לי גם תקופות קשות עם העיתונות המקומית, היא לא חיבקה אותי במיוחד. עם השנים למדתי להתמודד גם עם זה".
מה הרגע הכי מרגש?
"טקס הפרידה ממני לא היה מבייש את התכנית'חיים שכאלה'. זה מאוד ריגש אותי, וגם כתבתי מכתב לצוות שלי והודיתי לו על כך. זה ילווה אותי עד סוף ימיי".
מה הרגע הכי מביך שעברת?
"שני החבר'ה החנונים בפולין שיצאו מהמלון בערב והלכו לקנות משקאות חריפים ואז הרסו את החדר במלון. אלה הילדים האחרונים שהייתי מעלה על דעתי שיעשו דבר כזה. יצאנו למחרת לטיול ולא ידענו כלום, ופתאום אני מקבל טלפון באמצע הנסיעה ומספרים לי מה הם עשו וזה היה מביך מאוד. אתה אומר לעצמך - איפה אתה נמצא ועם מה אתה מתמודד".
משהו שאתה מתחרט עליו?
"המקרה שסטרתי לילד, לפני הרבה שנים, גם קרה בפולין. הצטערתי אז ואני מתחרט עד היום. למרות שהורים אמרו לי שעשיתי נכון, כי הוא עשה מעשה לא ראוי והזוי, אני עדיין סוחב את זה כי מאוד התביישתי בעצמי על זה".
אחרי 45 שנות עבודה רצופות לבון אומר שהגיע גם זמנו לנוח. אחרי החפיפה שתימשך עד סוף החודש ואחריה חודשיים נוספים שבהם הוא מחויב לעיריית תל אביב, יצא לבון לחופשי ויקום לבוקר שבו הוא לא צריך לנסוע לצפון תל אביב.
מה תעשה אחרי שיום-יום הגעת לבית הספר וקיבלת עשרות טלפונים מהורים ותלמידים?
"זה נכון שאני לא הטיפוס שיכול לנוח. ודאי ארצה לעשות משהו, אבל אני לא יודע כרגע. זו קצת תקופה של חוסר ודאות. יש לי כל מיני הצעות, בתחום החינוך ובתחומים אחרים.
"אני מאמין שאעסוק במשהו יותר מינורי, משהו שקשור בקשרי אנוש, לא לעבוד בחדר סגור במשרד. אני גם לא פוסל לעשות משהו בתחום התיירות, זה תחום שאני מאוד אוהב. אני פתוח להצעות, אבל אין ספק שייקח זמן להתרגל לזה. בשבילי עירוני י"ד זה לא מפעל חיים אלא אהבת חיים.?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם