"מי יזכור אותי? רק הנכדות": ראיון עם שלמה הלל
בגיל 88 יושב שלמה הלל, מי שהיה יו"ר הכנסת ושר בממשלה, בביתו ברעננה ומקונן על המדינה שהיה אחד ממייסדיה. "בדור שלי העריכו אנשים לפי התרומה שלהם לחברה, ולא לפי גודל הדירה שלהם", הוא עוקץ את אהוד ברק ולא חוסך ביקורת גם מנתניהו ומליברמן. ויש לו גם מה להגיד על ילדים, ערבים, עיתונאים ומה שביניהם
בהמשך הריאיון הוא יגיד דברים שיפתיעו לא רק את סביבתו הקרובה, אלא אפילו את עצמו. הוא ידבר על הבידוד שאליו נקלעה המדינה, על מפלגת העבודה שאיבדה את דרכה ועל "הקפיטליזם החזירי שהשתלט על ישראל". פה ושם נצליח לקטוע את שטף דיבורו המפתיע ונשחיל כמה שאלות שעל סדר היום.
"כואב לי על המצב שאליו נקלעה המפלגה שלי", הוא אומר בייאוש. "זאת המפלגה שהקימה את המדינה. מפלגה שהובילה נושאים כמו עלייה, קליטה, חינוך וכיום היא מתעסקת בעיקר בפלגנות ובהכפשות. לא ייתכן שחברי המפלגה ייצאו כל היום לתקשורת ויגידו כמה שהיא זיפת וכלום. תחשוב על מפעל שעובדיו אומרים שהמוצר שהם מייצרים הוא זיפת ולא שווה שום דבר. אתה היית קונה אותו?
"גם בימיו של בן-גוריון היו ויכוחים ופילוגים, אבל האווירה הכללית הייתה טובה ולמען העם והמולדת. כאן כל אחד חושב על עצמו. רק אני ואני ואני. אם בן-גוריון היה צריך להתעסק כל היום עם פילוגים וחתרנות, עד היום לא הייתה לנו מדינה. מפחיד אותי לחשוב מה יקרה למפלגה הזאת אם החברים לא יתעשתו. הרעיון שלה אולי ימשיך להתקיים, אבל אני לא בטוח שהמסגרת הפוליטית הקיימת תשרוד לאורך זמן".
בעוד שבוע (12 בספטמבר) יתקיימו הפרמייריז של העבודה. כחבר מפלגה, הלל כבר יודע בעד מי בכוונתו להצביע: יצחק (בוז'י) הרצוג. לא משום שהוא המועמד המתאים להנהיג את המפלגה, אלא בעיקר משום שיש לו היכולת לשקם את ההריסות שהותירו המנהיגים הקודמים.
"חבר מפלגת העבודה שחושב שהוא בוחר מועמד לראשות הממשלה, או אפילו לתפקיד שר בכיר בה, שוגה באשליות", הוא אומר בנחרצות. "אנחנו צריכים לבחור מועמד שיחזק את המפלגה ויאחה את הקרעים".
כשהלל מדבר על הקרעים שנוצרו במפלגה הוא מתכוון בעיקר לאהוד ברק, אבל עליו הוא ירחיב את הדיבור בפרק על מנהיגות וערכים. בינתיים הוא רוצה לסגור את פרק הפריימריז ולמנות את חסרונותיהם של המועמדים האחרים. "מצנע? יש לו ניסיון מוכח בחיפה וירוחם. האם הוא מסוגל לשקם את המפלגה? אני לא בטוח. יחימוביץ'? שמעתי אותה מתבטאת בנושאי חברה וכלכלה, אבל מה העמדות המדיניות שלה? אתה יודע? אני לא. צריך להבין שאי אפשר להפריד בין כלכלה, חברה ועניינים מדיניים. אי אפשר לבחור ראש ממשלה לענייני חברה וראש ממשלה לעניינים מדיניים. זה כרוך זה בזה".
ומה דעתו של הלל על ראש הממשלה, בנימין נתניהו? "נו, אני לא הצבעתי בשבילו, וברור שגם אין לי כוונה לעשות את זה. נתניהו, לשיטתי, הוא לא ראש ממשלה טוב לישראל. המדיניות החברתית והכלכלית שלו לא טובה והוא יוצר פערים חברתיים במדינה. אנשים כמו תשובה שרבים על כל נתח מהמשאבים הטבעיים שלנו הם סימפטום לחברה שהתבלבלו בה סדרי העדיפויות.
"פרס
גם על שמעון פרס, מפתיע או לא, אין להלל הרבה מילים טובות. "התכונה הכי בולטת שלו היא היכולת להתמיד. ברור שהוא יותר ראוי מהנשיא הקודם, אבל זו לא חוכמה. שמע, אני מקווה שיתברר שקצב זכאי כי אם לא - צריך לעשות פה חשבון נפש עמוק. מישהו הרי בחר בו לנשיאות. הוא לא השתלט על בית הנשיא בכוח".
מוסד הנשיאות אינו מושג זר עבור הלל. בשנת 1993 הוא התמודד במפלגת העבודה מול עזר ויצמן ואריה אליאב על מועמדות לנשיאות, והפסיד בסופו של דבר לויצמן. למרות זאת, לא נותר בפיו טעם חמוץ של הפסד. "רציתי להיות נשיא והאמנתי שיש לי סיכוי טוב, אבל רבין ופרס חשבו אחרת. אין לי טענה כלפיהם. ברגע שהפסדתי לא שקעתי באבל ולא הלכתי חפוי ראש. התקדמתי הלאה. הלכתי לקרן היסוד ודאגתי להביא לארץ יהודים מרוסיה ומאתיופיה. עסקתי כל הזמן בעשייה. לא קרה שום אסון שלא נבחרתי לנשיאות, לא לי ולא למדינה".
ההתעסקות בפוליטיקה העכשווית מחזירה את הלל לימים אחרים שבהם מילים כמו "חזון" ו"ערכים" לא נחשבו מילים גסות. "כששואלים אותי מה מכל הדברים שעשיתי בקריירה שלי היה הדבר הכי משמעותי אני אומר מיד: השירות בהגנה", הוא אומר בגאווה. "עם כל הכבוד לפוליטיקה, אין תחליף להגנה על המולדת והתרומה לבניין הארץ".
הלל, שזכה ב-1998 בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, החל את פעילותו ב-1945 כמרכז משק בפרדס חנה. הוא הוזמן על ידי יוסף אבידר (לימים אלוף בצה"ל) להרכיב נשק עבור התעשייה הצבאית של ההגנה, ומיד בלט במסירותו ובנאמנותו.
"הטילו עלינו לבנות ברחובות בית חרושת לייצור נשק מתחת לאדמה. אז לא הייתה בעיה לייצר רובים. כמעט כל מסגרייה בקיבוץ ייצרה רובים בכמויות גדולות. הבעיה הייתה בייצור כדורים מתחת לאף של הבריטים. זאת הייתה תחושה של חלוציות ומהפכה".
קצת מזכיר את התעשייה של החמאס שמייצרים רקטות, לא?
"כן, זה נכון. יש קווי דמיון בין מה שאנחנו עשינו לבין מה שהחמאס עושה. ובכל זאת, יש שני הבדלים משמעותיים: אנחנו פעלנו בשטח של הבריטים, ואילו החמאס פועל בשטח ריבוני משלו. אנחנו נאבקנו על עצמאותו של העם היהודי, שבמשך 2,000 שנה גירשו אותו מכל מקום. אני הברחתי ילדים ופיתחתי נשק, אבל לא הרגתי ילדים וזקנים כמו שהחמאס עושה. זה ההבדל בין מאבק לטרור. מאבק הוא לגיטימי. טרור הוא לא לגיטימי".
כשמדברים עם הלל על טרור ומחבלים, ניכר שהנושא מדיר ממנו שינה. בשנת 1985, כשיצאה לאור הביוגרפיה שלו ("רוח קדים") היא תורגמה לעשר שפות ובהן ערבית. בהקדמה לספר שנמכר בחנויות בירדן הוצג הלל כ"טרוריסט שהפך ליו"ר הכנסת".
"ברגע הראשון זה הרתיח אותי, אבל אחר כך החלטתי שאני לא מתרגז", הוא נזכר. "הם קוראים לי טרוריסט? אז אני רוצה להגיד לך שאני טרוריסט גאה שמציל ילדים ולא הורג אותם. כשראיתי את הריאיון שבו אהוד ברק אמר שאם היה גדל כנער פלסטיני היה הופך לפעיל טרור, קפצתי מהכיסא. איך הוא לא מסביר את עצמו. איך הוא לא מסייג את דבריו ואומר שהיה נאבק, אבל לא הורג ילדים וחפים מפשע. זה כל מה שהוא היה צריך להגיד".
השם אהוד ברק מעורר לא מעט אנטגוניזם בקרב ותיקי המפלגה, אבל הלל כבר סיים לכעוס על האיש שלדבריו פילג ושיסע את המפלגה שלו. "הדיון בברק הוא לא העיקר. ברק האיש לא מעניין אותי וגם לא הדירות שלו. ברק מייצג בעיניי את השינוי בסולם הערכים של המדינה הזאת. אני ישנתי באוהלים וייבשתי ביצות. אחרי כל משימה שביצעתי שאלתי מה אני יכול עוד לעשות למען המדינה.
"מה שעובר עלינו כיום זה משבר מנהיגותי, אבל אני מאמין ומקווה שנחזור לעצמנו. אני מתייחס למה שקורה לנו כאל פצעי בגרות של מדינה. אני מקווה שהפצעים יגלידו והחברה שלנו תבריא. זה מוכרח לקרות".
בין כל המטרות המסומנות במחברת של הלל גם התקשורת נמצאת על הכוונת. "העיתונאים כותבים כל היום כמה הכול רע פה ובסוף אנשים מתחילים להאמין שאין פה גם דברים טובים", הוא מבקר.
"כשאני שומע עיתונאים כמו נתן זהבי ורון קופמן אומרים שהכנסת חרא וחרא, אני נחרד. לא בשביל כבודם של חברי הכנסת, אלא בשביל הדמוקרטיה. ברגע שהעם יאבד את האמון בכנסת מה יישאר פה? מספיק לראות את הניסיון של גרמניה כדי להבין מה קורה ברגע שהעם מואס במוסדות הנבחרים. זה לא משחק. זה בנפשנו".
בשלב הזה של הריאיון הלל מבקש הפסקה ומתחיל לסקור את החפצים בדירתו. הספרים הרבים, שלל המזכרות שהביא מנסיעותיו בעולם (כולל מסכה אפריקאית שנראית כמו אביזר בסרט אימה), הפרסים והתארים שקיבל (ד"ר לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אביר איכות השלטון). "יש לי הרבה ניירת ואין לי כוח לסדר אותה. אני שואל את עצמי בשביל מה. בסוף הרי ממילא יזרקו את זה".
הלל הגיע לרעננה לפני חמש שנים כדי שיוכל להיות קרוב לבנו אריה ומשפחתו המתגוררת בבני דרור. גם בתו הגר הייתה אמורה לעבור לעיר בעקבות עבודתה באוניברסיטה הפתוחה, אולם מחלת הסרטן הכריעה אותה. "היא דיברה הרבה על המעבר לרעננה, ולצערי היא לא זכתה לכך", אומר הלל בעצב.
מה דעתך על רעננה?
"בסך הכול אני מתרשם שמדובר במקום יפה ומסודר, אבל למען האמת בגילי אין יותר מדי דרישות. כל מקום שהוא קרוב לנכדות הוא מקום טוב".
מכל הדאגות שטורדות את מנוחתו של הלל העיקרית שבהן היא עתידו של הנוער. "מצד אחד אתה רואה נוער עם יכולות מדהימות. הנכדה שלי מבינה יותר טוב ממני בעניינים טכנולוגיים. מצד שני, איפה הערכים? אנחנו היינו נוער פרימיטיבי, אבל עם אידאולוגיה".
אחת הפרשות שהלל הביע בה עניין רב היא הדחת חניכי הצופים ברעננה לאחר שביצעו מעשי ונדליזם בקן של התנועה ברמת השרון. "אני לא יכול להבין מה הניע אותם. גם אנחנו כחניכי הצופים עשינו מעשי שובבות ומרחנו משחת שיניים על ילדים בטיולים, אבל לא השחתנו רכוש ולא עשינו נזק. בכל מה שעשינו שאלנו מה אפשר לתרום למדינה".
אחת התרומות המשמעותיות של הלל הצעיר הייתה מפעל ההעפלה. בימים של טרום המדינה הוא עסק בהעפלה ממדינות שונות, בעיקר מדינות ערב. במסגרת מבצע מייקלברג (1947) נשלח עם מטוס אמריקאי לעיראק וארגן משם לראשונה העפלה אווירית של 50 יהודים.
"אני זוכר שבאתי לבן-גוריון ואמרתי לו שאני רוצה להביא יהודים מעיראק, אבל אני חושש שמא אין לנו אמצעים לקלוט אותם במדינה הענייה שלנו. בן-גוריון אמר לי: 'שלמה, זה נכון שאין לנו דירות ואין לנו עבודה, אבל לך תביא אותם מהר, לפני שהעיראקים משנים את דעתם. זה היה מנהיג עם חזון".
לאחר קום המדינה ארגן הלל את הבריחה הגדולה של יהודי עיראק לאיראן, ומשם במטוסים לישראל. בשנות החמישים השתתף במבצע עזרא ונחמיה להעלאת קהילת יהודי עיראק. מ-1959 עד 1970 הוא עבד במשרד החוץ וכיהן כשגריר ישראל בכמה ממדינות אפריקה. "זאת הייתה תקופה נפלאה ביחסים שלנו עם אפריקה", הוא נזכר. "תרמנו להם ידע וטכנולוגיה והם מאוד העריכו את תרומתנו".
תרמנו להם גם נשק ששימש למלחמת האזרחים ולתמיכה במשטר אפרטהייד.
"נו באמת. זה טיעון לא רציני. גם שווייץ וארצות הברית סיפקו נשק לדרום אפריקה ועליהן לא אמרו שהן תומכות באפרטהייד. צריך לזכור שדרום אפריקה תמכה במדינת ישראל, וזה לא דבר של מה בכך. האמנו שאנחנו צריכים לחזק את הקשרים עם כל הידידות שלנו".
כיום לא נותרו לנו הרבה ידידות.
"זה נכון, וזה מאוד מעציב אותי. אני זוכר את התקופה שבה היו לנו קשרים טובים עם איראן. היום זה נראה דמיוני".
מה החלק של שר החוץ בבידוד שלנו?
"תראה, הוא לא מוצא חן בעיניי, אבל הוא לא הבעיה. גם מה שקרה עם טורקיה זה לא באשמתנו, אם כי נעשו בעניין הזה לא מעט טעויות. צריך להבין שזה קשור למגמות העוברות על העולם הערבי שהולך ומקצין. אני מקווה שבשלב מסוים הם יחזרו למתינות ואז יחודשו הקשרים".
בשנות התשעים הלל היה שותף פעיל בהעלאת יהודי אתיופיה. "אחד הדברים שאני גאה בו זה שהבן שלי (אריה) נשוי לאישה ממוצא אתיופי (נתמר). ככה צריך להיות, ואני לא מתפלא על הבן שלי. זה מה שהוא ראה בבית. אני מבגדד, אמא שלו מווינה. זה קיבוץ הגלויות שעליו חלמנו. אף פעם לא הבנתי את העיסוק בשדים העדתיים, או את הדיבור הזה 'פרץ הוא לא משלנו'. אנחנו עם אחד ורק בזכות האחדות שרדנו במשך 2,000 שנה".
בסוף השיחה, כשהוא נשאל אם הכול היה שווה, הוא לא מהסס לרגע. "בטח שהיה שווה. יש לנו הרבה בעיות, אבל הן לא משכיחות את העבר המפואר שלנו או את התקוות לעתיד. הצעירים פה מתייחסים למדינה הזאת כאל דבר מובן מאליו. צריך להזכיר להם שלא הגענו לאמריקה או לצרפת. הגענו לארץ עם קדחת ומלריה והפכנו אותה למקום משגשג. עשינו דברים גדולים ואסור לשכוח את זה. עם כל הבעיות שיש פה, אני לעולם לא אעזוב את המדינה הזאת ולא אבין אנשים שבוחרים לרדת מהארץ. זאת המדינה שלנו, וכך היא תישאר בעיניי עד נשימתי האחרונה".
איך יזכרו אותך?
"מי יזכור אותי? רק הנכדות שלי. בקושי זוכרים את בן-גוריון, אז אתה רוצה שיזכרו אותי?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם