"אין נקיפות מצפון": באילת ממשיכים לחגוג
נחילי אדם ממלאים את הקניונים ובתי הקפה, ועשרות אוטובוסים ממשיכים לפרוק אלפי בני נוער, שגודשים את חופי הים והאכסניות. למרות החששות הטבעיים מאירועי הטרור שהתרחשו לידם בשנים האחרונות, תושבי אילת לא ייתנו לאיש לגדוע את שגרת חייהם. "אין לנו שום כוונה לשים שק על הראש ולהתאבל, ואין לנו שום נקיפות מצפון על זה שאנחנו נהנים"
בטיילת הצטופפו ליד הדוכנים אלפי אנשים מחפשי "מציאות". הקניונים נשטפו בנחילי אדם נושאי שקיות בשלל צבעים, מבריכות השחייה עלתה צהלתם של הילדים. היה זה יום שישי שגרתי בחודש אוגוסט באילת.
בנמל אילת הניפו המנופים את המכולות הגדולות ובנו את האולמות שישמשו את אלפי המבקרים בפסטיבל הג'אז ה-25 שייפתח היום בעיר. ממעבר הגבול בטאבה נכנסו לארץ 4,000 תיירים ויצאו לסיני כמעט 2,000.
גם במעבר הגבול ערבה יצאו תיירים לבקר בפטרה, ובתחנה המרכזית של אגד באילת פרקו עשרות אוטובוסים משלוח יומי של בני נוער מרחבי הארץ שעשו להם מנהג לסיים את החופש הגדול בימים ולילות בלתי נשכחים בעיר הדרומית. הים הכי כחול בארץ היה זרוע במאות מפרשיות, גלשנים, קיאקים, סירות מנוע ומצנחי רחיפה. הרי אדום היו לעת ערב אדומים וזוהרים. היה זה, כאמור, יום שישי שגרתי בחודש אוגוסט באילת.
לא רחוק משם, כביש מספר 12 סגור לתנועה. בשעות הבוקר עדיין עמלו שם לחלץ את גופתו של נהג האוטובוס שנהרג ממטען שפוצץ אחד המחבלים ומשריפה שכילתה את האוטובוס. בבתי העלמין ברחבי הארץ הובאו לקבורה שבעה מקורבנות הפיגוע, ובבית החולים יוספטל באילת שכבה בחדר במחלקה הכירורגית אסתר לוי, שניצלה בעור שיניה מהטבח הנורא בכביש וראתה במו עיניה כיצד שלושת המחבלים במדים המנומרים רוצחים את בעלה יוסף ז"ל, וניצלה מגורל דומה לאחר שהתחזתה למתה. בחדר הישיבות בבית החולים יוספטל נערכה ישיבת הסיכום של עוד אירוע רב נפגעים שנפתח שם ביום חמישי בשעה 12:00.
ביום שישי, בסיומו של השבוע השלישי של חודש אוגוסט, היה לוהט באילת. מעלות החום חצו את קו 40 צלזיוס, כמעט כמו בכל יום אחר בחודש אוגוסט. שר הביטחון, השר לביטחון פנים, הרמטכ"ל, המפכ"ל, אלוף הפיקוד ועשרות הקצינים ונושאי המשרות הבכירות שהגיעו לאילת ביום חמישי, שוב לא נראו מדלגים בשיירות מאובטחות ומסוקים בין הרי אילת למפקדת "עוצבת אדום". זה היה היום שאחרי. סתם יום של חול בשלהי חודש אוגוסט.
"אל תבכו עלינו ואל תספידו אותנו. אילת הייתה ותישאר העיר הכי חו"לית של ישראל, הכי כיפית, הכי זוהרת ומפנקת", אמרו ביום שאחרי האילתים שגדשו את בתי הקפה.
"אלו החיים שלנו במזרח התיכון ובישראל בפרט. ימים של פיגועים, הרג ומוות, לצד ימים של חופש, צחוק ושמחת חיים" אמר לנו גדי כץ, ראש עיריית אילת לשעבר, שהיה גם מנהל חברת קצא"א באילת, והיום יו"ר עמותה לקשיש. "כך זה היה מאז ששבנו לארץ ישראל וכך גם יהיה כנראה ב-100 השנים הבאות. אין לנו שום כוונה לשים שק על הראש ולהתאבל. אין לנו שום
בבית הקפה בשדרת הבולברד במלון רויאל גרדן, פגשנו את אליקה ואפרים רהב. היא מורה, הוא עורך דין. כמדי יום שישי הם פוקדים את בית הקפה, וכשארוחת בוקר דשנה הונחה זה עתה על שולחנם, הם מתפנים לכמה דקות כדי לספר לנו על תחושותיהם ביום שאחרי שרשרת הפיגועים בכביש 12.
"למען האמת הייתה לי היום התלבטות עם להמשיך לחיות בשגרה או לעצור לרגע בגלל האסון הגדול שפקד אנשים כה רבים" אומרת אליקה. בעלה אפרים מניד את ראשו בשלילה ואומר בטון נחרץ: "זו הדעה שלה בלבד. אני חושב שזו בדיוק הייתה המטרה של המחבלים, לא לאפשר לנו להמשיך בשגרת חיינו. לא סתם תכננו המחבלים את הפיגוע דווקא עכשיו, באמצע חודש אוגוסט.
"הם יודעים בדיוק מה קורה בימים האלה באילת, איך העיר מלאה באנשים החוגגים את החופש והחיים. המטרה שלהם להרוג בנו ולחסל את חוסננו האישי והציבורי. אסור לנו לתת יד לכוונה שלהם להרוס את חיינו פה ואת העיר הזאת".
ליד בני הזוג רהב יושבת סופי אליהו. אישה במיטב שנותיה שאומרת בבטחה: "אנחנו לא מפחדים. אם לא נמשיך בשגרת חיינו הם יידעו שאנחנו מפחדים ויגבירו את הפיגועים כדי להכות בנו חזק יותר. הרי כל פעם יש אירועים דומים, כמעט בכל מקום בארץ. עם כל כאב הלב, הצער והעצב, אנחנו צריכים להמשיך".
שרה הרפז וריקי תגר, שתיהן מנהלות בתי ספר בגמלאות, לא התכנסו בביתן גם ביום הפיגוע ויצאו לטייל בעיר. "שמענו את האמבולנסים, ידענו על הפיגועים והחלטנו שדווקא אז אנחנו יוצאות לאכול במסעדה ומסתובבות בעיר, כדי להוכיח לכולם שהפיגועים לא יישברו אותנו.
"הופתענו לגלות שהמסעדות והקניונים היו מלאים כבכל יום בחודש אוגוסט. קרובים וחברים שלנו ממרכז הארץ התקשרו בדאגה, הרגענו אותם ואמרנו להם כי שום דבר לא יפגע בנו, בחיינו ובעיר אילת שאנחנו כל כך אוהבים".
גם מירה כץ (מנהלת קופת חולים מכבי), אן חרדון (סופרת) ואביבה דקל (סופרת, ציירת ועיתונאית), לא הסכימו לשנות את שגרת חייהם באילת. הם יצאו לבית הקפה הקבוע שלהן כבכל יום שישי. אחד מנושאי השיחה סביב השולחן היה הפיגועים וההשלכות לכך, אבל שלושתן הסכימו:
"אסור לוותר למחבלים, אסור לתת להם להכתיב את קצב ואורח החיים בארץ, לשנות את האווירה, ולהשרות על העם כולו רוח נכאים ואבל מתמיד. אסור לאפשר להם לגדוע את החיים לצד החופש ושמחת החיים של העם הזה".
חברתן , נורית לרנר, סיפרה כי דווקא ביום חמישי בערב לקחה בערב את נכדיה לארוחת ערב במסעדה. "דווקא ביום הזה היה חשוב לי לצאת איתם, לבלות בטיילת ובמסעדה ולומר בכך: אנחנו פה באילת, שום דבר לא יזיז אותנו".
פיגועי הירי הקשים ביום חמישי לא ממש הפתיעו את תושבי העיר אילת, עיר תיירות זוהרת וחופשית, העיר בקצה המדבר, שהיא הדבר הכי קרוב לחוץ לארץ שיש לנו, ומקום מפלטם של מאות אלפי ישראלים בשנה. בלי דיוטי פרי, אבל עם אוויר וים צלולים כיין, הרי אדום מרהיבים, מועדוני לילה שחוגגים בהם עד אור הבוקר, שלל מסעדות, חופים מרהיבים קניונים בלי מע"מ ובתי מלון מפנקים.
עיר תוססת וערנית, אבל טריטוריה ישראלית מובהקת, עיר שמנסה ומצליחה להתאושש כל פעם מפיגועים, מלחמות, טילים ומחבלים, המנסים להתנכל לה דווקא בחודשי הקיץ בעונת התיירות הלוהטת. וזו בעיני המחבלים סיבה טובה לחסל את העיר ותושביה ולהרוג כמה שיותר מבין הבאים בשעריה.
אם בעבר אילת נחשבה למעין בועה פנים ישראלית שמנותקת - לטוב ולרע - משאר חלקי המדינה, בעיקר בשל ריחוק גיאוגרפי, הרי שבשנים האחרונות היא הצטרפה לשאר ערי ישראל וחוותה לא פעם את נחת זרועו של הטרור. הקירבה לחצי האי סיני - פעם מוקד תיירות בינלאומי והיום ביתם ומבצרם של ארגוני טרור רבים - הכניסה גם את אילת וסביבתה לסטטיסטיקת הטרור הישראלי.
כבר באוגוסט 2005, סמוך להתנתקות מחבל עזה, פתח ארגון אל קאעידה בהתקפה משולבת על אילת ועקבה. בעקבה, בה עגנו שתי ספינות אמריקאיות, נהרג שוטר ירדני. באילת נפלה הקטיושה סמוך לשדה התעופה של העיר ורק במזל לא גרמה לנפגעים.
בינואר 2007 נגמר המזל. פייסל א-סרסק, תושב סג'עייה, מחבל של הג' יהאד האיסלאמי, יצא מעזה, נכנס לעיר דרך הגבול הפרוץ בסיני עם חגורת נפץ ופוצץ עצמו במאפיה בלב שכונת מגורים. שלושה תושבי העיר: מיכאל בן סעדון, אמי אלמליח וישראל סמוליה ז"ל, מצאו את מותם.
באפריל 2010, בשנה שעברה, נפלה רקטת גראד במימי מפרץ אילת ולא גרמה לנזקים. מספר חודשים לאחר מכן, שוב באוגוסט העמוס ביירים, חמש רקטות גראד שוגרו לעבר אילת. שתיים מהן נחתו בים ועוד אחד בשטח חקלאי פתוח ולא גרמו לנזקים - אולם השתיים האחרות נחתו בעקבה והביאו למותו של אדם, לפציעתם של נוספים ולפגיעה קשה בתיירות הירדנית.
ברזומה של אילת נרשמו גם כמה "משוגעים", כפי שכונו בארצם כדי לתרץ את ההרג והקטל שהם גרמו. הבולט שבהם הוא סולימאן חאטר, חייל מצרי שירה באוקטובר 1985 בראס בורקה, אל קבוצה של נופשים ישראלים שהשתובבו בדיונת החול שם, והרג שבעה ישראלים.
כמה שנים לאחר מכן, בנובמבר 1990, חייל מצרי אחר ירד חמוש היטב מעמדת השמירה שלו סמוך לזירת הפיגוע של יום חמישי האחרון, וירה בכביש 12 על אוטובוס אגד שהסיע עובדי צה"ל לבסיסים. ארבעה בני אדם נהרגו, במה שהמצרים כינו פעולה של "חייל משוגע". אליהם ניתן להוסיף גם את המקרה של נהג משאית ירדני, שפתח בירי על תיירים במעבר הגבול ערבה, הרג ופצע תיירים בטרם נורה על ידי אנשי הביטחון הישראלים.
אולם נדמה שהאירוע הגדול והכואב מכולם היה הפיגוע המשולב שאירע באוקטובר 2004. מחבלים פוצצו משאית נפץ בכניסה למלון הילטון טאבה, אגף שלם קרס על יושביו ועשרות בני אדם, ובהם ישראלים רבים, מצאו את מותם. פיגוע נוסף אירע לא רחוק משם, בראס א-שטן, וגם שם קיפחו את חייהם עשרות בני אדם, בנוסף למאות שנפצעו.
ולמרות הרשימה הנוראית הזו, האבל הכבד, והפגיעה הקשה בענף התיירות שהוא ענף התעסוקה העיקרי באזור, אילת לא הפכה לעיר רפאים והמשיכה להיות מוקד תיירותי מוביל במדינת ישראל, מעין "בועה" עבור ישראלים רבים, צעירים ומבוגרים כאחד, שרוצים לנוח ולשכוח מתלאות היום ולצאת לנופש קרוב.
ובכל זאת, עבור תושבי אילת הפיגועים האחרונים אינם בגדר הפתעה. הם, שצופים כמעט מדי יום במאות המסתננים שעושים דרכם ארצה דרך סיני, מבלי שהמצרים נוקפים אצבע, יודעים היטב שאותה פרצה שבגדר יכולה להחדיר אליהם לא רק מהגרי עבודה או פליטים, אלא גם מחבלים.
"אני מצפה מאיתנו ומאחרים להמשיך לחיות חיים נורמליים ככל שניתן, למרות הכל", מסכם ראש העירייה לשעבר גדי כץ. "אולם במקביל אני מצפה גם מהממשלה להאיץ את בניית גדר הגבול עם מצרים, כדי למנוע חדירת המחבלים לתוך שטחנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם