הסינדרום של כ"ץ: ירושלים נפרדת מעמיחי כ"ץ
עמיחי כ"ץ היה מוזיקאי שקירב את הקהל לאמנים ולהפך, בבר ההופעות הכי חם בעיר, "הסינדרום". לפני שבוע הוא הלך לעולמו בתום מאבק ממושך במחלה קשה. "כ"ץ היה בן אדם חזק מאוד, הוא רצה לחיות עד הרגע האחרון ושמר על ההומור שלו גם בזמן המחלה", מספר עליו הזמר דן תורן
הכול התחיל לגמרי במקרה. ב-1999 פתח אהרן גלוק, בחור אמריקאי שהיה גם אחד מבעלי ה"מייק'ס פלייס", את פאב ה"סינדרום". הפאב החדש, שקם בסמוך לסניף "ארומה" ברחוב הלל במרכז ירושלים, תפקד היטב ואף אירח אמנים להופעות מדי פעם.
באותם ימים כ"ץ, שגדל בשכונת קריית היובל, היה מנגן בהופעות מזדמנות ב"מייק'ס פלייס" של גלוק. ל"סינדרום" הוא נהג להגיע בשביל לנקות את הראש. עובדים מספרים כי ידע להתייצב בדיוק כשהיו מחליפים את חבית הגינס באחת חדשה. בסוף שנת 2000 הודיע גלוק שבכוונתו למכור את המקום. דרור חוג'ה, אחד הברמנים, שזיהה את החיבה הגדולה שכ"ץ רחש למקום, העלה באוזניו את הרעיון שיקנה אותו. כ"ץ לא
למעט ההשקעה הראשונית לצורך רכישת המקום, נהרי עצמו חזר לעיסוקיו ולא הוסיף להיות מעורב. בינתיים פאב "הסינדרום" של כ"ץ הפך לשם דבר: גם מי שלא פקד אותו דרך קבע זוכר את המחנק, הצפיפות והקרבה הבלתי הגיונית לאמנים שעל הבמה הזעירה. זה מה שכ"ץ רצה בעצם - מוזיקה בצורתה המזוקקת והנגישה ביותר. בלי אוכל, מזגן וכל השטויות מסביב. רק רוק ישראלי איכותי ובירה קרה מהחבית. הוא עצמו היה יושב על הבר עם מבט מנומנם, כוס גינס בידו, בזמן שלא יותר משני מלצרים מתפעלים את הפאב המלא עד אפס מקום באנשים שמחים.
ניר וייצמן, שניהל את הבר מפתיחתו בימי גלוק ועד ליום שכ"ץ נאלץ לסגור אותו, מספר: "פגשתי את כ"ץ ב'סינדרום' עוד לפני שהוא קנה אותו, כשבא לשתות שם", הוא מספר. "כשהוא קנה את המקום הוא עשה שינויי עיצוב קוסמטיים, לא יותר, אבל הלך הרבה יותר חזק על הקטע של ההופעות. הוא רצה שמוזיקאים יבואו למקום, יקבלו במה ויעשו כסף"
מחיר הכניסה ל"סינדרום" בערבי הופעות לא עלה מעולם על 50 שקל, גם זה חלק מתפיסתו הבלתי מתפשרת של כ"ץ. האמנים הגדולים באותה תקופה - חמי רודנר, ערן צור, דנה ברגר, דן תורן, אריאל הורביץ, דודי לוי ואחרים - כל אלה עלו מן השפלה ובאו להופיע בפאב הקטן, בין היתר משום שמלוא הכסף שנגבה בכניסה לפאב בערב ההופעה הלך לכיסם.
כ"ץ בחר במודע ומתוך אידיאולוגיה ברורה לא לקחת אחוזים לעצמו או לקופת המקום. אז הוא עוד חשב שה"סינדרום" יוכל לכלכל עצמו ממכירת חצאים של גולדסטאר וגינס. "הייתה לכ"ץ בעיית ניהול", אמר ל"זמן ירושלים" אבי גולדברגר, מבעלי "הקסטה" ו"התקליט" שב-2008 אירח ערב מחווה לכ"ץ ול"סינדרום" שבדיוק נסגר.
"הוא נתן את כל תשומת הלב שלו למוזיקאים שהופיעו אצלו. בשום מקום בעולם לא מעבירים את כל הכסף ממכירת הכרטיסים לאמן. מה שכ"ץ עשה ללא ספק בא על חשבון המקום עצמו. זו הייתה תפיסת העולם של כ"ץ, שפתח את ה'סינדרום' מכיוון של מוזיקאי, ועל הדרך היה צריך לנהל פאב. עמדה מאחורי זה המון אידיאולוגיה, אבל אני חושב שאם היה לו שותף עסקי, הדברים היו אולי נראים אחרת".
הפאב של כ"ץ ידע לא מעט קשיים כבר מתחילת דרכו. עיקר הבעיות היו ביורוקרטיות, מול הרשויות שטענו כי המקום חסר את תנאי הבטיחות הנדרשים לאירוח הופעות. ב-2003, לאחר שסיים לרצות חודש מאסר בכלא הצבאי בגין סרבנות, החליט כ"ץ להפסיק את ההופעות, אולם תוך זמן קצר החזיר אותן. המקום התייצב מעט, אך כעבור זמן לא רב נקלע לקשיים כלכליים חמורים ובסוף 2007 נסגר סופית. "לכל מוזיקאי צעיר שאני שומע היום ברדיו יש איזשהו קשר ל'סינדרום'", אומר וייצמן. "כולם הגיעו לשם ונפתחו אלינו, הצוות, ולאווירה המיוחדת של המקום".
כ"ץ, אומרים אלה שמכירים אותו, לקח את החיים ברצינות, אך תיבל אותם בציניות ובהומור שחור. וייצמן מספר כי נהג לומר שקנה את ה"סינדרום" כדי שיהיה לו איפה לשבת בלילות. "היה לו מקום קבוע בפינה של הבר, ולפעמים היה בא לקוח ומתיישב לו במקום", הוא מספר. "כשכ"ץ היה רואה את זה הוא לא ויתר. הוא בא לבן אדם וביקש ממנו, בצורה יפה אבל תקיפה, שיפנה לו את הכיסא".
כ"ץ, שהיה חלק מההרכב "Rock Cats", היה דעתן בלתי מתפשר על סוג המוזיקה שתושמע ב"סינדרום". "כ"ץ אמר: 'בפאב שלי לא ישמעו מוזיקה שהיא לא בלוז או רוק', כלומר רק סגנונות שראה בהם כמוזיקה אמיתית", ממשיך וייצמן.
עוד מספרים כי כ"ץ מעולם לא למד מוזיקה או סאונד, אבל הבין בזה יותר מכל אחד אחר: "מבחינה מוזיקלית כ"ץ היה גאון", מספר וייצמן, "הוא זה שהיה אחראי על הסאונד, ואפילו את האמנים הכי מפונקים הוא היה מצליח להרגיע לפני ההופעה". מעבר לזיכרונות הטובים של וייצמן מהבוס, כמו למשל העובדה שתמך בכך שהעובדים ישתו אלכוהול במהלך המשמרות, הוא גם חייב לו את היכרותו עם אשתו סיגל, שעבדה אף היא כמלצרית במקום.
"'סינדרום' היה המקום הכי חם שהופעתי בו אי פעם", קובע הזמר והיוצר דן תורן, מראשוני האמנים שכ"ץ הביא למקום. "היה שם מפוצץ באנשים, והקהל היה מגוון - גם חילונים וגם דתיים", נזכר תורן, "כשהוא חלה היה חשוב לו להגיד לי שאני לא חייב לבוא לבקר; אבל כמובן שהלכתי. הייתי בא לדירה שלו ברסקו עם חמי, ערן, אריאל ויחד ניגנו לו. גם ברי (סחרוף - א"ש) הגיע פעמיים.
"כ"ץ היה בן אדם חזק מאוד, הוא רצה לחיות עד הרגע האחרון ושמר על ההומור שלו גם בזמן המחלה. אפילו פגשתי אותו בהופעה של בוב דילן, כשהוא היה עם יד אחת משותקת ובקושי הלך".
כמו העובד הנאמן וייצמן, גם כ"ץ עצמו פגש את אהבת חייו ב"סינדרום". לפני שלוש שנים נישא לשלומית, ומיד סידר לה ויזה כדי שתצטרף אליו לתכנית חילופי סטודנטים בוויסקונסין, ארצות הברית, שם הוא עמל על השגת תואר שני בהיסטוריה. אך לפני כשנה וחצי התגלתה בגופו המחלה. התכניות האקדמיות נגדעו באיבן, והזוג נאלץ לחזור לארץ.
להלווייתו של כ"ץ, שהתקיימה בקריית ענבים, הגיעו אמנים רבים. דן תורן ודודי לוי ביצעו שירי הספד מעל קברו, ואף הושמעה הקלטה של שיר בביצועו של כ"ץ עצמו. חבר שהשתתף בהלוויה סיפר כי הטקס לא היה טקס הלוויה רגיל, אלא התנהל ב"דרך של כ"ץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם