עד מתי יעוכבו הכספים המגיעים לניצולי השואה?
עוד פרק מקומם במרדף של הקרן לרווחת נפגעי השואה אחר סכומים שהובטחו לה על ידי הממשלה: הכספים לא הגיעו, הקשישים המיוסרים שחלקם חיים באזור קו העוני היו יכולים, אם זה היה תלוי בשלטונות, להמשיך לאכול ללא שיניים, לקרוא ללא משקפיים ולהקשיב לרדיו ללא מכשירי שמיעה. וגם: מי גילה השבוע שלזהבי בכל זאת יש לב
הקרן לרווחה לנפגעי השואה לא עמדה בהתחייבויות שלה לניצולים כי המדינה לא עמדה בהתחייבויות שלה להעביר כספים. הניצולים ובני משפחותיהם, שטרחו על מילוי טפסים והעברתם לקרן, עברו שבעה מדורי גיהינום עד שקיבלו אישור להוציא את הכסף.
ראש הממשלה, שר האוצר, שר הרווחה ואחרים מצמרת השלטון ציינו בהזדמנויות שונות את העובדה שכל ניצולי השואה מטופלים וזוכים בכל מה שהם נדרשים לו תודות לממשלה ולרצון העז לחפות על העוולות שנגרמו לניצולים בשנים עברו. עם זאת, כשהגיע נציג משרד האוצר לוועדת הכספים עם הדרישה המוזרה להעביר עודפי כספים שיועדו לניצולי השואה לרשויות המקומיות, שלח אותו חבר הכנסת משה גפני, יו"ר הוועדה, לכל הרוחות.
כשהתפרסמה הידיעה בתקשורת על הדרישה המוזרה, הרגיש יו"ר הקרן (ללא שכר), אלוף במיל' אלעזר שטרן, שהדם עולה לו לראש. שטרן ידע שהקרן חייבת כספים לניצולים ואין בידה לשלם, הוא מעודכן בזרם התלונות שמגיעות על העיכובים בתשלום, והוא מודע לכך שעשרות מהניצולים שהקרן חייבת להם כספים מתים מדי חודש, והכסף נשאר באוצר המדינה. הוא גם מודע לכך שבני משפחות הניצולים טוענים, ולא בציניות, שהמדינה מעכבת את התשלומים ובכך מרוויח האוצר את הכסף שנשאר בקופתו.
בשיחה שניהלתי עם שטרן הוא זעם על המצב הבלתי נסבל הזה. הוא הבטיח לי שהוא לא יניח לאנשי האוצר ולעומד בראשו, ויעשה את המקסימום שאותם "כספי עודפים" יועברו מיד לקרן והיא תעביר אותם לניצולים.
חלפו כמה שבועות ושוב צלצלתי לשטרן לשאול היכן עומדים הדברים. "הייתה אמורה להיות לי פגישה עם שר האוצר היום, אבל בשל הנסיבות היא נדחתה למחר". למי שלא יודע, כל יום במדינת ישראל גורר דחיית פגישות "בגלל הנסיבות", בעיקר כשמדובר בכספים המגיעים בדין לניצולים.
גם את מנכ"ל הקרן רוני קלינסקי הטרדתי בחודשים האחרונים מספר פעמים ושאלתי מה קורה עם הכספים. רוני לא הרגיש נוח, והבטיח שבעוד שבועיים התשלומים יועברו בחלקם לניצולים. עברו שבועיים ואני מציק שוב, הסכום החלקי שנאמר לי שיועבר לא שולם עדיין, אבל לרוני הייתה בשורה: בשיחתנו ביום שני האחרון הוא הבטיח שוב כי בעוד שבועיים צפויים 17,400 הניצולים לקבל חלק מהכסף שהם שילמו עבור שיפור מצבם הבריאותי. הוא מבטיח, אך לא מוכן להישבע שזה אכן יקרה.
רוני קלינסקי נכנס לתפקידו כמנכ"ל הקרן לפני חצי שנה. באיגרת שפרסם לעובדי הקרן ולגורמים נוספים הצהיר את הדברים הבאים: "הקרן הוקמה על ידי ניצולי שואה למען ניצולי שואה. מוסדות המדינה והחברה בישראל הכירו בחשיבות ובאחריות המוטלת עלינו לנסות להקל על החיים הקשים של אלו שעברו את אירועי המלחמה וסבלו מהם".
מהר מאוד הבין קלינסקי שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. הכספים שהיו אמורים להגיע לקרן לא הגיעו, הקשישים המיוסרים שחלקם חיים באזור קו העוני היו יכולים, אם זה היה תלוי בשלטונות, להמשיך לאכול ללא שיניים, לקרוא ללא משקפיים ולהקשיב לרדיו ללא מכשירי שמיעה.
בתחילת השבוע המשכתי לנדנד ליושב ראש הקרן לרווחת הנפגעים אלעזר שטרן, שהוא בעצמו בן להורים ניצולי שואה, שלמזלם מצבם הכלכלי שפיר והם אינם נזקקים לעזרת הקרן. שטרן מעיד בחיוך שמה שגרם לו לקחת את התפקיד הייתה אמו שאמרה לו: "קח את זה, צריך לעזור להם".
בכל הקשור למצב הנוכחי של הקרן והתלונות הרבות של ניצולים ובני משפחותיהם על כך שהם אינם מקבלים כספים שהוציאו
במהלך החודשים האחרונים הגיעו אליי תלונות רבות מצד בני משפחות ניצולי שואה שהלכו לעולמם ולא הספיקו לקבל בחזרה את הכסף שהוציאו על האישורים שניתנו להם. גם ניצולים שעדיין נותרו בחיים פונים אליי ושואלים איך אפשר "לשקר אותם", " לעבוד עליהם" "לגרור אותם".
שטרן, ששומע ממני את התלונות, אומר שממש בימים הקרובים הוא מאמין שהם יוכלו להחזיר לניצולים 44 אחוז מהסכום שהם הוציאו. "זה נשמע רע", אני אומר לו. "זה חמור מאוד", הוא ממלמל בתגובה.
זאת תהיה דמגוגיה זולה לכתוב פעם נוספת על א' מברגן בלזן שהגיש בקשה לעזרה ב-12.8.10, הבקשה אושרה ב-31.8.10. א' נפטר ב-1.10.10 בטרם הושב לו הכסף (הסכום 1,390 שקל).
ב' משרידי ברגן בלזן הגיש בקשה לסיוע בסך 4,000 שקל בתאריך 27.10.2009, הבקשה אושרה ב-15.7.10. ב' הוציא את הכסף, המתין לקבלו בחזרה, אבל זה לא קרה. הוא נפטר ב-1.6.2011. כך גם קרה לג' ו-ד' ו-ה' ו-ו' מרוסיה, רומניה, לוב, שרידי טריזנשטט ובוכנוולד וכל פינה באירופה שבה שהו יהודים שנצלו בעור שיניהם מציפורני הנאצים. הרשימה של הנפטרים שכספם לא הוחזר היא ארוכה ומתארכת מדי יום.
רוני קלינסקי ואלעזר שטרן ימשיכו להתדפק על דלתות פקידי האוצר, פקידי האוצר ימשיכו לחמוק, הניצולים ימותו עם הרגשה שבמדינתם, מדינת היהודים, המשיכו להשפיל ולרמוס את כבודם עד הרגע האחרון.
ביום שישי שעבר ביליתי את שעות לפני הצהריים בחברתם של צעירים בעלי מוגבלויות הפעילים בבית הגלגלים. מדובר בצעירים יהודים וערבים, בנים ובנות, הסובלים מפגיעה מוחית, מוטורית, שיתוקים בחלקי גוף שונים ועוד מכות שונות שמקשות עליהם את החיים ומאלצות אותם להתמודד יום-יום שעה-שעה לא רק עם המוגבלויות שלהם, אלא גם עם מוחות מעוותים של אנשים כאילו בריאים שמקשים עליהם את החיים.
ישבנו במאהל שלהם בשדרות רוטשילד. הם חלק מהמחאה. בשל מצבם הם אינם יכולים לשהות שם שעות ארוכות, אבל הם מגיעים כדי למחות על אוטובוסים שחולפים על פניהם כשרואים אותם על כיסאות הגלגלים, הם באים למחות על חוסר הנגישות לצעירים במצבם במקומות לימוד, במשרדי ממשלה האמורים לטפל בענייניהם ובמקומות בילוי שאליהם הם רוצים להגיע לבלות, אבל הבעלים אינם ששים לארח אותם בשל הפגמים הגופניים שלהם.
שלא כדברי גאון הדור, שר החוץ ליברמן, הם אינם "צעקנים בתשלום", ושלא כמו מלקקי עכוזים מהתקשורת (בעיקר מהצד הימני), הם לא מסוממים ולא שמאלנים או אנרכיסטים אלימים.
ישבתי אתם עם ידידי יואב קריים, שגם הוא נמנה עם הנכים הקשים והצליח למרות כל הנכויות שלו להתקדם ולעשות דברים שאיש לא היה מאמין שיצליח לעשותם. יואב קריים בא לעודד אותם ולהחדיר בהם מוטיבציה להיאבק על זכויותיהם, להגשים - למרות הקשיים - את חלומותיהם ולא להתייאש מנפילות, עלבונות ותקלות.
מסביב למעגל בו ישבנו עמדו אזרחים שנקלעו למקום והקשיבו לשיחה שיואב ואני ניהלנו עם החבר'ה הצעירים שהגיעו מכל רחבי הארץ. ראיתי שמעיני רבים זלגו דמעות למראה הצעירים המקסימים האלו שהגורל התאכזר אליהם והם נאבקים על זכותם לחיות, ללמוד ולעבוד ככל אדם רגיל.
היה לי רווח אישי מהמפגש הזה. שני צעירים דתיים רצו אחריי כשהלכתי דומע מהאירוע המרגש. הם ביקשו ממני סליחה על שחשבו עד אותו רגע בשדרה שאני בהמה גסת רוח וחסרת רגשות.
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם