תיכון חדש, ביה"ס של הסלבס, חוגג 75
מהמבנה המתפורר ברחוב הירקון ועד למשכנו הנוכחי מול מגדלי יו, תיכון חדש בתל אביב בישר בשורות, התמודד עם תהפוכות ובעיקר ייצא בסיטונות בוגרים לתפקידי מפתח במדינה. לרגל יום הולדתו ה75- וכנס המחזורים שייערך ביום חמישי, זמן תל אביב יוצא למסע היסטורי בעקבות חמשת המנהלים של המוסד, ואחר סוד הקסם שלו
האם הייתה זו יד המקרה שאותו מוסד הצמיח את מי שנהיו לימים נשיאת בית המשפט העליון, מגישה בכירה בטלוויזיה, שר החינוך ועוד רבים בכירים כל כך?
האם זה מפני שהוא שוכן במרכז תל אביב, בלב לבה של האצולה המקומית; או שהייתה זו רוחם של חמשת מנהלי התיכון לדורותיו, והראשונה שבהם המייסדת טוני הלה, שהשפיעה על התלמידים?
לקראת כנס המחזורים של התיכון שייערך ב1- בספטמבר, יצאנו לסקור את תקופתם ומורשתם של חמשת המנהלים (בלבד) של המוסד החינוכי מאז הקמתו לפני 75 שנה.
כל אחד מהם חינך גדוד של תלמידים נאמנים, שיגיעו בשבוע הבא לכנס, יעלו סיפורים מהתקופה שעיצבה אותם לכדי מי שהם היום, ואולי גם יצליחו לענות על השאלה: מה כל כך מיוחד בבית הספר שלהם?
שמו של תיכון חדש, שנוסד בשנת 1937 במבנה ברחוב מנדלי מו"ס פינת הירקון (היום מלון דן), לא ניתן לו סתם. תיכון חדש סימל רוח חדשה, יוצאת דופן. לדברי בוגרי התיכון, אותה רוח הייתה טוני הלה, ממייסדי בית הספר והמנהלת הראשונה שלו.
הלה הקימה את בית הספר עם קבוצת מורים, וכבר מיום היווסדו למדו בו ילדי האליטה התל-אביבית, שהגיעו מאזור שינקין בדרום, מהצפון הישן ועד אזור הירקון.
תלמידיה מספרים עליה שהייתה אמנם אישה נמוכת קומה אך "גדולה מהחיים," מעוררת השראה, שלא שמה דגש רק על ציונים והישגים אלא על ערכים ופלורליזם. בין היתר הכניסה הלה לתכנית הלימודים שירה מודרנית, לימודי אמנות וערבית. היא חייבה את תלמידי המגמות הריאליות ללמוד היסטוריה וספרות, ואת כלל התלמידים - להירשם כחברים במוזאון וללכת לתערוכות כחלק מלימודי החובה.
גם בחייה הפרטיים נחשבה פמיניסטית ולא נכנעה למוסכמות חברתיות. היא חיה במשך שנים עם בן זוג שהיה צעיר ממנה, ונישאה לו רק בשנים האחרונות לחייה. "תיכון
הלה נהגה לטייל בעולם ואת הדברים שראתה וחוותה ניסתה להעביר לתלמידיה, הילדים שמעולם לא היו לה. דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון ובוגרת מחזור כ"ג של התיכון (1960), סיפרה כך בטקס לזכרה של המנהלת לפני שנה:
"טוני לא פסקה מלהזכיר לי איך בעת שהותי בפריז בחופשת הקיץ בין הכיתה השביעית לשמינית לא ניצלתי את שהותה שם לסיור משותף בלובר. היא הייתה שם בחופשה ברובע הלטיני, כמו בוהמיינית אמיתית." לאה רבין, בוגרת מחזור ח,' הוסיפה בריאיון בשנות ה:80- "מי חלם אז על נסיעות לאירופה, אבל טוני הביאה אלינו את יוון העתיקה ואת רומא העתיקה ואת אוצרות האמנות של פריז."
התיכון נחשב למעוז מפלגת מפא"י והסוציאליזם, ורוב התלמידים פקדו תנועות נוער, כגון השומר הצעיר, המחנות העולים והנוער העובד. כשאחת התנועות הייתה עורכת טיול שנתי, ועידה או אירוע חשוב אחר, הייתה הלה משנה את מערכת השיעורים כדי שהמשתתפים לא יצטרכו לבטל את לימודיהם. לא במקרה למדו בתיכון באותה תקופה ילדיהם של מנהיגים כמו משה שרת, משה דיין, שמעון פרס, עזר ויצמן ויצחק רבין.
"היו לי הרבה מאוד ויכוחים עם המורים בנושאים הפוליטיים," סיפר התלמיד רוני מילוא (לשעבר מיליקובסקי) בוגר מחזור ל' (1967) לזמן תל אביב.
"הייתי מהבודדים שלא השתייכו למחנה השמאל. למרות הכול, בסוף החמישית נבחרתי ליושב ראש מועצת תלמידים. אני זוכר שטוני נכנסה למועצת התלמידים אחרי שבחרו אותי, ואמרה במבטא היקי הכבד שלה: 'איך בחרתם את החירותניק הזה להיות ראש מועצת התלמידים"'?
תקופתה של הלה כמנהלת הייתה תקופה סוערת בחיי היישוב, והלימודים נערכו במקביל לאירועים היסטוריים כגון החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והטבעת האונייה אלטלנה. יהויקים פאפוריש, מורה בבית הספר, ולימים מחליפה של הלה בתפקיד, סיפר בריאיון בעבר, בחלק שעסק בפורעים הערבים שהגיעו לרחוב הירקון ממסגד חסן בק: "אני זוכר שדני קרוון, שהיה תלמיד שלי, התחיל באמצע השיעור לרקד כאחוז תזזית. התברר שכדור פגע בשרירי רגלו והוא קיפץ מרוב כאבים."
הבמאי יואל זילברג, בוגר מחזור ז,' נזכר השבוע גם הוא בתקופה הסוערת בבית הספר: "מעבר לכביש היה בית קפה שנקרא 'מועדון הידידים,' ושימש מקום מפגש לחיילים בריטים ואוסטרלים. יום אחד באמצע שיעור נפתחת הדלת, ולכיתה שלנו נכנס חייל אוסטרלי ענקי, שיכור כלוט. הוא אמר למורה שיעוף מהכיתה כי הוא רוצה עכשיו ללמד אותנו. המורה המסכן נבהל, ברח מהכיתה, ורץ לקרוא לטוני.
"כשטוני נכנסה לכיתה, אולי מטר וחצי גובה, היא הסתערה על הענק הזה כמו לוחם סיירת מטכ"ל. ניגשה אליו אף אל אף, דיברה אתו באנגלית עם האקצנט היקי שלה וצעקה לו לצאת. להפתעתנו הרבה, הענק האוסטרלי קיפל את הזנב, אמר 'סורי ליידי' ויצא החוצה."
בסוף שנות ה50- עבר המוסד למשכנו הנוכחי בדרך נמיר לאחר שהמבנה ברחוב הירקון מט לנפול. באותם ימים עמד המבנה בבדידות מזהרת, אחד היחידים במתחם, הרבה לפני הקמת המגדלים ושכונות היוקרה.
"בין ארלוזורוב לז'בוטינסקי היה מחנה צבאי ענקי," סיפר פרופ' ניב אחיטוב, בוגר התיכון, בריאיון בעבר. "אחרי המחנה היו מגרשים ריקים רבים ושם שיחקנו כדורגל. מול בית הספר היה מגרש למכירת כלי רכב ולידו צריף קטן עם בית בושת. הייתה שם בחורה אחת, וגברים היו נכנסים ויוצאים."
לדברי בוגרי בית הספר, למרות הדגש על יחס אישי ומעורבות חברתית, התיכון בתקופת הלה שמר על מקצועיות ועודד את התלמידים להצליח בלימודים. הלה נהגה להסתובב בבית הספר עם פנקס ונזפה במי שציוניו ירדו. היא התגאתה במיוחד על כך שלא התפשרה, גם כאשר היה מדובר בבן למשפחה מיוחסת, כמו משפחת דיין.
"למדתי שם שנתיים עד שהעיפו אותי," אמר בשבוע שעבר לזמן תל אביב אסי דיין, שלמד בתיכון בתחילת שנות ה.60- "לא הגעתי ללימודים כמעט כי לא אהבתי ללמוד. כשהייתי מגיע הייתי נכנס וישר היו אומרים לי לצאת החוצה, לעמוד בפינה וכל מיני דברים כאלה. הייתי התלמיד הכי גרוע שהיה שם אי פעם, ואולי גם השנוא ביותר."
דיין נזכר בפגישה בין אמו לבין הלה: "טוני קראה לאימא שלי ואמרה לה שהיא שמעה שאני רוקד עירום במסיבות. רקדתי ריקודים סלוניים אבל לא בעירום. היא גם אמרה שלא הייתי תלמיד טוב אז כדאי שאעזוב את בית הספר."
יעל דיין, שגם למדה בבית הספר מספר שנים לפני אסי, דווקא הייתה תלמידה מצטיינת. "נהניתי ללמוד שם, היו שנים כיפיות," היא אומרת. "בית הספר מאוד התאים לי ולמשפחה שלי, למרות שהוא לא היה נגיש כי גרנו בצהלה ונסענו בטרמפים. הוא היה ייחודי בערכים שלו ובסובלנות שלו. אמנם היה זיהוי פוליטי שמאלני מאוד גדול, אבל הייתה אווירה של מחויבות פוליטית, לא סתם דיבורים."
אבל הלה גם ידעה על מי להתעקש. מרגש במיוחד סיפורה של כלת פרס נובל לכימיה, פרופ' עדה יונת ממחזור כ' (1956) שבתקופת לימודיה בתיכון חדש עבדה בשתי עבודות כדי לסייע כלכלית לאמה האלמנה. בסרטון שהוכן לכנס המחזורים מספרת יונת כי בתחילה למדה בתיכון עירוני א' אך עבדה כמזכירה במשרד מול תיכון חדש, ורצתה מאוד ללמוד שם.
באחד הימים פגשה ברחוב במורה שלה מבית הספר היסודי וסיפרה לו על רצונה, והוא ליווה אותה לתיכון חדש, שם פגשה לראשונה את הלה. "טוני הסכימה שהמורים בבית הספר יבחנו אם אני מתאימה, וכך עברתי בחינות אצל כל המורים.
"אחרי כמה שעות טוני אמרה שאני יכולה לבחור באיזו כיתה אני רוצה ללמוד," מספרת יונת שהתגלתה כבר אז כמחוננת. "אמרתי שאני לא יכולה לממן זאת, אבל טוני אמרה שאני יכולה ללמוד בלי לשלם. בתמורה נדרשתי ללמד חשבון שתי תלמידות שעלו מבולגריה."
יונת ממשיכה ומספרת כי שנה לאחר מכן, כשהייתה בכיתה י,' לא חזרה מהחופש הגדול לבית הספר משום שקיבלה משכורת גבוהה בעבודתה כמזכירה והעדיפה לתמוך במשפחתה. "טוני הגיעה לבית שלי ושאלה מדוע אינני מגיעה. כשסיפרתי לה על המשכורת, היא הציעה לי לנהל את ספריית בית הספר בתמורה לאותו סכום. היא החזירה אותי לבית הספר ושינתה את חיי.
"בקלות רבה יכולתי להמשיך להיות מזכירה אבל היא התעקשה עליי," אומרת יונת. אין זה מפתיע שאחד מהשיעורים האהובים עליה היה כימיה, אלא שלדבריה המורה לכימיה נהג לזרוק אותה מהכיתה: "רק חיכיתי שהוא יגיד לי לצאת מהשיעור וללכת לסדר את המעבדה. אלו היו השנים שבהן הייתי עושה ניסויים באין מפריע."
בשנת ,1964 במהלך שנת הלימודים, אושפזה הלה עקב בעיות לב שמהן סבלה שנים רבות. חודשיים לאחר אשפוזה - נפטרה. שנה לאחר מכן זכה בית הספר בפרס החינוך. בשנת 2008 החליטה ועדת ההנצחה של עיריית תל אביב להנציח על שמה רחוב ביפו, זאת לאחר שהוחלט כי התיכון עצמו לא יהיה קרוי על שמה אלא על שם יצחק רבין.
החלטה זו התקבלה למורת רוחם של כמה בוגרים שלמדו בתקופת הלה, שטענו כי תיכון חדש צריך לקבל את שמה. על כך אומרת דליה רבין בינתיים התחלפו המכנסיים הקצרים בחצאיות קצרצרות. אמת, בראש השאיפות אינו עומד רעיון ההליכה לקיבוץ. אבל אנו מאמינים שהעקרונות לא השתנו. אנו דורשים עתה לא פחות יושר, חריצות ונאמנות אישית מאשר בעבר."
דליה רבין, שדווקא קיוותה ללמוד בבית הספר בימי הלה, הגיעה אליו כתלמידה בשנתו הראשונה של פאפוריש: "הלכתי לתיכון חדש בעקבות אימא שלי, שמבחינתה זו לא הייתה בכלל שאלה. טוני הלה הייתה הדמות הנערצת עליה, והיא הצטערה מאוד על שנפטרה בקיץ שבו נכנסתי אני בשעריו."
רבין נזכרת שגם בתקופתו של פאפוריש נשמרה רוחו הליברלית של בית הספר: "הגעתי מבית הספר היסודי בצהלה אל מקום בלי תלבושת אחידה, המון פעילות ספורט ומחנות עבודה, כנסים של יום שישי ועוד," היא אומרת. "אני נושאת געגוע ואהבה רבה למחנך יוסף רפפורט ז"ל שהתווה לנו דרך, שהאמין וסחף אותנו לעמקי הערכים של אהבת הארץ, לימד אותנו לחשוב ולהרגיש, ובייחוד הקנה לנו את הידע וההבנה בספרות העברית ושירתה. כשנלקח מאתנו, נותרנו חבורת ילדות של הכיתה ההומנית בתחושת יתמות קשה."
חיה שהם, בת מחזור של רבין, ומנהלת בית הספר הנוכחית, נזכרת גם היא בימיה השבוע: "אני גאה שבית הספר נושא את שם אבא שלי ומנציח אותו."
לנעליה הגדולות של הלה נכנס ד"ר יהויקים פאפוריש, אף הוא ממייסדי התיכון. פאפוריש נולד בשנת 1906 ועלה ארצה בשנת .1929 במשך מספר שנים לימד בבתי ספר בירושלים, לאחר מכן לימד בתיכון חדש ושימש כמנהלו במשך שבע שנים עד צאתו לפנסיה.
יותר מכול הוא נודע בתור "שם נרדף לגאוגרפיה," בין היתר בשל אהבתו לארץ ישראל והוצאה לאור של יותר מ30- ספרי לימוד וספרי עיון בגאוגרפיה של המזרח התיכון. "הוא היה פדנט גדול. חריף מאוד בהתנהגותו אבל ידען גדול. התלמידים די פחדו ממנו,“ מספר יואל זילברג.
בשנת 1967 הגיב פאפוריש בריאיון בעיתון להשוואות שערכה התקשורת בינו לבין הלה ולאופיו המשתנה של תיכון חדש: "אין אנו מגדל שן מבודד, אלא פונקציה של החברה," אמר פאפוריש. "שנות ה60- אינן שנות ה.40- אמת, כתלמידה בתיכון: "אני זוכרת שהוריי הגיעו לרשום אותי לבית הספר בשעה ארבע לפנות בוקר מכיוון שהיה תור גדול של נרשמים, והם רצו להבטיח שיקבלו אותי ללימודים.
"על אף ציוניי הגבוהים מאוד, הציון בחינוך גופני היה רק ,70 והיה חשש שהדבר יפגע בסיכויי להתקבל." שהם מספרת שגם בתקופת פאפוריש נשמרו יחסי הקרבה בין התלמידים למורים: "קראנו למורים בשמותיהם הפרטיים ולא קמנו כשהם נכנסו לכיתה. התנהגות כזו הייתה בהחלט אטרקציה בתל אביב."
עם מנהל כמו פאפוריש לא מפליא כי אהבת הארץ הוטמעה בתלמידים דרך הרגליים. "אחת לכמה חודשים יצאנו כל תלמידי השכבה ביום חמישי בצהריים לסייע לקיבוצים בגבול רצועת עזה בעבודה חקלאית במשך כל סוף השבוע," נזכרת שהם. "הטיולים השנתיים נמשכו ארבעה או חמישה ימים במשאיות, וכללו הליכה רבה ולינה בשטח."
בתקופת שמואל שמעוני, בנו של הסופר דוד שמעוני ומנהל התיכון במשך כ20- שנה, בית הספר עלה הרבה לכותרות (גם בגלל הזינוק בתפוצת מקומוני תל אביב), אף ששמעוני עצמו נחשב מנהל אפור ושגרתי. לפי הסיקור במקומונים ולדברי תלמידים, בתקופתו ירדה הפופולריות של תיכון חדש ועלתה זו של תיכון עירוני ד' והגימנסיה הרצליה.
באותן שנים החל תיכון חדש באינטגרציה. תלמידי הדרום הגיעו מבית הספר יונה הנביא ביפו. שמעוני התגאה בכך שהוא מקבל את תלמידי הדרום ואמר בכתבה לעיתון: "בגלל הערכים שעליהם נבנה בית הספר, לא מתאים לנו שהוא ישרת רק אליטה מסוימת." עם זאת, ביקורת רבה הושמעה על הנשרה כבדה של אותם תלמידים ועל שרובם אינם מסיימים את כיתה ט.'
כמו כן מחלוקות רבות החלו להתגלע בתקופת שמעוני בין העירייה לבין אגודת תיכון חדש בדבר סוגיית מימון בית הספר. אמנם תיכון חדש היה עד אז חצי פרטי ומומן רק בחלקו על ידי העירייה, אך זו סירבה לחתום על הסכמים ולהעביר לתיכון תשלומים שנקבעו על ידי משרד החינוך בעבור תלמידים תושבי העיר. שמעוני טען בזמנו כי הסיבה העיקרית להתנכלות העירייה היא שאיפתה לצרף את תיכון חדש לחינוך העירוני, בניגוד לחזון בית הספר ורצון האגודה.
בשנת 1986 זכה שמעוני בפרס החינוך בשל הכנסת מקצועות הוראה ייחודיים לבית הספר. שמעוני התנגד לשיטת הבונוסים שהעניקו האוניברסיטאות למקצועות ריאליים, והאמין בתוקף כי כל תלמיד צריך ללמוד את מה שחשקה נפשו, בלי להתייחס להטבות שהוא יכול לקבל מכך.
שמעוני אף התנגד לצילום הסרט "בלוז לחופש הגדול" של דורון נשר ורנן שור בתחומי בית הספר, אף שתיכון חדש עמד במרכז זיכרונות הנעורים של הדמויות. בין היתר חשש שמעוני מסצנות העישון בסרט ומתדמית המחששה שנדבקה לתיכון חדש, ממנה ניסה להתנער, ולבסוף צולם הסרט בתיכון עירוני ה.'
לג'ודי ניר מוזס שלום, שעברה לתיכון חדש מתיכון אהל שם ברמת גן וסיימה בשנת ,1976 יש בעיקר דברים טובים לומר על שמעוני ועל בית הספר בתקופתו: "אני זוכרת שתמיד התלמידים שרו 'שימ-שמעוני, שימ-שמעוני.' הוא היה מאוד נחמד ובית הספר היה מאוד פלורליסטי. אני בתור תלמידה דעתנית ופעילה פוליטית, הרגשתי שבית הספר נותן לי הרבה מקום להתבטא."
לטענתה, עברה לתיכון חדש בעיקר משום שלא הסתדרה עם המשמעת באהל שם: "התלבושת האחידה הפריעה לי. בתיכון חדש היה יותר נעים. התעסקו שם לא רק בחומר לימודי ופתחו לנו את האפיקים. הייתי עומדת כל יום על אבא הלל ותופסת לשם טרמפים עם אנשים זרים כי לא היה אוטובוס מהבית שלי."
רבים יעידו כי תמי גורדון (66) חולקת את משבצת "המנהלת האגדית של תיכון חדש" עם טוני הלה. היא נחשבה אחת המנהלות הפופולריות והאהודות ביותר, ותלמידיה מדברים עליה בנוסטלגיה אמיתית.
גורדון נכנסה לתיכון חדש אחר. כבר לא היה זה התיכון בעל הרוח הפוליטית של התיישבות. היו אלה שנות ה,90- מודרניזציה שטפה את תל אביב, ותיכון חדש כבר לא היה בית הספר המוצלח ביותר בעיר. עם זאת, בהנהלת גורדון חזר שוב הביקוש להרשמה לתיכון, והיא זכתה להערכה רבה במינהל החינוך בזכות הצלחתה לחולל מהפך משמעותי בבית הספר.
גורדון היא בוגרת בית הספר, שימשה כמורה וסגנית מנהל וניהלה את בית הספר במשך שמונה שנים. בשנת ,1982 עוד כשהייתה מורה, חנכה את תכנית לימודי התקשורת הראשונה בארץ ולימדה תקשורת המונים. תחת ניהולה היה תיכון חדש לבית הספר הראשון שעבר בצעד תקדימי לשבוע לימודים של חמישה ימים.
"בחרתי ללמוד תקשורת ומאוד אהבתי את המקצוע שנלמד בסטנדרטים כמעט אקדמיים," סיפר שר החינוך גדעון סער, בוגר התיכון משנת ,1984 ל"זמן תל אביב" בריאיון לפני כשנה. "היה ניכר שלתמי גורדון היה חשוב לעורר עניין אצל התלמידים, והיא דאגה לשלב מרצים מהתקשורת בשיעורים."
גורדון דגלה בערכי דמוקרטיה וסובלנות, ובתקופתה הועשר תיכון חדש במיזמים שונים, ובהם מפגש בין תלמידים לבין ילדים אוטיסטים; פעילות בתורנות בבית חולים לילדים; פעילות עם קשישים; אירוח של תלמידים אצל משפחות מהכפר בית ג'אן ועוד.
"האג'נדה שלי הייתה ועדיין שאם בית הספר באמת רוצה לחנך לערכים של סובלנות וכבוד האדם, הוא צריך להיות בית ספר שיש בו מכל המינים והסוגים באוכלוסייה," אמרה בריאיון לזמן תל אביב לפני כשנה. בתקופתה לא חלה הפרדה בין תלמידים חלשים לתלמידים מצטיינים, הכיתות היו הטרוגניות. עם זאת, הייתה כיתה של "תלמידי חוץ" - שהגיעו מאזורים מרוחקים בעיר.
"הגעתי מגימנסיה הרצליה, שהיה שלטון הציונים והסדר המופתי, אל מקום שנתן לי חירות לחשוב," מספרת אורלי וילנאי. "הייתי בכיתת חוץ, כלומר לא הצפונים שנולדו באזור אלא חבר'ה שלא מהשכונה, נחשבנו לאאוטסיידרים. אבל דווקא כיתת החוץ הביאה לפלורליזם של הרבה דעות והמון אנשים מיוחדים שקובצו יחד."
אשר לגורדון אומרת וילנאי: "מבחינתי, תיכון חדש זה תמי גורדון. היא לימדה אותי את יסודות התקשורת שאותם אני מנסה להגשים עכשיו הלכה למעשה. היא לימדה אותי לחשוב מחוץ לקופסה. היא לא הייתה אנרכיסטית, היא הייתה מורה קפדנית וגם מנהלת קשוחה, אבל דווקא בכריזמה שלה היא אפשרה לי לפרוח."
מי שספג מעט מאותה קשיחות הוא איתי אנגל, שהושעה מבית הספר בשל בעיות משמעת. "כשהתחילו שיעורי ימאות בירקון הקצו לנו מקום מסוים בו אפשר ללמוד," מספר אנגל.
"אני וחבריי נהגנו לגלוש בים וברחנו עם הקיאקים מהמדריכים וחתרנו לכיוון הים דרך שפך הירקון. המדריכים רדפו אחרינו אז חתרנו מהר יותר, אבל בסופו של דבר תפסו אותנו והמדריך אפילו הכה את חבר שלי בראש עם משוט.
"הביאו אותי לתמי המנהלת, והיא החליטה להשעות אותנו מבית הספר לשבועיים. אני זוכר שאימא שלי דיברה אתה כי זו הייתה בושה גדולה בזמנו, ואמרה לה שהיא לא צריכה להשעות אותנו כי היא בעצם נותנת לנו פרס, חופש.
"תמי התעצבנה ואמרה לאימא שלי: 'התפקיד שלך כאימא זה לגרום לו לסבול בבית.' אימא שלי נורא התעצבנה ואמרה שזה לא עונש חינוכי, אבל האמת, היינו ילדים תלאביבים וכל מה שעניין אותנו זה ים. היינו די דפוקים."
וילנאי מוסיפה שכאשר הגיע יצחק רבין לנאום בבית הספר, התלמידים ציפו לכך בכיליון עיניים: "נתנו לנו אהבה למדינה וגם תשוקה לחשוב ולהבין לבד. לא הייתה הכוונה פוליטית, אבל הייתה חירות לחשוב ולהגיד את מה שרצינו וחשבנו. מופע הסיום שלנו בכיתה י"ב היה מבוסס על המחזמר 'שיער' ודיברנו שם נגד מלחמת לבנון. זה משהו שיצרנו ולא הכתיבו לנו."
רועי קריב, כיום בעליו של בית ספר אקסטרני ומרכז שיעורים פרטיים בעיר, הוא אחד ממעריציה של גורדון. הוא היה תלמיד בכיתה י"א ויו"ר מועצת התלמידים בתקופה בה גורדון קיבלה על עצמה את ניהול בית הספר, ולדבריו היא "הייתה כמו רוח חדשה."
"בתקופת שמעוני מועצת התלמידים לא הייתה מפותחת. תמי גורדון הייתה הראשונה שנתנה למועצה להתבטא. זה לא שאני הייתי טוב במיוחד, אבל תמי העניקה לי תנאים מעולים להתפתח במה שעשיתי," הוא מספר. בין היתר, ביוזמתו של קריב והסכמתה של גורדון, הוכנסה לתיכון מכונת קונדומט, מהראשונות בבתי ספר בארץ.
בשנת 2000 החליטה גורדון לעזוב את בית הספר לטובת ניהול בית ספר יהודי יוקרתי במקסיקו מטעם הסוכנות היהודית. גורדון המליצה כי חיה שהם, מנהלת חטיבת הביניים, תהיה מחליפתה הזמנית למשך שלוש שנים, מינוי אשר הפך לקבוע וכונה לא פעם בתקשורת כ"מחטף."
חיה שהם אולי לנצח תיזכר בתור המנהלת שנכנעה למשרד החינוך ושברה את מסורת הלבוש החופשי בתיכון חדש. לפני שנה הוכנסה לראשונה בתולדות התיכון תלבושת אחידה לבית הספר.
שהם, שפחות או יותר גדלה בבית הספר כתלמידה שהייתה למורה ואז למנהלת חטיבת הביניים ולמנהלת בית הספר, הייתה חברה קרובה של גורדון עד שזו נסעה למקסיקו.
לאחר מכן, לפי השמועות, הסתכסכו השתיים, בין היתר בשל יד נוקשה שהפעילה שהם נגד מורים ותיקים. שתיהן, אגב, מכחישות עד היום את אותו סכסוך וגורדון טענה בפשטות כי כאשר חזרה מחו"ל הבינה שהתפקיד בתיכון חדש "כבר איננו רלוונטי."
בשנת 2003 זכה תיכון חדש להיות התיכון המבוקש ביותר בעיר, עם עלייה של 68 אחוז במספר הבוחרים להירשם אליו, לעומת השנה שלפני כן. עם זאת, גם בתקופת שהם לא הצליח בית הספר להתנער מתדמית המחששה שדבקה בו, ושמו נקשר בפרשיות האחרונות של תופעת הסחר בסמים בתיכונים.
אין ספק כי שהם נכנסה לנהל בית ספר שונה לחלוטין מהתקופה בה היא למדה ולימדה בו. בית הספר כבר איננו המבנה היחיד ברחוב, וכדי לחנות בחניון הכורכר הצמוד אליו צריך לשלם 12 שקל.
מעבר לכביש נישאים מגדלי אקירוב, ומאחורי בית הספר מבצבצות מכוניות הפאר של דיירי מגדלי יו. גם התלמידים השתנו - כבר לא חדורי אידאולוגיה. עד לשינוי שיטת הרישום רבים הגיעו לבית הספר משכונות מרוחקות, בעוד שתלמידי צפון העיר העדיפו את עירוני ד,' אליאנס, עירוני י"ד וליידי דייויס.
לאור השינויים הבלתי נשלטים מנסה שהם להפגין יצירתיות בכל הנוגע למקצועות מקוריים, חופש בחירה לתלמידים, מדיניות דלת פתוחה ובעיקר חופש ביטוי, כמו עיתון התיכון שבו לא פעם מתבטאים התלמידים בחריפות בנושאים שונים. ב1- בספטמבר תוכל גם שהם לחזור בנוסטלגיה לימי הזוהר של תיכון חדש, כשעוד הייתה תלמידה.
פרופ' איתמר אבן זהר
האלוף במיל' אברהם אדן ("ברן")
השר לשעבר חיים אורון
פרופ' ירון אזרחי
פרופ' ניב אחיטוב
פרופ' נמרוד אלוני
העיתונאי איתי אנגל
העיתונאי אלכס אנסקי
הכדורסלן עופר אשד ז"ל
השחקנית אפרת בוימולד
נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש
המנצח דניאל בארנבוים
פרופ' יריב בן אליעזר
פרופ' חיים בן שחר
אנשי הקולנוע בני ואורי ברבש
אלוף משנה במיל עומר בר לב
פרופ' נורית גוברין
השחקן אורי גוטליב
השופט בדימוס אורי גורן
העיתונאי ניב גלבוע
מנכ"ל תיא תקשורת עמי גניגר
השחקן יוסי גרבר
הבמאי איתן גרין
עו"ד שירה דוניביץ'
השחקן אסי דיין
חברת הכנסת לשעבר יעל דיין
הפרשן דודו הולצמן
השחקנית עפרה וינגרטן
בנו של עזר ויצמן, שאולי ויצמן ז"ל
הבלשנית צביה ולדן, בתו של שמעון פרס
איש ההיי טק אריק ורדי
העיתונאי גיא זוהר
הבמאי יואל זילברג
פרופ' נאוה זיסאפל
העיתונאית מיקי חיימוביץ'
פרופ' אביבה חלמיש
ח"כ שי חרמש
השופט בדימוס שלי טימן
הבמאית קרן ידעיה
פרופ' עדה יונת
הפרשן אהוד יערי
יו"ר חברת גזית גלוב, חיים כצמן
פרופ' יוסי לויה
פרופ' יוסי לסינג
פרופ' אורי מאור
הסופר אייל מגד
הפזמונאי עלי מוהר ז"ל
אשת התקשורת ג'ודי ניר מוזס שלום
העיתונאית ואשת העסקים תמי מוזס
השר לשעבר וראש עיריית תל אביב, רוני מילוא
מנכ"ל אשטרום, רמי נוסבאום
הבמאי עמרי ניצן
המחזאי יהושע סובול
השר גדעון סער
בתיה עוזיאל
פרופ' אוריאל פרוקצ'ה
הצייר דן קידר ז"ל
הפרופ' ניסים קלדרון
הארכיאולוג פרופ' עמוס קלונר
הסופר יורם קניוק
הפסל והצייר דני קרוון
דליה רבין
יובל רבין
לאה רבין
פרופ' אורי רובין
הזמרת אילנה רובינא
השופטת מיכל רובינשטיין
מנכ"ל שופרסל אפי רוזנהוייז
העיתונאי רוביק רוזנטל
פרופ' אוריאל רייכמן
המוזיקאי יוני רכטר
ד"ר שולה רקאנטי
פרופ' רן שחורי
פרופ' שהרן שלח
פרופ' עליזה שנהר
כדורסלן העבר דורון שפר
הפרסומאי מושיק תאומים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם