צליל קליפי עוד תראה לכם מה זה זמרת מזרחית
חמושה בחולצת כפתורים פתוחה לרווחה, שירים קופצניים שכתבה והלחינה בעצמה ושתי חברות טובות ומפורסמות, עזבה צליל קליפי את הבית החם במושב הקטן בצפון ועברה לגור לבד בנס ציונה כדי לקרוא תיגר על המוסיקה המזרחית. עוד לא שמעתם עליה? חכו חכו
"נכון! אני נזכרת. אני מקווה שנהניתם", אומרת קליפי במבוכה. "כמובן", עונה האב הגאה, ובנותיו היושבות לצידו מחייכות לקליפי באהבה, "הבנות שלי מאוד אוהבות אותך!"
חיוך רחב מתפשט על פניה של קליפי. מבחינתה, המחמאות לשירתה אינן מובנות מאליהן, אף על פי שיש המחשיבים אותה כהבטחה הבאה של עולם הזמר המזרחי. "קול וצליל נשי חדש מסקרן ומרענן במוסיקה הישראלית", מגדירים אותה מנהליה, "צעירה מוכשרת בטירוף. אש". אש? כנראה שכן.
באמתחתה מראה מצודד ונוכחות מרשימה בפני המצלמה (באחת מתמונותיה היא לובשת חולצה שכפתוריה פתוחים וחזייתה הלבנה מנפנפת לשלום), וגם שלושה סינגלים מקפיצים בסגנון פופ-מזרחי במשקל נוצה ("לא מזיז לך" ו"תפקח את העיניים" שכתבה והלחינה בעצמה, ו"כל הבנות") בדרך לאלבום בכורה והופעה (שבוטלה ברגע האחרון בגלל המצב הביטחוני) בפסטיבל בריזה באשקלון.
את דרכה המוסיקלית החלה בצפון הארץ במושב ניר יפה שליד צומת מגידו, כאשר שרה בלהקות בית הספר. בבית בו גדלה נהגה אמה לשמוע את עופר לוי בזמן שניקתה את הבית, אביה גיוון את האווירה עם שלמה ארצי ואחיה הפציץ מחדרו בבומים של מוסיקה שחורה. קליפי ספגה את כל הצלילים והחליטה לנסות את מזלה בלהקה צבאית, למרות שמבחינתה הדבר הכי קרוב ללהקה צבאית היה לראות את הסרט הישראלי "הלהקה" ולאכול לבן. "הייתי סקפטית", נזכרת קליפי, "כשאת גרה בצפון, תמיד יש את ההרגשה שזה לא יקרה לך. הכל נראה רחוק".
עם גישה כזו מדוע לגשת? למה לטרוח?
"קיבלתי זימון אז לא אגש? ניגשתי לבחינות ועברתי שלב אחרי שלב. בסך הכל היו ארבעה שלבים כשבכל שלב שרתי שני שירים, אחד קצבי והשני שקט. כל מעבר היה סוג של הקלה, וכששלחו לי מכתב שהתקבלתי הייתי כל כך בשוק שהתקשרתי לטלפון שהופיע במכתב הקבלה כדי לוודא שלא חלה טעות".
עד כדי כך את לא בטוחה בעצמך?
"היו הרבה שמועות שרק אנשים עם פרוטקציות מתקבלים, אבל הן התבררו לי כשמועות. עובדה, אני התקבלתי, ואני באה מהצפון, איזה פרוטקציות כבר יש לי? היום אני אומרת שכל מי שרוצה לשרת בלהקה צבאית צריך לנסות, כי מתקבלים נטו על בסיס כישרון".
קליפי התגייסה ושובצה בלהקת פיקוד מזרח - להקה "ים תיכונית" שכמיטב המסורת משוטטת בבסיסים ובמוצבים ברחבי הארץ ומופיעה בעיקר מול לוחמים. "איך ששובצתי מיד קיבלתי מבטים מלאי רחמים מחברים, שהגיעו לנחם אותי", היא נזכרת, "כי אז לפני ארבע שנים לא הייתה מודעות למוסיקה מזרחית כמו היום. זה היה נורא. החברים שלי המליצו לי לדבר עם מישהו שיוציא אותי מהלהקה. הם גרמו לי להרגיש שבעצם התקבלתי למקום נחות".
מדוע לא ניסית לעבור להקה?
"כי זה מה שקיבלתי. מאוד מהר גם הבנתי שהלהקה שלי מבוקשת. הלהקה נהייתה משפחה בעבורי. החיבור ללהקה התגלה כסיפור אהבה מאוד גדול, גיליתי שאין מוסיקה שעושה יותר שמח וטוב לחיילים מאשר המוסיקה המזרחית. לבוא ולשיר לחיילים, לראות את השמחה על פניהם, זו באמת הייתה תחושת שליחות, בלי טיפת ציניות".
למרות הפופולאריות העצומה של המוסיקה המזרחית, עדיין הדימוי שלה נחשב נחות, וגם הטקסטים נחשבים לא פעם לרדודים, ואפילו טפשיים לפעמים. זה לא גרם לך לחשוב על כיוון אחר?
"הסטיגמות לא נכונות. יש שירי מזרחית הכי גבוהים בעולם כמו של ישי לוי. לאייל גולן יש שירים מדהימים וגם למשה פרץ. כמו שיש במוסיקה הזו שירים טיפשיים כך גם קורה במוסיקת רוק. בכל מוסיקה יש מזה ומזה. חוץ מזה אני לא זמרת מזרחית. אני זמרת ישראלית שיש בשיריה כל מיני אלמנטים מכול סוגי המוסיקה. אני נותנת לקהל לשפוט אם אני זמרת מזרחית או פופ, העיקר שיתחבר, ישיר וישמח".
בטירונות הכירה קליפי את אתי ביטון ושני יצהרי, גם הן תגליות מוסיקליות צעירות ומבטיחות, שלמרות השמעות מכובדות ברדיו ובטלוויזיה (ערוץ 24) עדיין מגששות דרכן, כל אחת בנפרד כמובן, אל קדמת הבמה. בטירונות מיטותיהן של יצהרי וקליפי היו צמודות, והן מיד הפכו חברות קרובות.
"הטירונות החלה ביולי והיה מאוד חם", נזכרת קליפי, "ולכל אחת היה מאוורר קטן שעליו צריך לבקש אישור רס"ר ולשתינו לא היה. איך שהמפקדת נכנסה היא לקחה את שלי, ושני שיחקה אותה ישנה כך שממנה לא לקחו את המאוורר. כשהמפקדת הלכה שני עברה למיטה שלי וחלקה איתי את המאוורר. אנחנו חברות עם המון סיפורים".
חברות או לא, יצהרי פרצה לתודעה כבר ב-2010, כנ"ל לגבי ביטון. קליפי לעומתן משחררת רק כעת סינגלים ראשונים.
צליל, למה לא פרצת מוקדם יותר, כמו אתי ושני?
"רציתי שיהיו לי חומרים. היום אנחנו חיים בתקופה שכל חודשיים אמן מוציא סינגל, והחלטתי שעדיף לי קודם לעבוד על אלבום, וכאשר יהיו לי מספיק חומרים אתחיל לשחרר אותם. אני לא רוצה להילחץ כל חודשיים איזה סינגל אני הולכת להוציא ומאיפה אביא אותו".
חודשיים זה נשמע הרבה זמן להוצאת סינגל.
"יש כאלה שמצליחים בחודשיים ואף פחות מזה. אני צריכה יותר זמן כדי לחשוב מה נכון להוציא ומתי, אני צריכה להיות מחוברת לשירים שלי ולא להוציא סתם דברים מלחץ".
שני יצהרי ואתי ביטון יחסית מוכרות. שיר שלכן כשלישייה ואפילו דואט יכול להיות גימיק לא רע מבחינתכן, לא?
"אדבר איתן על זה, אבל כל אחת צריכה להוכיח את עצמה כסולנית. צריך עדיין להתמקם בתעשיית המוסיקה. כאשר נהיה כבר על הגל אז לכי תדעי מה יהיה, אולי יהיו הפתעות".
את נעזרת בהן?
"שני התפרסמה לפני והיא מאוד עזרה לי. היא חיברה אותי לאנשים, היא סדרה לי את הטלפון של אלון, המנהל שלי, עזרה לי להכיר נגנים".
שלושתכן פונות לאותו קהל, ברור לך שיגיע היום ויגידו שיש ביניכן תחרות
"לא, באמת שאין. אנחנו אוהבות אחת את השנייה, כל אחת מביאה משהו שונה משלה, לכולנו יש מקום להתבלט ולא אחת על חשבון השנייה. אני באה להופעות של שני ומביאה לה מים והיא באה להופעות שלי ומביאה לי דיאט קולה. גם אתי חברה טובה, גם איתה יש הרבה פרגון".
המראה החיצוני שלה קצת מטעה, הוא בוגר מ-22 שנותיה. מבחינתה היא ממוקדת כעת בפיתוח הקריירה. לאחר שהשתחררה מהצבא עזבה את ביתה בצפון ועברה לבדה לנס ציונה. מאז היא אדון לעצמה עם לוח זמנים מאוד צפוף. במהלך היום היא עובדת על האלבום שלה, מעבירה שעות רבות באולפני הקלטה, נפגשת עם יחצ"נים, עושה חזרות עם נגנים ובלילה היא מתפרנסת מהופעות באירועים ובחימום זמרים.
"אני אוהבת להיות מעורבת בהכל", היא אומרת, "לא כי אני לא סומכת על אנשים, אלא כי אני אוהבת לתת את הטוויסט והדעה שלי לדברים. כל יום אני יושבת שעה מול הפייסבוק ועונה לכל מי שכותב לי, זה מאוד חשוב לי".
במילים אחרות את חולת שליטה.
"לגמרי, אבל לפעמים זה גם מזיק לי, כי אני צריכה גם לשחרר כך שאוכל להתעסק בכתיבה. אני עובדת על זה".
להרבה מפורסמים השתן עלה לראש, סליחה על הביטוי, אחרי שהם הצליחו. חושבת על היום בו תהיי מפורסמת?
"אני אדם פשוט, ואני לא רואה את עצמי משתנה. גם אם אצליח, תמיד אזכור מאיזה מושב קטן הגעתי, מי הם החברים והמשפחה שלי. כל סופ"ש אני חוזרת הביתה וזה מאוד מפקס אותי ומחזיר אותי לפרופורציות".
מדוע עזבת את הצפון?
"הבנתי שאני לא יכולה לנהל את הקריירה שלי בשלט רחוק. תעשיית המוסיקה נמצאת במרכז, ואני לא יכולה כל הזמן להיות בנסיעות. המעבר היה מאוד קשה, פתאום אני צריכה לשלם שכר דירה, לארגן אוכל לבד, לנסוע לבד. זה לא טריוויאלי בימינו להיות עצמאית באופן מוחלט בגיל 20, אך המעבר חישל אותי וביגר אותי בהרבה אופנים".
איך משפחתך הגיבה למעבר?
"ההורים שלי עד היום חיים בתקווה שאחזור. הם כל הזמן מנסים לשחד אותי לחזור, אבא אומר לי שיבנה לי יחידה נפרדת בחצר, אמא מבטיחה שתבשל כל יום מה שאני הכי אוהבת, אך כרגע יש לי מטרות להשיג. מי יודע, אולי עוד כמה שנים כשכבר אצליח אחזור לצפון".
בימינו זה חתיכת אתגר להתקיים בכוחות עצמך.
"ואני עוד מממנת אלבום שמסתכם בעשרות אלפי שקלים. בנות גילי מבלות בדרך כלל בקניית בגדים, נעליים ויציאה לבילויים. את כל הכסף שלי אני משקיעה במוסיקה וזה מספק אותי יותר מכל חולצה הכי יפה שיש ומכל טיול בחו"ל".
את מצליחה לגמור את החודש?
"תראי, אני לא מרוויחה כמו עומר אדם למשל, אבל אני מופיעה כל לילה כולל שבתות, אני מרוויחה כמו זמר מתחיל. בואי נאמר שאני מתגלגלת, לקחתי הלוואה מהבנק, אני מגייסת כסף לעטיפת האלבום ואז מגייסת עוד קצת לשכר הדירה, זה מטורף לחיות ככה מהיד לפה אבל זה מה שיש".
את משקיעה את כל כולך באלבום שלך, ימים ולילות, לא קיים בך חשש שתגיעי למצב שיבוא אמרגן ויחסום את החומרים שלך?
"אין לי עם מי להגיע למאבקים משפטיים, כי אני משקיעה את הכסף שלי על עצמי. המנהל שלי שמעון אלון, שניהל בעבר את הראל סקעת ומאיה בוסקילה, הוא מורה הדרך שלי, מי שמוביל את כל החזון הזה, אך הוא לא מממן אותי. אני הבעלים של החומרים שאני יוצרת. אני גם רואה עם שמעון עין בעין, יש בינינו חיבור נפלא ומכנה משותף גדול".
לא היה פשוט יותר למצוא אמרגן שישקיע בך?
"פנו אלי בעבר כל מיני גורמים עם הצעות מפתות שקשורות בהרבה כסף, אך כשהכרתי את אלון הבנתי שהוא הדרך שלי. זה יתרון מאוד גדול שאף אחד לא יכול לומר לי אל תוציאי את החומר הזה או אל תעשי ככה וככה".
מדוע בחרת בנס ציונה ולא בתל אביב?
"תל אביב מאוד יקרה. נס ציונה היא סוג של חממה, כמו מושב במרכז, וזה מתאים לי. כיף לי לחזור למקום השקט שלי, לפינה שלי. כל ערב אני חיה חיי לילה מטורפים עם ההופעות שלי, כשאני בבית אני רוצה שקט".
לא בודד לך?
"יש רגעים של בדידות. אבל אמא שלי לא נותנת לי להרגיש בודדה, כל שעה היא מתקשרת כיאה למרוקאית דאגנית. יש לי גם חברים מהצבא שמקבלים אותי כמו בת משפחה. כשאני צריכה את החום הזה, הם זמינים. למשל, אם אני צריכה להופיע בסופ"ש ולא יכולה להגיע לצפון אז יש לי חמישה בתים ללכת אליהם. האמהות שלהם מחבקות אותי, דוחפות לי אוכל, והם בעצמם ממלאים את החסך כשאני לא יכולה להגיע להורים שלי".
זוגיות?
"אין לי חבר. אני מעדיפה להתעסק כרגע במוסיקה. קשר מצריך הרבה אנרגיות. אני בטוחה שמתישהו אהיה בזוגיות, אך לא בקרוב. אני רק בת 22, תנו לי ליהנות".
רבים בגילך נוסעים לטייל בחו"ל. לא מרגישה שאת מפספסת משהו?
"אני לא מרשה לעצמי לעזוב הכל ולהתנתק, חו"ל ממש לא בסדר העדיפויות שלי. אני אפילו לא נוסעת לאילת, רק מתמקדת במוסיקה. במבט לאחור אני אפילו כועסת על עצמי למה בזמן הצבא לא התעסקתי יותר במוסיקה כמו שני למשל. זה מרוץ. אני כל הזמן במרוץ קדימה".
מה לגבי כוכב נולד? יש לך את הקול, הגיל והמראה.
"ניסיתי להתקבל כשהייתי ילדה ועדיין בוסר, ומאז כל שנה מתקשרים אליי מההפקה כדי לגשת לאודישנים ולא ניגשתי".
למה לא?
"לא יודעת למה, העדפתי ללכת בדרך היותר קשה. דווקא השנה, כשכבר יש לי שלושה סינגלים, אני שוקלת כן לגשת, אבל אני עדיין בהתייעצויות".
מה מונע ממך?
"כשאתה הולך לכוכב נולד, יש לך בתוכנית בלחץ עשר דקות מסך ואתה צריך להעביר את מי שאתה בצורה הכי טובה שיש. אני חושבת שלהגיע לתוכנית הזו בלי חומרים מוכנים, אתה עלול להזדהות מאוד עם קאברים וזה לא מה שאני רוצה. לפעמים המתמודדים גם לא מצליחים להעביר את מי שהם בצורה טובה ומדביקים להם סטיגמות. למשל, חברה שלי קיבלה רושם של סנובית ושחצנית והיא הכי לא".
מי זו?
"מעדיפה לא לציין, כי אנחנו כבר לא מדברות. זו מישהי מהעונות הקודמות. העניין הוא שגם אני לא מיומנת מול מצלמות ואני לא יודעת איזה אדם ייצא ממני".
לדעתך המראה החיצוני שלך משפיע על הקריירה?
"את רומזת שאני מכוערת? סתם. מה זה יופי? אני לא מתיימרת להיות דוגמנית, לקבל קמפיין, אך אני כן חושבת שמראה ואסתטיקה הם חשובים, בייחוד בתעשייה הזו. מבחינתי התכל'ס הוא הקול, האישיות, יש אנשים לא נאים שברגע שהם פותחים את הפה הם נראים האנשים הכי יפים בעולם ולהפך".
מה מבחינתך זו הצלחה?
"אני רוצה שיתחברו למוסיקה שלי, שהיא תפיח באנשים רגש בלתי נשלט. אם ישמעו שיר עצוב שיבכו, אם יהיה שיר קצבי פשוט שיזוזו ולא יוכלו לעצור. זה החלום".
לשניים משלושת הסינגלים את חיברת את המילים. הטקסטים האלה מייצגים אותך?
"שלושת השירים שלי קצביים, הומוריסטים, קלילים. אני מאמינה שמוסיקה ים תכונית קצבית צריכה להיות שמחה, להעלות חיוך ולא להכיל איזה מוסר השכל חשוב, כי אנשים רוצים להתפרק ברחבה ולא לחשוב על החיים. כשאוציא בלדות אז כן תהיה לה משמעות והיא תדבר לאנשים. בגדול המוסיקה מייצגת אותי כי היא תוססת, חצופה והומוריסטית כמוני".
באילו קשיים את נתקלת בתעשייה?
"זו תעשייה לא קלה. הרבה סינגלים יוצאים מידי יום של זמרים מצוינים, ואפילו לא שומעים עליהם כי יש כל כך הרבה. הרדיו מוצף בהם ואני כן מקבלת הזדמנות מהרדיו וזה לא דבר מובן מאליו. גם התקשורת מגלה עניין, עובדה שאנחנו יושבות פה בריאיון. אבל זה לא כזה פשוט לדחוף, יש קושי להגיע לכל מיני יעדים. על כל שיר שאני מוציאה אני פוסעת עוד צעד".
מהו הקושי הכי גדול?
קליפי לוקחת דקה למחשבה. "הקושי הוא לא ספציפי, אני מרגישה שהכל לא בא בקלות, צריך הרבה סבלנות, לחכות שדברים יקרו. רצון להתגלות על ידי עוד שדרן, ועוד כתב, ועוד קהל. אולי בתקופה אחרת היה יותר קל, אבל היום עם עידן האינטרנט כל אחד יכול להוציא סינגל, לצלם קליפ, יש את הפייסבוק ואת יוטיוב, ואנשים מעלים הרבה חומרים. זה יוצר עומס על תחנות הרדיו שכבר לא יודעות מה להיט ומה לא, מה כן שווה להשמיע. אני מקווה שאותי ישמיעו כמה שיותר".
אי אפשר לסיים את הריאיון בלי להזכיר את פרשת מרגול. מה דעתך בעניין?
"מרגול היא מודל החיקוי שלי. היא זמרת שאני מאוד אוהבת את סגנון השירה שלה, את הקול, את הנוכחות שלה. יש לה דמות לא פראיירית. מבחינת הבלגן המשפטי אני באמת לא בקיאה בפרטים ומעדיפה גם לא להיות בקיאה בהם. אני מעדיפה לראות את מודל החיקוי שלי כמו שראיתי אותה לפני שכל הבלגן החל, ולהתעלם מדברים שלא קשורים במוסיקה. אני אוהבת אותה מגיל קטן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם