"שם בבריכה נגמרו לנו החיים, מאז חיים כי אין ברירה"
שנה בדיוק אחרי שאיתי פרויים בן החמש התחשמל למוות בבריכת "גלי גיל" בקרית מוצקין, מצפים הוריו ללידת בת נוספת, אבל גם זה לא מקל על הכאב. "כל פעם שנופל לי האסימון שזה סופי, הדברים מתחילים להתבלבל לי, אני שואל את עצמי: 'היה לי ילד? יש לי ילד? איפה הוא?'", משתף בגילוי לב האב אריק
ב-20 באוגוסט אשתקד פסק ליבו הקטן של איתי פרויים לפעום. הוא היה רק בן חמש וחצי במותו. שלושה ימים לפני כן הוא יצא עם משפחתו ליום של בילוי בקאנטרי "גלי גיל" בקרית מוצקין, שם פקדה אותם טרגדיה מזוויעה, כאשר איתי התחשמל ממתקן בצורת פטריה שהוצב בבריכת הפעוטות.
"החלטנו לעשות יום כיף לכל המשפחה בקאנטרי, משחזר האב אריק. "שבועיים לפני כן חזרנו מאילת, שם בילינו רוב הזמן בבריכה. אמרנו לעצמנו שיש מספיק בריכות ליד הבית. בצורה ספונטנית יצאנו לשם באותו בוקר של יום שני - אני, דגנית אשתי, הבן הגדול שלנו לירן ואיתי. היה יום מאוד יפה, הילדים היו מאוד מאושרים, איתי היה מאוד שמח וחזר והודה לי. 'תודה אבא, כיף לי, אני רוצה להישאר פה עד הלילה ואחר כך נלך לחנות ונקנה את הדיסק החדש של בוב ספוג'.
"היו לו עוד תכניות לאותו יום. זאת הייתה הפעם הראשונה שאיתי היה בקאנטרי. התחלנו את הבוקר דווקא בבריכה של המבוגרים. בשלב מסוים החלטנו להיות קצת במגלשות. הוא עשה עליהן כמה סיבובים, הוא היה כל כך שמח. אלה התמונות שיש לי כל הזמן בראש, כמה הוא היה שמח באותם רגעים ואיך ראיתי אותו 6-7 דקות אחרי זה. זה לא יוצא לי מהראש, זה עומד לי מול העיניים 24 שעות ביממה. אני חי עם זה כל הזמן.
"כבר כשהגענו ועברנו ליד הבריכה של הקטנים, איתי אמר לאמא שלו שהוא לא רוצה להיכנס לבריכה הזו. הוא ממש אמר לה: 'פה אני לא רוצה להיות'. כשהיינו במגלשות, המתקן של הפטריה התחיל לפעול ואז הוא אמר: 'אמא אני יכול להיכנס פה לכמה דקות?'. היא אמרה לו שאין שום בעיה, התיישבה על כסא על שפת הבריכה והייתה איתו בקשר עין כל הזמן. מדובר במים מאד רדודים. הוא צחק ורקד ועשה לה פרצופים.
"ואז היא ראתה אנשים קופצים מהמים החוצה וצועקים 'חשמל, חשמל'. היא פתאום לא ראתה את איתי ואינסטינקטיבית נכנסה לתוך המים כדי לראות איפה הוא. כשהיא לא ראתה אותו שם, היא הייתה מאושרת כי היא חשבה שהוא ברח עם כולם ואז כשהיא סובבה את הראש היא ראתה אותו מוטל על שפת הבריכה".
אריק הוא עו"ד ועובד בכיר בחברת ביטוח. חודשיים אחרי האסון הוא חזר אמנם לעבוד, אך לא ממש חזר לחיות. במהלך הראיון הוא נזקק להפסקות רבות, כדי להתגבר על התקפי הבכי. "שם, בבריכה הזו, נגמרו לנו החיים. כל השאר זה לחיות כי אין ברירה. אני חייב להיות שחקן בשביל הבן השני, למרות שזה מאוד קשה.
"מאז, אין לילה שאני ישן יותר משלוש שעות. אני לא מבין איך אני מתפקד. כל פעם שנופל לי האסימון שזה משהו סופי, הדברים מתחילים להתבלבל לי, אני שואל את עצמי שאלות: 'היה לי ילד? יש לי ילד? איפה הוא?'. זה כל הזמן שאלות והאשמות של למה היינו צריכים להיות שם, אולי ואם ולו. אני כל הזמן מריץ תסריטים, אני לא מצליח להתרגל לזה שאנחנו יוצאים שלושה מהבית ולא ארבעה.
"הוא היה האוצר שלי, קשה לי לדבר עליו. אשתי בכלל מסכנה, היא חולמת עליו כל לילה. חולמת ומתעוררת לבוקר שהמציאות בו יותר גרועה מהחלום. היא הייתה קשורה אליו ברמות לא הגיוניות. בכל מקום הוא היה איתה, הוא גדל בבית. אשתי עזבה עבודה מסודרת כשהוא נולד והייתה איתו כל הזמן. הוא הספיק להיות רק שנה אחת בגן. דגנית כל הזמן אמרה שהיא ואיתי הם כמו קנגורו והוא אצלה בכיס. הוא תמיד היה אומר לה: 'אמא את תשמרי עלי, נכון?'. היה ביניהם קשר שהוא יותר מהדוק".
אתה מרגיש אשם?
"אנחנו לא יכולים לצפות מהלכים קדימה. אשם? אני לא אשם בכלום. אולי אני אשם שהבאתי אותו למקום שהיו בו מחדלים, שאפשר היה למנוע. גם לפני וגם אחרי. יכול להיות שהיום היה לי ילד בחיים אם לא הייתי מגיע לשם. הייתי יכול לראות אותו מתחתן ולזכות לראות איך הוא נראה כשהוא גדול. כל הזמן חוזרים תסריטים איך הוא היה נראה היום, מה הוא היה אומר לנו, למה זה קרה.
"זה לא משהו טבעי, זה לא כמו שהורה נפטר. אני פוגש בחברה בה אני עובד אנשים שאיבדו ילד, גם אחרי 30 שנה זה לא עובר. זה כאב שהוא בלתי נתפס. אני יוצא מהעבודה ובוכה. כל יום. אני לפעמים נוסע באוטו וצועק לשמיים, אין לי פתרון. אני אדם של פתרונות ואין לי. זה הרס לנו משפחה שלמה".
איך חוזרים למשהו שקרוב לשגרה? הרי אתם צריכים להעביר את היום-יום.
"בגלל זה חזרתי לעבודה אחרי חודשיים, שמתי את המסכה על הפנים. אני בנאדם אחד בחוץ ובנאדם אחר בפנים. אף אחד לא רואה את זה עלי. היום (יום שלישי שעבר - אפ"א) זה שנה מאז שזה קרה, לא יכולתי לישון כל הלילה, קמתי בשש בבוקר ויצאתי לרכיבה על אופניים, הייתי חייב לפרוק. אני מגיע לעבודה ומעסיק את עצמי עד שהגוף נחלש. בגלל זה פעם בכמה זמן יש לי נפילה.
"אני מתיש את עצמי כדי שלא יהיה לי על מה לחשוב. אבל אני נמנע מהמון דברים. לא עובר ליד פארקים, לא בתי קפה, לא יכול לעבור במקומות שעברנו בהם. היינו מטיילים המון ברחבי הארץ, אני לא מסוגל לנסוע למקומות האלה. הוא היה כזה קטן ואיזה חור גדול הוא השאיר לנו בלב. באותו בוקר של המקרה הוא שר לי את השיר של משה פרץ 'שתיים בלילה אני יושב וכותב שיר מתוך געגוע'. מאז שהוא נפטר, כל לילה אני מתעורר בשתיים בלילה וכותב לו".
המשפחה החליטה להנציח את איתי הקטן בספר, שהאב אריק כותב, בו גם מכתבים שהוא כותב לאיתי מאז מותו. מלבד הספר, שיקרא "הפטריה שקטפה אותי", מתפעלים בני המשפחה דף בפייסבוק לזכר הבן.
"קיבלתי את תעודת הפטירה שלו והיה רשום בה 'רווק'", מספר האב אריק. "זה החריד אותי, כאילו מחקו לי את הילד ממרשם האוכלוסין. הוא בא והלך ולא נשאר לי ממנו שום דבר, אז אני מנסה להנציח אותו בכל דרך. אני כותב ספר והלחנתי לו שיר. אני רוצה להקים עמותה למען פעילויות לילדים על שמו. כתבתי שיר שהוא גם חלק מההנצחה של איתי. חבר שלי, דודי תמיר, הלחין את השיר ושרה אותו הדר עמרם. אפשר למצוא אותו ביוטיוב.
"אני לא יודע איך אחרים מתמודדים. אני לא מבין איך רונה רמון מתמודדת עם שני האסונות שפקדו אותה. איך אפשר להתמודד עם זה? אנשים אומרים לי: 'תמשיך הלאה', כל פעם שאומרים לי דבר כזה, זה גומר אותי עוד יותר. איך אפשר להמשיך? כל ילד בגיל 5-6 אני מרגיש שהוא שלי.
"איתי כל כך רצה להגיע לכיתה א'. בגיל חמש וחצי הוא דרש מאתנו לעשות לו יום הולדת שש, כי אם הוא בן שש הוא הולך לכיתה א'. הוא אמר שילך עם ילקוט של בוב ספוג והוא יחזור עם לירן מבית הספר והוא ישמור עליו שם".
אריק ודגנית יודעים שצפויה להם בקרוב תקופה קשה, עם פתיחת שנת הלימודים, בזמן שבני גילו של איתי יעלו לכיתה א'. "אני לא יודע איך אני אלווה את לירן לבית הספר", אומר אריק ובוכה. "אני אראה שם את כל הילדים שהיו איתו בגן עולים לכיתה א'. אני אוהב ילדים, אבל אני לא מסוגל לראות את זה".
מה עם לירן הבן הבכור, איך הוא מתמודד עם הטרגדיה?
"הוא רק בן תשע וכמה חודשים. הוא ראה את אחיו, ראה את כל הניסיונות להציל אותו, הוא רואה באיזה מצב אנחנו. הוא ילד מאוד פיקח, אבל גם מאוד רגיש. אנחנו לא עושים שום דבר מעבר להעסיק את עצמנו. אנחנו רק בבית. מסכן הילד, החופש עוד מעט נגמר והוא לא עשה כלום, הוא פוחד לעשות, פוחד לצאת מהבית. הוא יוצא לפארק ליד הבית ואם עובר אמבולנס, הוא מהר רץ הביתה להרגיע את אשתי ואומר לה: 'אמא זה לא אני'. הוא כל בוקר מחבק ומנשק את אשתי כאילו שהוא נפרד ממנה לשנה ואומר לה: 'אם יקרה לי משהו שתדעי שאני מאוד אוהב אותך'.
"הוא היה שם וראה הכל, מסכן שלי. הוא חזר להיות תינוק, ישן עם אשתי. היינו משפחה שמחה, הכל השתנה. זה הרס לנו את כל החיים. אין שיגרה, הכל התנהלות רובוטית. אני רואה את אשתי וזה קורע לי את הלב. היא לא יוצאת מהבית, שלוש שעות לעבודה וזהו. וגם את זה היא מפסיקה עוד מעט. זה הכניס אותנו לסחרור. הבאנו ילד בריא, ילד יפה, אפילו שן לא נפלה לו עוד. הוא היה ילד פיקח, היה לנו כל כך קל ונוח איתו. הוא היה אומר לאשתי: 'אם תרצי עוד ילד כמוני רק תבקשי, תגידי שאת רוצה ילד כמו איתי'. כל הדברים האלה מקבלים משמעות עכשיו".
רעייתך, דגנית, נמצאת בהריון מתקדם.
"הוא רצה מאוד אחות, ועכשיו אנחנו מצפים לבת. אין שמחה, זה הכל עצב, הכל עבד כמו נוסחה, בצורה רובוטית, היינו ארבעה ואנחנו רוצים להיות שוב פעם ארבעה. הלכנו לאולטרסאונד וראיתי במוניטור לב דופק. אני אומר לעצמי שלפני כמה חודשים ראיתי על אותו מוניטור חיים נגמרים ופה אני רואה חיים מתחילים. זה הזוי. אנחנו לא מעכלים. אשתי לא מפנימה שהבן שלה נפטר. החדר נשאר כמו שהיה, היא מציעה לו את המיטה כל בוקר".
אתם מקבלים עזרה נפשית?
"יש לנו הוצאות אדירות מבחינת הטיפולים התומכים. אנחנו הולכים לטיפולים פרטיים, כולל פסיכולוגים, פסיכיאטרים. הכל יוצא מכיסנו הפרטי. מדובר באלפי שקלים כל חודש ואין עזרה מביטוח לאומי או מקופת חולים. הכל בא מהחסכונות".
אריק לא מסתיר את כעסו על הפרקליטות ועל המדינה, שעדיין לא מצאה לנכון להגיש כתב אישום בגין רשלנות. עוד הרבה יותר מכך הם זועמים על "גלי גיל", הקאנטרי שריסק להם את המשפחה.
"הפרקליטות אחראית לנושא הזה, אבל כבר שנה עברה והם עוד לא מצאו לנכון להגיש כתב אישום. אחרי המקרה אנחנו נשארנו בשקט", מציין אריק בקול רועד. "משפחות אחרות לא היו נשארות בשקט, הן היו מחפשות את האשמים. אמנם אני שקט אבל אני מרגיש שכן צריך לחפש את האשמים וצריך למצות את הדין עם כל אחד שהייתה לו יד במחדל הנפשע הזה.
"יש זילות בכל מה שקשור למוות. כל יום אני קורא על עוד תאונה ועוד ירייה. זה הרס של משפחות שלמות, אנשים לא מבינים את זה. 'זה רק כשל טכני' הם אמרו לי. הכשל הטכני הזה גמר לי את החיים. ברור שמי שאחראי צריך לתת את הדין. ניתן למדינה לעשות את העבודה, אני מניח שמי שאשם כבר יודע את זה. ילד לא מתחשמל סתם, הייתה בעיה שאפשר היה למנוע אותה".
מרגיז אותך לראות שהקאנטרי עדיין עובד?
"בוודאי. אבל מציק לנו משהו נוסף. במקום שבו הילד שלי מת, עוד הוסיפו מתקנים אטרקטיביים חדשים וילדים שם קופצים וצוחקים. זה מקום שרק לפני שנה מישהו אחר מת שם. זה מציק. מקום שנגרם בו מקרה כל כך טראגי, חוזר שבוע אחרי כן לפעילות רגילה, כאילו לא קרה שם שום דבר. זה מרגיז. זה היה ממש כמו להוציא אותו להורג. זאת בריכה מחושמלת, אנשים לא מבינים את זה, זה יכול לקרות לכל אחד. עושים הפגנות על קוטג', למה לא עושים הפגנות על לסגור את המקום הזה? אני לא הייתי לוקח את הילדים שלי למקום שילד אחר התחשמל בו. אנשים חושבים שזה לא יקרה להם. אני באמת מקווה שזה לא יקרה לאף אחד נוסף".
לפני לכתנו אריק מגיש לנו ציור של פטריה. ציור בקווים פשוטים שמקבל משמעות נוראית, כשהוא מסביר את מקורו: "את זה איתי צייר בגיל שלוש. אפשר לראות שזו פטריה ואת רואה שיש בתוכה קווים כאלו שנראים כמו חשמל וגם דמות קטנה באמצע. כמובן שכל הדברים האלו מקבלים משמעות בדיעבד. חודש לפני שהוא מת הוא אמר לאשתי: 'אמא, כשאני אמות ואני אוולד מחדש, אני אחזור לאותו בית? יקראו לי איתי? איך תזהו אותי?'. נושא המוות מאוד הטריד אותו בחודשים האחרונים של החיים ורק עכשיו אני מבין למה".
יום שישי. השעה כמעט 2:00 בלילה. התעוררתי כהרגלי בתקופה האחרונה וניגשתי למטבח לשתות מים. על השיש דולק נר הנשמה שהפך להיות חלק מהנוף החדש שלנו בימי שבת. הלהבה שלו כאילו ומרקדת לקראת בואי. הזוי ללא ספק. אם הייתי מספר למישהו מהצד שהנר הוא לזכרך איש לא היה מאמין, שהרי צריך להיות זקן כדי להחזיר את נשמתך לבורא ,לא כן?!
את מרבית שעות היום אמא ואני בילינו בבית. בצהריים פקדנו את קברך הטרי. שתלנו עוד קקטוס אדום בגינה הקטנה שלך ואמא ניקתה את המצבה כדי שתוכל לנשק ולחבק אותה עד שנעזוב את המקום. היום היה יום חם במיוחד ובעיתון אף היה כתוב שהטמפרטורות מתאימות יותר ליולי ולא לאוקטובר. ברקע נשמעו קולות המואזין מהכפר הסמוך ובראשי חלפה המחשבה עד כמה פתאום כל הקונפליקטים השונים הקיימים בארץ מאבדים משמעות והופכים להיות שוליים. אם בביתם של המתים הצלילים מתערבבים ולא פוגעים בהרמוניה מדוע שגם בביתם של החיים לא יקרה אותו הדבר?!
...אמא ואני רצינו שתהיה לך מצבה מיוחדת שתאפיין אותך ושתמצא חן בעיניך. בחרנו אבן גרניט כחולה ייחודית ועליה חרטנו בצורה אמנותית שתי דמויות שהיו מאד משמעותיות ובולטות בחייך הקצרים: בוב ספוג ודולפין. חשבנו גם על שורה משיר ואחד מתוך אלפי הגולשים הנכנסים לאתר נתן לנו את התשובה. שורה מתוך שירו של דוד ד'אור: "גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים...
תמיד אמרת לנו שפרוש השם איתי הוא גיבור ותמיד גם חייכת את חיוכך המושלם. בעיני היית ותמיד תישאר גיבור. ילד מיוחד שחרף גילך הצעיר היית כל כך דומיננטי בחיינו ושבלכתך מאתנו נותר חלל אדיר שאנו לא יודעים אם אי פעם נוכל למלא אותו. הבור בו אתה נמצא במותך הוא הבור שנוצר לנו בחיים.
קטע מתוך מכתב שכתב אריק לאיתי, אחד מיני רבים שיקובצו לספר "הפטריה שקטפה אותי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם