"הוא היה אדם, מענטש": עשור למותו של דודו דותן
עשור חלף מאז שדודו דותן נפטר בפתאומיות מהתקף לב בעת טיול בטורקיה. ביום שישי יערך ערב לזכרו ב"צוותא". חברים ומשפחה מספרים על האיש שהגיע לפסגה, אבל לא שכח לרגע מאיפה הגיע. ואיך עשה הכל בהומור וברגישות
עשור חלף מאז אותו דום לב קטלני שקיבל דותן בזמן שטייל בטורקיה עם חבריו. ביום שישי הקרוב (9.9), יקיימו בני משפחתו וחבריו הקרובים אירוע מחווה שייערך באולם "צוותא" בתל אביב.
את הערב ינחה צביקה הדר, ועל הבמה יהיו אמנים וחברים, בהם ציפי שביט, טוביה צפיר, יורם טהרלב, גליקריה, אבי טולדנו, רמי דנון (שביים את הצגת היחיד "שד קטן", על פי סיפור חייו של דותן), שולה חן, חנן יובל ומיקי קם, שיעלו ממיטב הרפרטואר שלהם.
"יש אנשים מסוימים, שאומרים עליהם שהם מתו בטרם עת. לגבי דודו האמירה הזאת בהחלט נכונה, מבחינת התרומה שלו לעולם", אומר מפיק הסרטים אביתר דותן, אחיו הקטן, שנולד בחיפה ובגיל 7 עבר לקיבוץ שמרת.
"אם היום הוא היה עדיין חי - לדעתי הוא היה מגיע למחוזות תרבותיים רבים יותר מאשר הגיע בחייו. הוא היה כותב מחונן, ואת הכתיבה שלו הוא בטח היה לוקח למקום עוד יותר חזק. הספר 'שד קטן', וספרי הילדים שהשאיר מאחוריו, הם דוגמאות למה שהוא היה מסוגל לעשות. בשנתיים האחרונות לחייו, הוא היה יו"ר אמ"י (אגודת אמני ישראל. במקביל הוא אף שימש כשנה אחת, בוועד המנהל של איגוד השחקנים הבינלאומי
"אין לי ספק שאם הוא היה איתנו, הרפורמה כבר הייתה מאחורינו ברמה של 6-7 שנים. מתן וילנאי היה אז שר החינוך, ובוודאי שהוא זוכר את התרומה של דודו לדיאלוגים בכנסת. דודו גם היה מנהיג מלידה, שהיה מסוגל להוביל דעת קהל ומהלכים שונים. הבעיה היא שאנשי רוח כמוהו הם אנשים רגשניים. הוא לקח לליבו, תרתי משמע, את כל המאבקים הללו - למרות שהם הביאו לתוצאות מצוינות".
אם דודו היה בינינו כיום, מה הוא היה אומר על התרבות הישראלית?
"אני כמובן לא יכול לדבר בשמו, אלא לענות רק מנקודת המבט שלי. אולי בשנייה הראשונה היית שומע אותו אומר 'קטסטרופה', לגבי כל הריאליטי ועולם הזמר. סוג של להגיד איפה אנחנו, לעומת העולם שהוא היה קרוב אליו. אבל במבט מעמיק יותר, הוא היה אומר שלכל אחד מגיע ליהנות ממה שהוא אוהב: אם אנשים אוהבים ריאליטי - אז זה בסדר. נכון שצריך שיהיו גם דברים נוספים בעלי תוכן, כמו אלה שהוא עשה, אבל דודו היה איש בעל מחשבות חיוביות, איש בעל שוויון ורוח טובה, ולכן בטח שהוא לא היה חושב לכפות משהו על אנשים, או שכל אחד צריך ללכת לפי 'זו העמדה שלי, אז למה לא כולם כמוני?'. זה היה אופיו".
עד כמה דודו היה אדם מיוחד?
"לדעתי כל אדם מיוחד בפני עצמו. לא משנה אם הוא נותן שירות ב'ארומה', או אמן בקנה מידה עולמי. בטח כלפי משפחתו. דודו היה כאמור איש רוח, שאין ולא היו לנו הרבה כמותו. רוב האנשים מתעניינים קודם כל בפרנסה שלהם. הוא זכה למתנה מאוד גדולה, ושייך לקבוצת אנשים שקיבלו כישרון עצום, זכות גדולה ויכולת למגנט אנשים. כשהוא היה עומד בסביבתך - היית מרגיש שהאנרגיה באותו האזור מאוד חזקה. זה מסוג הדברים שמרגישים, רק כשהם חסרים. בכל מעגל בו הוא היה נמצא, אנשים לא משו ממנו. חוץ מזה כמובן שהוא תמיד חשב על לעשות טוב לאחרים".
מה חשבת על ההצגה המבוססת על הספר "שד קטן", שסיפרה את סיפור ילדותו הקשה?
"ראוי לציין, כי האח שסיפורו מתואר לכל אורך הספר הוא אלי, שהלך לעולמו לפני כמה שנים. אני אישית לא חוויתי את כל הסיטואציות הבלתי אפשריות שהוצגו שם. יחסית הייתה לי ילדות נוחה בקיבוץ - אותה אני מאחל לכולם. הספר יוצא מן הכלל וההצגה מצוינת, ואין ספק שהיא הביאה לבמה את מלוא יכולותיו כמבצע. הוא היה שם לבד, עם תפאורה מינימלית ותוכן חזק. בכל פעם שראיתי אותה - שאלתי את עצמי למה הוא באמת צריך בכל פעם לחזור לחיים הקשים הללו.
"אגב, בשבועות האחרונים יצא לי לתת לכל מיני אנשים ומכרים לקרוא אותו, והתגובות עליו היו מדהימות. יצירות שלו הן אולי המורשת הכי טובה, שמשאיר אדם לאחר מותו. דודו השאיר ערימה של תקליטים, ספרים וקלטות. המתנה הכי גדולה שקיבלתי ממנו, היא כל הארסנל הזה שהוא הותיר מאחוריו, ואני מראה לילדיי כדי שיוכלו ללמוד על הדוד שלהם. אלה דברים גדולים שיעזרו לזכור אותו לעד, אישית ומקצועית".
מה הזיכרון הכי חזק שנותר לך ממנו?
"בהיבט לחיים - לא להפסיק לתת, ולזכור שתמיד יש אנשים שחסר להם הרבה יותר ממך. בהיבט המקצועי - לעשות רק מה שאתה אוהב, ולא להתעסק בדברים רק בשביל הפרנסה. חוץ מזה, יש לי המון זיכרונות טובים וחוויות, שלא כל אחד חווה. כילד התביישתי לספר אותם, מכיוון שלאחרים הם נדמו כחלומות. עבורי זו הייתה המציאות. הזיכרון הכי חזק שזכור לי מדודו, אותו אני כל הזמן מספר לילדיי, הוא על משחק הכדורגל הראשון שראיתי באצטדיון בהיותי בן 7.
"זה היה גמר הגביע של 1976 בין מכבי תל אביב, ששנינו אוהדים, לבין בית"ר ירושלים של אורי מלמיליאן. היה יום חם, ורמת גן היה אז בתפוסה מלאה. בגלל שמיהרנו - קנינו בטעות כרטיסים ליציע של בית"ר. הפסדנו 2-1 אחרי הארכה, אבל נאלצנו לעזוב בדקה ה-110 לפני סיום המשחק, והגול של מלמיליאן בדקת הסיום. לכל אורך המשחק היה בלגן שלם ביציע, ומעבר לזה זו כבר הייתה התקופה שדודו היה מפורסם בה, אז כל הזמן הציקו לנו".
איזה אח הוא היה?
"ראשית, נתון טכני בסיסי - הוא לא היה רק אחי הגדול והמבוגר ממני ב-20 שנה, אלא גם האפוטרופוס שלי, שזה אומר אבא, אח וחבר. באופן טבעי הוא היה מגונן עליי, ובעצם גדלתי כל החיים לידו, וליוויתי פיזית את הקריירה שלו בצורה צמודה עד לגיוסי. לפני שהתחלתי לעסוק בתחום הפקת הסרטים, התגלגלתי להיות עובד ארכיון בערוץ הספורט. דודו תמך בי. העובדה שהיה אחי הגדול פתחה לי לא מעט דלתות - למרות שתמיד אחרי שאתה מקבל הזדמנות, אתה צריך להוכיח את עצמך. גם היום העניין הזה נותן לי נקודת פתיחה חיובית בכל מה שאני עושה. מקצועית, אנחנו שונים בתחומי העיסוק שלנו - למרות שמאוד אהבתי את מה שעשה בכתיבה, ולאחרונה העניין הזה גם צץ אצלי. אני מקווה שאוכל לפתח את זה בצורה טובה".
יצא לכם לשתף פעולה?
"לא בבגרותי. הדרכים שלנו היו שונות: אני הפקתי תוכניות ספורט, והוא היה אמן מבצע. יחד עם זאת, כשהייתי בן 12-13 שיחקתי איתו במערכון 'בולבול הקבולבול'. העלייה לבמה קצת ביישה אותי, למרות שכיום אין לי מושג למה, אולי בגלל ההתרגשות".
דודו דותן (ברגר במקור. הוא החליף את שמו בעקבות השיר "עמק דותן") התגלה בשנת 1963 בתחרות חובבים ארצית, שהתקיימה מטעם משרד ראש הממשלה, וזכה בה במקום הראשון. הוא שירת כבדרן וזמר בלהקת פיקוד הצפון (מאוחר יותר הפך למפקדה), והכיר שם את אשתו הראשונה, עירית.
דותן שיחק בתיאטרון הממוסד, תיאטראות הילדים ובתיאטרון המסחרי, וזכה להצלחה והכרה גדולות. לאורך הקריירה העלה חמישה מופעי יחיד: "קומזיץ", "מחכים לדודו", "כנס דודו לדורותיו", "דודו דותן בישראל" ו"שד קטן" - הצגה אוטוביוגרפית על התבגרותו בדימונה לאם מנהלת משק בית, שהייתה חולה, ולאב עבריין שיצא ונכנס תכופות מבית הסוהר.
פרט לכך הוציא דותן לאור 15 ספרי ילדים, שני ספרי טיולים, כמה אלבומי ילדים ואלבומי סולו, שהוקלטו בהופעותיו. כמו כן הנחה תוכניות רדיו בגלי צה"ל, קול ישראל ורשת ג', ושעשועוני טלוויזיה שונים.
"את דודו הכרתי בצעירותי, במסגרת תחרות הכישרונות בה השתתפנו שנינו", מספר חברו, חנן יובל. "קראו לו אז דוד ברגר, שבא מדימונה והיה שמנמן, ולי חנן בוליבסקי, ובאתי מפרדס חנה. אני חושב שהגעתי באותה התחרות למקום השלישי. במהלך השנים לא ממש שיתפנו פעולה יחד על הבמה, אבל כן יצא לנו להיפגש מדי פעם:
"בנסיעה הראשונה שלי לחו"ל ב-1975 הוא היה המארח שלי בלונדון. עלינו על הדשא מול ארמון המלכה, וזה הפך לסקנדל כזה. היינו ביחד גם בארצות הברית, באירוע הפרידה לשליח קרן קיימת לישראל באותו הזמן אבי קורן, בו דודו הראה שאין יותר גדול ממנו במסיבות.
"הוא היה תופס פיקוד, ואי אפשר לתאר באיזה צחוק התנהלה המסיבה. מצד שני, כששייקה לוי עמד לפרוש מראשות אמ"י, הייתי זה שהמליץ על דודו להחליפו. אמרתי שאני יודע שהוא רוצה בתפקיד, ושהוא מתאים גם כי הוא נטול אינטרסים ואוהב לעזור. לשמחתי זה הוכיח את עצמו, כשבין היתר הוא היה זה שפיתח את עניין הקרנות לאמנים נזקקים. במקביל גם הפכתי לסגנו. לא אשכח את שיחת הטלפון שקיבלתי ביום מותו מאלי גורליצקי. הוא התקשר ואמר לי: "א' - דודו נפטר, ב' - נבחר בך כדי שתחליף אותו ביו"ר".
מה הזיכרון הכי חזק שנשאר לך ממנו?
"יומיים לפני הנסיעה ממנה לא שב, נסענו לפגישה אצל מתן וילנאי. באותם הימים בכלל תכננתי לעזוב את חיי ההתנדבות. שתבין, סגן היה תפקיד פורמלי לגמרי, שנכנס לתוקף ממשי רק בעת נסיעות לחו"ל של היו"ר או דברים מהסוג הזה. בטח שבחיים הוא לא היה לוקח אותי לפגישה עם שר התרבות, וזה היה כאילו שנינו חשנו מה הולך לקרות. הוא כמו והעביר לי את המקל על ידי סוג של חפיפה, בכך שהביא אותי לפגישה הזאת. מצד שני ראיתי איך הדברים מתנהלים, אך גם איך הוא התפוצץ מכעס. אמרתי לו: "דודו תירגע, עוד תחטוף התקף לב", ובכלל לא ידעתי מה אני אומר".
איך בלטה התרומה שלו לתרבות בארץ?
"באופן פרטי חווינו מדודו דברים, שעבורי היו שיאי תרבות, כמו המסיבות ההן שאי אפשר היה לתאר איך הוא היה משגע אותנו בהן. דודו היה שייך לז'אנר מיוחד, גם כיוון שהוא כתב את החומרים שלו, מה שלא היה נפוץ כל כך אז. הוא לקח את המילה 'בדרן', למקום הכי מכובד שיש. העברית שלו הייתה תקנית, וגם כשצחק על אנשים - הוא לא ירד נמוך וביזה אותם, אלא תמיד שמר על כבוד האדם, מה שנדיר למצוא בימינו אצל קומיקאים.
"הוא היה אדם מאוד חכם, שנון ואינטליגנטי. הרבה פעמים יוצא לך לפגוש אמן גדול בארבע עיניים, אך משהו נשבר שם ואתה אומר 'הלוואי שלא הייתי פוגש אותו'. דודו היה ההיפך הגמור מכך. הוא מישהו שהגיע מאשפתות, החליף מקומות מגורים בכל הארץ כדי שלא ידעו מיהו, ומתוך זה הקים בית ומשפחה לתפארת. זה היה הישגו הגדול ביותר".
"דודו היה כוכב בלהקה הצבאית בה היה חבר, ומייד אחרי שחרורו לקח אותו מפיק אחד שריכז כוכבים גדולים לטובת המופע 'דודי השמן'. את החומרים למופע ביקשו ממני לכתוב", מספר יורם טהרלב.
"זכיתי להכירו במשך כשלושים שנה, כשבנוסף על כך עשיתי איתו עבודה גדולה במסגרת הנהלת אמ"י בה הייתי חבר, שם הוא התגלה לי כאדם יוצא דופן מבחינת הרגישות וחוסר הפשרה שלו לעזור לאמנים - מתוך אמונה גדולה. עבורו זו הייתה מלחמה בלתי פוסקת. כמה פעמים התלוויתי אליו לדיונים בכנסת, שם הוא התגלה כפייטר לא נורמלי בעל כושר ביטוי בלתי רגיל. היו טמונים בו כוחות שלא האמינו שיש בו, וכנראה שגם הוא לא. כמובן שהוא גם עשה עבודת קודש בכל הנושא של מתן בסתר לאמנים נזקקים. אין מה לומר, דודו היה אדם מלא חן וקסם.
"לדודו היה הומור מאוד חכם, בעזרתו הוא יצר חומרים טובים ומרגשים. אותי תמיד הצליח להצחיק כבדרן, בטח בחיקויים שלדעתי אף אחד לא עשה כמוהו. כמובן ששושנה דמארי הייתה עבודת המאסטר שלו. זה היה לפני עידן הסטנד אפ. ממרחק שנות אור לא ברור איך אפשר להעריך את מה שהוא השאיר אחריו, בטח שלבני דורו. עד היום אני מצטט סיפורים שאמר לאורך השנים.
"למשל שכשהוא היה ילד - קנו לו על פי בקשתו תקליט של בדרן אמריקאי שהוא מאוד אהב, והוא הבטיח לעצמו שיום אחד הוא יגיע לניו יורק ויראה אותו מופיע. החלום הזה התממש, ובאיזה צהרים כשהוא היה בעיר הוא הלך לראות אותו מופיע. הוא מספר שהוא נכנס לאולם, וראה איש מבוגר עומד ליד מיקרופון. בסך הכל הגיעו רק 17 אנשים לשם, אבל אותו בדרן אמר: 'אני שמח שהיום יורד גשם, מכיוון שביום שמש אף אחד לא היה מגיע לפה'. הצורך שלו לספר את זה, היה חלק מהאישיות התומכת שלו. בטח שבכל הקשור להסתכלות על אמנים, ועל איך חולפת לה תהילת עולם".
מה הזיכרון הכי חזק שנשאר לך ממנו?
"תמיד כשהוא היה צריך לדבר במפגשים חשובים - הוא היה מדבר בלי ניירות. דודו היה איש טעון באינפורמציה, וידע את הארגומנטים הנכונים. את זה אזכור ממנו לנצח. הוא היה מספר בקביעות במערכוניו, כי כתלמיד נאמר לו כל חייו: 'ממך מצפים יותר'. ובאמת, נדמה שכל ימי חייו הוא חי בתחושה כאילו ממנו מצפים ליותר, והשתדל להצדיק את האמירה הזאת".
לדעתך הוא היה מרוצה מהתרבות הישראלית כיום?
"זו לא שאלה שאני יכול לענות עליה, אם הוא יקום פתאום - אולי אשאל אותו את זה. דודו לא היה איש ביקורתי, אלא פשוט זרם עם השפה וההומור שהשתנו להם. הוא התאים עצמו לציבור הישראלי כמו כפפה ליד, ולדעתי הוא היה עושה זאת גם היום".
חבר קרוב נוסף של דותן היה טוביה צפיר: "את דודו פגשתי כשהתחלתי את הקריירה שלי. שנינו היינו בלהקות צבאיות, הוא בפיקוד צפון ואני בנח"ל. למרות שהיה צעיר ממני בכמה שנים, הקריירות שלנו הצטלבו. זה קרה גם במה שמכנים היום הופעות סטנד אפ, שאז קראנו לזה חלטורות, וגם בכל מיני הפקות".
מה הזיכרונות הכי חזקים שנשארו לך ממנו?
"זכור לי פסטיבל בצפון בשם 'פסטיבום'. זה היה סיבוב הופעות קשה, עם חמש הופעות ליום. באותו הזמן הוא עשה מעין דיאטת חומץ תפוחי עץ, וניסה לשכנע אותי גם לשתות מזה. אני כמובן לא הסכמתי, ובסופו של דבר מהעומס הוא התעלף ופינו אותו באמבולנס לרמב"ם. באותם אירועים טיפחנו למעשה את בנו יוני, שלא היה יותר מבן 12. הייתי שם לבד, וצריך לאלתר דברים על המקום. יוני באופן מפתיע אמר לי שהוא רוצה להמשיך להופיע איתי, במקום להיות צמוד לאביו בבית החולים.
"יחד איתו המשכתי את ה'טור' הזה בנמרצות. הוא שיחק לצידי כמו כוכב גדול, למרות שהוא לא הלך לכיוון הזה לבסוף. במשך הזמן הוא בחר להחליף קריירה, והיום הוא נמצא מאחורי הקלעים. חוץ מזה בל נשכח שדודו ואני גרנו בהמשך באותה השכונה ברמת השרון - מה שיצר חברות יחסי קירבה בין שתי המשפחות. אני מתגעגע אליו, לפרטנר מהסוג הזה. אהבנו אחד את השני אהבה גדולה.
"דודו היה איש רב פעלים ומעללים, כשהדבר הכי הגדול אצלו היה ההומור הספונטני - אותו גיליתי בחגיגות המשפחתיות שלי. למשל בבר המצווה של בני הצעיר יוני, ובחתונה של הבת שלי. דודו הנחה אותן בהתנדבות ובשמחה, ותמיד הביא גם תשורה כלשהי. הוא היה מקבל הברקות ממה שקרה במהלך הערב, ואני מעיד על עצמי שהיכולות שלי לעשות את אותו הדבר הן כלל לא באותה הרמה.
"מנגד, הוא תמיד שם את החלש במקום הראשון. היום סלבריטאים שמגיעים לכל מיני שעשועונים, מתביישים לתרום את הכסף לאמנים במצוקה. לא חסרים אמנים שהיו פעם בצמרת, אך הקריירה שלהם נעצרה והם הפכו נזקקים לכסף הזה, מכיוון שאין להם מה לאכול. אז למה להתבייש לתרום? עניי עירך קודמים.
"כשהוזמנתי ל'מי רוצה להיות מיליונר' יחד עם יגאל שילון ואסי וגורי, באתי עם יוני שלי שהיה אז בן 16, והיה גאון מתמטי. הוא עצר אותי בסכום של 125 אלף שקלים, ולא נתן לי להמר יותר. כשיורם ארבל שאל אותי למי אתרום את הכסף, ללא היסוס אמרתי: 'לקרן עזרה הדדית של אמ"י'. עד היום נמצא אצלי על שולחן העבודה מכתב התודה של דודו, שאם תקרא אותו יירדו לך דמעות מהעיניים.
"הוא תמיד הפגין רגש אמיתי, ומעולם לא היה צבוע או מזויף. לפחות שלושים ארבעים אמנים היו זקוקים לכסף הזה, כמו אוויר לנשימה. היכן תמצא היום עוד אנשים כאלה? צריך להוריד בפניו את הכובע. הוא היה אדם, מענטש".
עוד אמנית שתעלה לבמת "צוותא" היא מיקי קם, שתבצע בו את אחד הקטעים האהובים במופע היחיד שלה - המערכון על האמא שמחתנת את בתה. "לצערי לדודו ולי מעולם לא היו חיבורים בימתיים משותפים", אומרת קם. "הקטע שאעשה בערב המחווה, מתקשר לכך שכמו דודו - גם אני קומיקאית ואשת במה".
איך ראית את דודו?
"בחומרים שלו הוא שילב דרמה וקומדיה, יחד עם העיניים האלה שלו. עיניים צוחקות-עצובות, בשילוב ההומור העצמי שהיה תמיד שם. היו בו המון רוך ורגישות לזולת. מאוד נגע ללבי מופע היחיד האחרון שלו. הוא הצליח להסתכל על הדברים הקשים שהוא עבר, דרך עיני הליצן העצוב.
אם דודו היה איתנו היום, לדעתי הוא היה עסוק מאוד, למרות התחרות הגדולה שיש כיום. מה שבטוח שאם הוא בשמיים - הוא נמצא בחברה טובה, עם כמות לא מבוטלת של אנשי תרבות. אין ספק בכלל, שההופעות שלו מפוצצות בקהל שם למעלה".
התקף הלב שקיבל, תפס את דודו דותן לא מוכן בחופשה בטורקיה. אליה יצא עם שניים מחבריו: מיקי וגדי, הוא גדי סוקניק. דותן נפטר בן 53, כשהוא משאיר אחריו את אשתו מירי, את שני ילדיהם - יוני ונילי, ואת בתו מיכל מנישואיו הראשונים.
"כמעט ולא פספסתי אזכרה אחת בעשר השנים שחלפו מלכתו של דודו", מתוודה צפיר. "התאריך ידוע וברור, כיוון ששלושה ימים אחרי מותו התרחש אסון התאומים. העיתונים היו בהלם ממותו, ועד אז התעסקו בכך ללא סוף. פתאום הגיע הבום ההוא בניו יורק, וברגע כאילו זה לא היה. אם לא האסון המחריד ההוא - אני בטוח שכל עיתוני סוף השבוע היו מבכים את מותו בהרחבה גדולה".
נוסף על הערב ב"צוותא", ייערך ערב נוסף לזכרו של דותן במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים, שייערך בגבעתיים ב-14 באוקטובר בהנחיית יואב גינאי. ישתתפו בו: מירי דותן, יוני דותן, פנינה רוזנבלום, מוצי אביב, השופטת בדימוס עדנה בקנשטיין, ברוריה אבידן, רמי דנון, יענק'לה מנדל וגדי סוקניק - שהיה איתו ברגעיו האחרונים. "היינו כולנו באיזה חור בטורקיה, כשהכל קרה. הוא פשוט מת לי בידיים", משחזר סוקניק. "זו הייתה יממה טראומתית, ולהביא את גופתו לארץ מן הסתם לא הייתה חוויה פשוטה".
מעבר ליום מותו, מה הזיכרון הכי חזק שנותר לך מדודו?
"אם אני מנטרל את היממה האחרונה וכל מה שקרה אחרי, יש סיפור שלא אשכח. אני, דודו ומיקי, נסענו כשנתיים לפני המקרה לכמה ימים בלפלנד - לשם הגענו לראשונה. אלה היו שלושה ימים של ספארי באופנועי שלג. נסענו לחצי יום עם מדריכה שהובילה אותנו ליערות עד כאלה, מכוסים בשלג עמוק, תובעני וטובעני. בשעת הדמדומים, כשהשמש החלה לשקוע והיער הפך מוצל וחשוך, גילינו שאיבדנו את דודו.
"המדריכה השאירה אותנו ביער, ביקשה מאיתנו לא לזוז וחזרה לחפש אותו. אחרי זמן מה היא חזרה, כשדודו משתרך מאחוריה עם האופנוע שלו - וכולו כעוס. הוא לא דיבר איתנו יום שלם אחר כך. מתברר כי באחד הסיבובים הוא איבד כיוון, ושקע בשלג עמוק, שלא אפשרו לו לסובב את האופנוע. כיוון שבלשון המעטה הוא לא היה איש אקסטרים, הוא ראה עצמו קופא או נדרס למוות על ידי דובים או משהו כזה. אחרי יום החיוך חזר לו, וכך אנחנו חזרנו שוב לדפוס הקבוע של הבדיחות והצחוקים שלו".
עד כמה הוא חסר לך בנוף התרבות הישראלית?
"קשה לי להיזכר באמנים רב גוניים כמוהו. הוא היה אמן גדול ואיש רנסנס, שידע לכתוב היטב ולבצע את הכל בצורה מושלמת על הבמה. דודו גם ניהל את חייו המקצועיים בצורה נבונה כלכלית, עם הרגליים על הקרקע תוך ידיעה ליצור יש מאין. הוא אף פעם לא ישב, וחיכה בחיבוק ידיים לתפקידים שיבואו אליו. אם הדברים לא קרו - הוא יזם אותם, ובהצלחה".
נדמה לך שהוא היה מרוצה ממה שקורה אצלנו היום?
"אני מניח שמחלק כן ומחלק לא, אבל בהחלט קשה לדעת. מהיכרותי איתו, הוא בוודאי לא היה אדם ממורמר. זאת למרות סיפור ילדותו הקשה, שאנשים רבו זכו לדעת לפרטי פרטים בעקבות 'שד קטן'. לדעתי זו הייתה היה חלק מהתרפיה שלו.
"דודו היה איש בעל אנרגיות חיוביות, כך שאני מאמין שהוא לא היה כמו האנשים שמקטרים על כך שהם התבגרו, והעולם השתנה. הוא היה מקבל את המציאות כמו שהיא, ואם היה משהו שמכעיס אותו - זה היה יוצא דרך הנישות והיכולות הטובות שלו על הבמה. די לראות את השוק שעברה המדינה מאז שדודו נעלם לנו, כדי לדעת שגם היום ללא ספק הוא היה מוצא את מקומו הראוי, בפנתיאון הבידור ואמנות הבמה הישראלית. כמו תמיד, הוא היה ממציא את עצמו מחדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם