הפריזורות של ליכטנפלד: על הספר הראשון באשדוד
אם אתם לא יודעים מה זו פריזורה, סימן שלא הסתפרתם אצל יוסף ליכטנפלד, הספר הראשון של אשדוד. גם אשתו, רבקה, עשתה כאן פריזורות. ועוד איזה פריזורות. אבל מה? היא ממש שנאה את זה
נו טוב. היו גם צריפים. ליתר דיוק פחונים. לאשדוד קראו אז אשדוד-ים, ולפחונים - מעברה. חוץ מהמעברה לא היה כאן כמעט כלום. לא כביש ולא חשמל, לא עץ ולא גן, שלא לדבר על שירותים חיוניים, שאנשים נזקקים להם לרווחתם ולמחייתם.
בכלל, החיים פה התאפיינו בקשיים ובמצוקות, שלא כולם עמדו בהם. ברזי המים הותקנו בחוץ. גם השירותים. כדי להתרחץ, חיממו מים על פרימוסים, וכדי לבשל - על פתיליות. איפה עבדו? בעבודות יזומות. יום כן יום לא. ולפעמים גם זה לא. לצורך קניות, מעבר לדברי מזון בסיסיים, נסעו ליבנה או לרחובות, וכדי ללמוד מקצוע הרחיקו עד תל אביב.
החיים בפחונים, שהיו עשויים מפח גלי פשוט - שבחורף הוא קר מאוד ובקיץ לוהט מאוד - היו כמובן קשים ומעיקים. דרי המעברה קפאו בצינה והתבשלו בחום, וטיפחו בסתר לבם שני חלומות: האחד - לעבור למבנה של ממש, לבית, עם קירות ותקרה, מטבח ותאורה, והשני - למצוא מקום עבודה קבוע, יציב, שיבטיח את פרנסת המשפחה.
אחד מדרי המעברה היה יוסף ליכטנפלד, עולה מליטא. הרעיון לצאת לעבודה יזומה בחוץ, בשמש הקופחת, או בצינת החורף, ולהעביר את היום בעידור בטורייה, או בגיזום עצים, לא עורר בו התלהבות יתרה. מה עשה? פתח מספרה. בפחון. אלא מה.
מי בא להסתפר? רק מי שהיה מוכרח, מי שהשיער גלש מראשו וכבר אי אפשר היה יותר. למה? כי לאנשים, מה לעשות, לא היה כסף. וכשכבר באו סוף-סוף למספרה, הביאו איתם גם את הילד. "רק לקצץ, ליישר קצת". בחינם, אלא מה. "רק ילד, כמה שערות כבר יש לו?". ככה זה, חברים, כשהכיס ריק - מתחמנים.
ליכטנפלד, כפי שכבר הבנתם, לא היה עמוס בעבודה. לכן, ביקש מאשתו רבקה ללמוד ספרות נשים. כי נשים, זה כבר סיפור אחר. הן לא עושות סתם תספורת, או תסרוקת, אלא פריזורה: עם רולים וסלסולים, צבע ומגדלים. ועל אלו, כמובן, משלמים. בלי שטיקים ובלי תחמונים.
רבקה ליכטנפלד הייתה אלופת הארץ בשחמט, ציירת מחוננת, ובכלל, אישה
אוי, כמה שרבקה שנאה את עבודת הספרות. שנאה, אבל עבדה. הייתה ברירה? היו לה ז'ורנלים מחו"ל ונשות אשדוד באו להסתפר אצלה. רצו תסרוקות כמו כוכבות קולנוע. "באה אליי מישהי", מספרת רבקה, "שרצתה תסרוקת של אליזבט טיילור. לא פחות. היה לה פרצוף כמו הצרות שלי, והתסרוקת הזו לא התאימה לה, אבל עשיתי כמו שביקשה. איך היא נראתה? שלא נדע. אבל הייתה מאושרת, מבסוטה".
"כשלמדתי ספרות בתל אביב", נזכרת רבקה, "ראיתי איך נשות העיר הזו, שבאו להסתפר, שילמו 10 לירות, ככה, בקלות, בלי להניד עפעף. נדהמתי. למה? כי פה, באשדוד, שילמו בקושי חצי לירה לתסרוקת. זה רק ממחיש את ההבדל העצום, התהומי, שהיה אז בין תל אביב ואשדוד. שתי ערים, שני עולמות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם