ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

דליה לביא מציירת בעירום ונהנית מכל רגע

למה לצייר במכחול כשאפשר להתפשט ולהתחכך בעירום בבד מלא בצבעי שמן? כך דליה לביא (62) מנתניה מביאה לעולם את יצירותיה ולא ממש אכפת לה שתחשבו שהיא שרוטה. "כשאני מתמסרת לציור בעירום, אני הולכת עם זה עד הסוף. נמרחת בלי לעשות חשבון"

ציירים רבים בארץ ובעולם התפרסמו לא רק בזכות יצירותיהם, אלא גם בזכות טכניקות הציור שפיתחו במרוצת השנים. פיקאסו התמחה באנליזה צורנית ואילו ז'ורז' סרה פיתח סגנון של ציור באמצעות חיבור בין נקודות קטנות היוצרות תמונה שלמה.

עם כל הכבוד לשניים מגדולי הציירים בעולם, דווקא דליה לביא מנתניה הצליחה לשכלל את אמנות הציור ולהצית את הדמיון על ידי ציור בעזרת הגוף. הכוונה היא לטכניקת ציור שבה האמן נשכב עירום על בד מרוח בצבעי שמן ומתחכך בו באופן כזה שהתנועות יוצרות יצירה מופשטת ומקורית.

"אני יודעת שזה נשמע מוזר בהתחלה, אבל לאנשים שיש להם נפש של אמן זה נראה טבעי לחלוטין", היא אומרת בחיוך של מי שכבר נתקלה בכל התגובות האפשריות למשמע עיסוקה.

לביא (62) גרושה ואם לשני בנים (אחד מהם יניב לביא, הבלם של הפועל רמת-השרון, א"כ), היא אמנית רב-תחומית. היא פסלת, ציירת וחברה בעמותת אמני נתניה ובאגודת הפסלים הארצישראלית.

בימים אלה היא מציגה, לצד אמנים אחרים, תערוכה מרשימה של ציורים בסניף בנק איגוד בנתניה. "אני מציירת מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. "הכישרון הזה גדל וצמח יחד איתי. מובן שהיו הפוגות כשילדתי או כשלמדתי, אבל תמיד חזרתי לעולם הזה וזה תמיד נשמר בלבי. אני לא רואה את החיים שלי ללא אמנות. זה חלק מהדי.אן.איי שלי".

לביא למדה שלוש שנים במדרשה לאמנות בבית ברל. "בבית ברל צברתי את הידע התיאורטי על כל תקופות האמנות - מהרנסנס ועד האמנות המודרנית. זה היה מרתק, אבל כמו בכל תחום העבודה המעשית היא שהביאה לפריצת הדרך בהתפתחות האישית

שלי".

התערוכה הראשונה של לביא הייתה "במערבולת הרגש" והיא הוצגה בבניין "מבטחים" בנתניה. מאז הציגה לביא את יצירותיה בעשרות תערוכות, אבל התערוכה הנוכחית היא הראשונה שבה היא מציגה עבודות שנעשו באמצעות גופה. "בשנים האחרונות התחלתי לשלב את הגוף שלי בתהליך היצירה", היא מספרת.

"הצורך הזה צמח מתוכי ולא חשתי בו לפני כן. אני לא יודעת למה, אבל פתאום הרגשתי שיש לי צורך להתקרב לבד. הרגשתי שהמכחול מרחיק אותי מהיצירה במקום לקרב אותי אליה. היה חסר לי ממד מסוים של מגע, והוא נוצר בעזרת הגוף שהוא חלק מהאמנות".

בתחילה ניסתה לביא לעבוד עם הידיים, אך מהר מאוד גילתה שזה לא מספק אותה. "הידיים הם כלי נפלא ליצירה, אבל זהו כלי מוגבל בכמות הצבע שהוא יכול להכיל", היא מסבירה. "לכן העדפתי להשתמש בכל גופי ומאז אני משתמשת במכחול רק כדי להשלים את הטקסטורות. כיום, כשאני מתמסרת לציור, אני הולכת עם זה עד הסוף. נמרחת, משטחת, בלי לעשות חשבון".

לביא מתארת כי בתהליך היצירה יוצא הדופן נוצר סוג של דיאלוג אירוטי שבו הצבע, הבד והגוף הופכים ליחידה אחת. "כשאני עומדת עירומה מול הציור אני מתמקדת ביצירה ומתנתקת מכל מה שמסביב. פתאום נופלות כל המחיצות וההשראה מציפה אותי".

האם היית מסוגלת לצייר בעירום בפומבי?
"אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתפשט בנוכחות אנשים אחרים, בטח לא בשביל האמנות שלי. זה משהו אינטימי שלי. אין לי בעיה להסביר לאנשים כיצד יצרתי את הציור, אבל להראות להם כיצד אני עושה זאת - זה כבר גדול עליי".

איך מגיבים בסביבה שלך על הטכניקה הייחודית שלך?
"בהתחלה אנשים סביבי לא הבינו למה אני עושה את זה וראו בזה דבר חריג. אני יכולה להבין מדוע. בכל זאת, מדובר בטכניקה לא מוכרת ולא רציונלית, אבל לשמחתי התוצאה הסופית מלהיבה מאוד את כל מי שרואה את הציורים. ומבחינתי, זה מה שחשוב.

"אני מבינה שאתה כעיתונאי מחפש את הפיקנטריה, אבל אני לא עיתונאית ואני לא עושה את זה בשביל כתבה. זה לא גימיק. זו אמנות, לפחות האמנות שלי".

איך, למשל, מקבל בנך יניב את העיסוק שלך?
"הבן שלי לא ממש מתחבר לאמנות קלאסית, אבל הוא שמח שאני עוסקת באמנות. אין לו זיקה לאמנות, אבל אנחנו מעודדים זה את זה. הוא משתדל להגיע עם אשתו והילדים לתערוכות שלי, ואני מגיעה מדי פעם למשחקים שלו.

"אם הוא יבקש, אגיע לעודד אותו כפי שנהגתי לעשות כשהיה ילד. אם יהיו שידורים של משחקי הקבוצה שלו אעדיף לצפות בהם, ואז אבקר אותו על המשחק שלו. או לפחות על נושאים שאני מבינה בהם".

את מכירה אמנים נוספים בארץ שמציירים בטכניקה שלך?
"לא. לא שמעתי על עוד ציירים בארץ שמשתמשים בגוף שלהם כדי לצייר. לעתים באים אליי תלמידים ומתייעצים איתי לגבי הטכניקה הזאת. אני ממליצה להם לאמץ את הטכניקה הזאת אבל אני לא מכריחה אותם. אני מאמינה שכל אמן צריך לפתח דרך משלו, ללכת בנתיב שמתאים לאופי ולצרכים שלו".

את יכולה להבין אנשים שמשווים לטכניקה שלך קונוטציות מיניות?
"אני מתייחסת ליצירה שלי כאל ארוטיקה אמנותית. זה לא דומה לארוטיקה בין גבר לאישה, אבל אם יש אנשים שרוצים לפרש את זה אחרת - אני לא אעצור בעדם".

חשבת פעם לדגמן בעירום?
"חשבתי על כך, אבל למען האמת אני מתביישת לעשות את זה. אני לא מתביישת לצייר דוגמן או דוגמנית עירום, כי זה נמצא בתוך הקשר אמנותי. אני מסתכלת על הגוף של הדוגמן ומתמקדת במבנה שלו. אף פעם לא אבהה בו כאובייקט מיני. אבל שאני אדגמן בעירום? למה? אני לא דוגמנית, אני ציירת".

בעברך ניהלת את סדנת המודלים בנתניה. את יכולה להסביר מדוע הנשים המשמשות מודלים בעירום הן תמיד שמנות?
"הן לא תמיד שמנות, אבל זה נכון שהן לא הדוגמניות הרזות שאתה מכיר מהטלוויזיה. וזה כל היופי באמנות. באופנה מחפשים את היופי על מנת לשווק מוצר כלשהו, אבל באמנות זה לא ככה.

"אנחנו מחפשים את המעניין, את הטוב ואת המסקרן. אני יכולה להעיד שכשניהלתי את סדנת המודלים האמנים ביקשו ממני להביא רק מודליסטיות שמנות וחסרות פרופורציות כי הן הרבה יותר מאתגרות עבורן".

לאחרונה השיקה לביא ספר ("מרב אישה") המקבץ קטעי שירה ומתאר את העבודות והציורים שלה. מאחר שהבינה כבר בגיל צעיר כי אי אפשר לחיות מאמנות, היא עבדה בקרן הפנסיה מבטחים עד פרישתה בגיל 52. מאז היא עוסקת באמנות ומלמדת לסירוגין בבתי ספר יסודיים בצורן ובמועדון הגמלאים בנתניה.

"אני מוכרת את הציורים שלי מדי פעם, אך לצערי אין בארץ מספיק צרכני אמנות", היא אומרת. "הציור הכי יקר שמכרתי הניב לי רווח של 2,800 שקל וגם הוא נמכר לתיירת משווייץ.

"הייתי שמחה אם היו בארץ יותר אנשים שמעריכים אמנות ומוכנים גם לשלם תמורתה. מי שקונה את הציורים שלי חוזר בדרך כלל כדי לקנות עוד. אפילו התיירת משווייץ חזרה לארץ כעבור שנה כדי לרכוש עוד שני ציורים. זאת גאווה עצומה עבורי".

בשנים האחרונות נחנכו לא מעט בתי אמנים בשרון, אולם בנתניה האמנים פועלים ללא קורת גג. "לצערי הרב, אין מספיק מודעות לאמנות בנתניה", אומרת לביא.

"בעניין הזה אני לא באה בטענות לתושבים אלא רק לעירייה. ראש העירייה שלנו, מרים פיירברג, טוענת שנתניה היא עיר של כדורגל ותרבות.

"כשהיא אומרת תרבות היא כנראה לא מתכוונת לאמנות כי ההשקעה שלה באמנות נמוכה מאוד. היא לא דוחפת ולא מעודדת את האמנים המקומיים, ומי שמפסיד מכך זו הקהילה בנתניה. עיר ללא אמנות היא עיר חסרה".

בעמותת האמנים בנתניה חברים 150 איש (מתוכם 120 פעילים). לביא אינה מבינה מדוע קבוצה כה מכובדת של אמנים ויוצרים לא זוכה ליחס הולם מצד העירייה. "בהרצליה וברעננה יש הרבה פחות אמנים ובכל זאת הם זוכים לקבל בית משלהם", מקוננת לביא. "אנחנו רוצים בית לא בשביל האגו שלנו, אלא כדי לתרום לקהילה. זה יהיה בית שבו נוכל לקיים קורסים למען תושבי העיר. נראה שבעירייה לא מבינים את הפוטנציאל הגדול שטמון בכך".

יוסי וקסלר, אמן ודובר עמותות האמנים של נתניה והרצליה, מחזק את הטענות של לביא. "צריך להבין שאמנים לא מרוויחים הרבה כסף והם תלויים בחסדי אחרים. במקרה שלנו אנחנו תלויים בחסדי עיריית נתניה, ולכן זה נראה כך".

גם וקסלר, כמו לביא, מפנה אצבע מאשימה כלפי פיירברג. "היא אוהבת לבוא פעם בשנה ולחלק פרסים לאמנים מצטיינים וחושבת שבכך היא יכולה להתגאות בתמיכתה באמנות. זו פיקציה. גם העובדה שהעירייה נותנת לאמנים הזוכים להציג את היצירות שלהם במשך חודשיים בגלריה על הצוק לא ממש מספקת אותנו. אנחנו דורשים השקעה רצינית ואמיתית באמנות כמו שמקבל מרכז התרבות. ראש העירייה אומרת כל הזמן שהיא תמצא לנו פתרון, אבל היא לא נותנת לנו שום דבר. אני לא מבין למה זה לא מספיק חשוב שיהיה בית אמנים מסודר כמו בערים השכנות".

מעיריית נתניה נמסר: "אנו פועלים רבות כדי לפתח בעיר מגוון מוסדות ואירועי תרבות. גם בית עבור אמני נתניה מצוי על סדר יומנו. נבהיר כי הקמת בית אמנים היא תהליך הכרוך באיגום משאבים, וכמו שעד כה הקמנו ברחבי העיר מספר רב של מוסדות ציבור איכותיים גם נושא זה יתממש בעתיד".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...