משה גלינה, כוכב הכדורגל הראשון של אשדוד
משה גלינה, הכוכב הגדול של הפועל אשדוד בשנות ה-60 וה-70 מספר על תור הזהב של הכדורגל בעיר. אוי, איזו התלהבת שררה אז כאן. ועל החיבור המופלא בין האוהדים והשחקנים כבר דיברנו? נוסטלגיה אשדודית
נכון שהשנים ההן היו השנים הבעייתיות והסוערות בתולדות אשדוד והיא כיכבה חדשות לבקרים במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים, ולאו דווקא בנושאי כדורגל.
ובכל זאת: בין סכסוך לשביתה ובין מריבה להפגנה עשו פה הפסקה והלכו לראות כדורגל. במילים אחרות, החליפו דיסקט: במקום לכעוס על המוסדות או על הממשלה, כעסו על השופט.
הסיפור שלנו מתחיל ב-1960. בשנה זו הוקמה באשדוד קבוצת הכדורגל הראשונה – קבוצת הנוער של "הפועל". בין שחקניה היה גם ילד בן 10, משה גלינה שמו. משה היה צעיר בשנה מהגיל הנדרש בליגת הנוער.
מאחר שהיה שחקן טוב לא ויתרו על שירותיו. מה עשו? "תיקנו" את גילו, מ-13 ל-14. המאמן היה בנצי סופר והאימונים נערכו במגרש קטן ומאולתר ברחוב ההגנה, שהכיל בקושי 5 שחקנים בכל צד. מאוחר יותר, משנפתח מגרש הכדורגל ברובע ב', הועברו האימונים לשם.
לפני שמלאו לו 16 עבר גלינה יחד עם שניים מחבריו בנוער לקבוצת הבוגרים של הפועל אשדוד, בהדרכת יוסי בנימיני ז"ל. באותה שנה,1964, עלתה הקבוצה לראשונה בתולדות הכדורגל באשדוד לליגה ב'.
מבחינתנו, אומר משה גלינה, זו הייתה קפיצת מדרגה ענקית. משחקנים אלמונים, בלתי מוכרים, אי שם בליגה ג' אנחנו החבר'ה מאשדוד, מופיעים פתאום בעיתונים.
במקום לשחק נגד יישובים קטנים או קיבוצים בנוכחות קהל של עשרות אנחנו משחקים פתאום נגד ערים כמו רחובות, ראשון ובאר שבע, מול קהל של מאות ואלפים. עולם אחר. שונה לחלוטין.
כשעלינו לליגה ב', ממשיך גלינה ומספר, בית"ר אשדוד כבר הייתה קיימת. כעבור זמן כמה משחקני הקבוצה הזו עברו אלינו. יחד איתם הפכה הפועל אשדוד לקבוצה שכל מי שצפה אז כאן במשחקי כדורגל מתגעגע אליה.
כן חברים, זה היה תור הזהב של הכדורגל באשדוד. כל שחקני הפועל כאן היו אנשי המקום. תושבי העיר מכל גווני הקשת הפוליטית, ימין ושמאל כאחד, אהדו
בהמשך הגיע לעיר המאמן ג'רי חלדי, שחקן הפועל פתח תקווה ונבחרת ישראל ובהדרכתו עלתה הפועל אשדוד לליגה א'. אם העלייה לליגה ב' נחשבה כאן לקפיצת מדרגה משמעותית הרי שהעלייה לליגה א', בשנת 1971, נחשבה, מטבע הדברים משמעותית עוד יותר וכל מה שנאמר פה לא ימחיש את עוצמת השמחה וההתרגשות שאחזה את תושבי אשדוד לנוכח ההישג הזה.
משה גלינה, שהגיע לאשדוד עם הוריו ואחיו בשנת 1957, אומר כי בשנות ה-60 וה- 70 הקהל האשדודי היה משוגע לכדורגל: "קשה להסביר מה הייתה הקבוצה שלנו מבחינת האנשים כאן. אם אומר שהייתה עבורם כמעט הכל, לא אגזים. שכן חוץ מכדורגל לא היה פה כמעט כלום ולאנשים לא היה לאן ללכת, בעיקר בשבת. אז הלכו לכדורגל. אם רצית לפגוש כאן מישהו, פגשת אותו במגרש. ככה זה, כולם התראו שם".
באותם הימים איש מהשחקנים כאן לא קיבל משכורת. הבונוס היחיד כשהתאפשר היה ארוחה קבוצתית במוצאי שבת. וגם זה לא אחרי כל ניצחון, אלא רק אחרי ניצחון חשוב ומשמעותי. השחקנים לא שאלו מה יקבלו או כמה. שיחקו בשביל הסמל, בשביל העיר, ובעיקר – בשביל הקהל. זה נישמע אולי כקלישאה, אבל זו, חברים, האמת. כך התנהלו אז הדברים.
כשראית את הקהל ביציעים, אומר גלינה, שיחקת קודם כל בשבילו. למענו. כי בימים שאחרי פגשת אותו בשכונה, במכולת ובמקום העבודה. כשניצחנו, ראית אותו, את הקהל הזה כל השבוע מחייך, מאושר וזו הרגשה נהדרת, הממלאת אותך סיפוק וגאווה.
בקיצור חברים, החיבור בין הקהל האשדודי לבין הפועל, שהפכה לקבוצת הדגל של העיר, היה, מבחינת שני הצדדים, השחקנים והאוהדים, סיפור אהבה. האוהדים כאן ליוו את הקבוצה במאות ובאלפים לכל המשחקים. כן, גם למקומות רחוקים. למשל, לאילת.
האהבה הזו, נזכר גלינה, הייתה משהו שקשה לתאר. כשאשתי הלכה לשוק הירקנים סירבו לקבל ממנה כסף. בבתי הקפה לא נתנו לנו לשלם. כשהיינו נכנסים לשם, מיד נקבצו סביבנו אוהדים. בכל מקום, בחנויות וברחובות, חיבקו ונישקו אותנו והרעיפו עלינו חום ואהבה.
בתחילת שנות ה-70, כשהפועל אשדוד שיחקה בליגה א', התחילו התשלומים הראשונים לשחקנים. לא, לא כמשכורת, אלא כפיצוי על אובדן שעות עבודה. הקבוצה קיימה ארבעה אימונים בשבוע והשחקנים נאלצו להיעדר בשל כך לאורך שעות מהעבודה. אז פיצו אותם. ובכל זאת, זה נחשב, במושגים של אז, צעד מהפכני. פתאום כסף בספורט. נכון, לא הרבה, לא משמעותי, ובכל זאת – כסף.
וזה לא היה השינוי היחיד.
באותם הימים צורפו לקבוצה גם שחקני חיזוק מבחוץ. וגם זו הייתה תפנית או – אם תרצו – נקודת מבט חדשה בספורט המקומי. מה, להביא שחקני חוץ לקבוצה מקומית? איפה נשמע דבר כזה? נשמע, חברים, נשמע. כשם שהתחילו לפצות שחקנים על אובדן שעות עבודה, התחילו להביא שחקנים מבחוץ. ככה זה, החיים זורמים ודברים משתנים.
מה גם שכולם כאן רצו להתקדם, לעלות ליגה. ובאמת, בשנת 1976, עלתה הפועל אשדוד, בהדרכת המאמן ראובן כהן, לליגה הארצית. אוי, איזו שמחה, איזו גאווה. כל אשדוד חגגה, צהלה.
קשה לבחור שחקן מצטיין בייחוד בקבוצה כמו הפועל אשדוד של שנות ה-70, שהייתה קבוצה מגובשת והתאפיינה בעיקר במשחק הקבוצתי שלה. ובכל זאת, לדעת רבים כאן, גדול השחקנים בהפועל אשדוד ובאשדוד בכלל באותן השנים היה משה גלינה. לכן, גם בחרנו לראיין אותו לרשימה שלנו.
כשאני מבקש ממשה להצביע על השחקנים הבולטים בקבוצה, הוא נזהר מאוד. אינו רוצה חלילה, לפגוע במישהו, או גרוע יותר, לשכוח מישהו. בסך הכל, הוא אומר היינו שם בהפועל אשדוד, משפחה אחת גדולה. שמחנו יחד וכאבנו יחד. הכל יחד. כן, כולנו, כמעט כל השחקנים, היינו שכנים. גדלנו יחד, למדנו יחד באותם בתי ספר והיינו גם מטבע הדברים חברים.
מה דחף אותו להצטיין? כל הזמן הסתובבתי בתחושה, שאני עדיין לא מספיק טוב, אומר גלינה. המוטו שלי היה תמיד: לתת את כל מה שאני יכול ואת כל מה שאני יודע. ולכן, גם כאשר הקבוצה הפסידה, הסתובבתי בעיר בראש מורם.
ב-1979, כשמשה גלינה היה בן 32, הוא החליט שזהו, הגיע הזמן לפרוש. למה? כי סבר שזה גיל יפה לסיים קריירה ספורטיבית. לתלות את הנעליים ולהביט אחורה בסיפור ובגאווה.
היום הוא מנהל אחזקה ברשות הספורט העירונית. לא, הוא אינו משחק עכשיו כדורגל להנאתו וגם לא הולך למשחקים, כי הכדורגל הישראלי של היום אינו, בלשון המעטה, לטעמו. מה שכן, החבר'ה ששיחקו איתו בקבוצה שומרים על קשר וממשיכים להיפגש. מה שמעיד על חברות אמיתית, חזקה, שורשית. וזה, איך לא, מרנין את לבו.
כן, חברים, אוהדי הכדורגל הוותיקים של אשדוד, שהרעידו כאן את היציעים בשנות ה-70, זוכרים את השחקנים האלה, ובעיקר, כמובן, את האיש שכה הלהיב וריגש אותם, את משה גלינה, הגדול מכולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם