למרות הכל, "האומן 17" חוגג 17 שנות חיי לילה
"האומן 17" חוגג 17 שנות קיום בהרבה פחות רעש וצלצולים מבעבר. "זמן ירושלים" יצא למסע בעקבות הסלקציה, התחרות עם "אלנבי 58", תקופת האינתיפאדה, האפטר פארטיז המטורפות ומעצר הבעלים. תור הזהב שלו חלף, אבל המקום עדיין בועט
האומן 17 צילום: פלאש 90
"האומן" הוא אחד המועדונים היחידים בארץ שמוכר גם למי שכף רגלו לא דרכה בו מעולם. לאורך השנים רבים ניבאו לו עתיד שחור, ועיתונאים ספדו לו לא פעם. המקום הוגדר כ"מגדלור של שפיות" בנוף הירושלמי, וניהל יחסי אהבה-שנאה עם העיר שנולד ופעל בה.
אף על פי כן, עדיין מצליחים הבעלים ראובן לובלין והלל פרקש למלא את המקום ארבעה ערבים בשבוע. הקהל הקבוע של "האומן", שפוקד אותו מדי שבוע בשבוע לאורך שנים, נותר נאמן למקום, והוא האחראי לתורים הארוכים שמשתרכים בכניסה.
סיפורו של "האומן 17", המועדון הוותיק שקיבל את שמו מהכתובת המדויקת בה הוא שוכן, נראה כתסריט הוליוודי. פעם אחר פעם עלה המועדון לכותרות. שערורייה רדפה שערורייה, והתקשורת סיקרה באדיקות את ההתפתחויות הדרמטיות. צווי סגירה בשל החלפות אישומים, שריפת ענק שכילתה את המועדון כולו ומשפט מתוקשר על העלמות מס מצד הבעלים הם רק חלק מהדרמות שליוו את המקום במהלך שנות פעילותו הארוכות.
להאכיל בהאוס
לובלין (53), שהקים את המועדון, נותר עד היום הדמות המזוהה ביותר עמו. הוא עלה ארצה לבדו מפרו בשנת 1978 כשהיה בן 21, והשתקע בעמק בית שאן. לאחר מכן ביקש להתגייס לצבא כדי להגשים את חלומו להפוך לטייס קרב, אך נדחה על הסף. במקום זאת, הוא פנה ללימודי אלקטרוניקה באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו החל לתקלט במועדון "בר-אתון" הפופולרי של אגודת הסטודנטים, ובמשך השנים עבד אצל בוסים כמו צחי הנגבי, ישראל כץ ואיתן כבל.
ראובן לובלין פלאש 90
הוא החל לתקלט כבר בגיל 13, ואהבתו למוזיקה ולמקצוע התקליטנות באה לידי ביטוי כבר בפרו. בהמשך פתח לובלין חנות תקליטים, עבר לעסקי המסעדנות, ייבא אנטנות, הקים חברת הגברה והיה שותף במשרד כרטיסים. בתחילת שנות התשעים, לאחר ששני המועדונים הגדולים של אותה תקופה - "האופרה" וה"בלו מון" - פשטו את הרגל, החליט לובלין שהגיע הזמן להיכנס לעסק ברצינות.
הוא פתח את המועדון "דקדנס", ולאחר מכן את "סינג סינג". לבסוף, בשנת 1994, חנך את "האומן 17", שעומד באותו מקום ש"דקדנס" עמד בו: בניין שנבנה בתחילת שנות התשעים כהרחבה למפעל "שיש ירושלים" הסמוך.
המועדון החדש עוצב בהשראתו של המועדון "רוקסי" באמסטרדם. "'דקדנס' עוד היה מעוצב כמו מועדון ירושלמי. הוא היה אלגנטי, אבל הייתה בו אווירה מקומית צנועה", סיפר לובלין במלאות חמש שנים להקמת "האומן 17". "ב'אומן' הכול כבר היה עשוי מתכת ובטון והיה לו סאונד מפלצתי. זה היה אירופה. זה היה 'לטס פליי האוס אול דה וויי'".
להקמת "האומן 17" חברו שישה שותפים צעירים: הלל פרקש, רונן מן, ערן פפר, אלון פרידלנדר, אייל כץ ולובלין בראש. לכולם כבר הייתה דריסת רגל בסצנת המועדונים הירושלמית. בהמשך קנה עדי טלמור את חלקו של פפר במקום. "התקבצנו כולנו והחלטנו שאם עושים משהו, אז עושים משהו גדול כמו שצריך. שיפצנו את המועדון ופתחנו
את 'האומן'", נזכר פרקש (43), שנולד בטלביה ונהפך לדמות ירושלמית מוכרת.
ההתחלה לא הייתה קלה; לובלין, שהגיע מתחום התקליטנות, התעקש להשמיע במועדון הטרי מוזיקת האוס, שהייתה זרה לקהל הבליינים הישראלי. השותפים והבליינים התקשו לקבל את טעמו המוזיקלי: "לא משנה כמה שניסיתי, בשנה הראשונה הקהל הירושלמי לא היה מוכן למוזיקת האוס והשותפים רצו לזרוק אותי מהמועדון", התוודה לובלין בעבר. "הם אמרו לי שהמועדון מצוין ואנחנו מצליחים להביא אנשים, אבל אני מסלק אותם. עם הירושלמים זה לקח זמן".
בשנת 1995, שנה לאחר שנוסד "האומן", פתח איש העסקים אורי לוי מועדון מתחרה, "ארכאוס". "רק אז הרגשתי שסוף-סוף יש תחרות ושיש בשביל מה לעבוד ולהשקיע", סיפר לובלין. לקראת שנתו השלישית העלה המועדון הילוך. בעליו החלו להרים הפקות ענק ולהביא תקליטנים מחו"ל, בעלות של עשרות אלפי דולרים לסשן תקלוט.
"אנשים התחילו להתעניין במוזיקה ובאיזה די.ג'יי אנחנו מביאים", מספר פרקש, "קהל התחיל להגיע מכל הארץ כדי לשמוע תקליטנים כמו דרק מיי, ג'וש ווינק וטייסטו". טייסטו, שממלא כיום אולמות ענק ברחבי העולם ושכרו מגיע לעשרות אלפי יורו, נהג לתקלט ב"אומן" בתחילת דרכו, כששכרו עמד על כ-300 דולר לערב בלבד. בהמשך זכר הדי.ג'יי המפורסם חסד נעורים לבעלי המקום, ונהג לחזור להופיע בו.
נטול אלוהים
החידוש הבא אירע בשנת 1997, כשב"אומן" החלו לערוך את מסיבות האפטר הידועות. מדובר במסיבות זריחה שהתקיימו אחת לכמה חודשים, בעיקר בחגים, ופתחו פרק חדש בחיי המועדון. "כמה שותפים נסעו למסיבת אפטר ב'קולוסאום' והתלהבו. הבאנו לפה את שירזי והוא נדלק על המקום. התחלנו להפיק אפטרים משלנו", מתאר פרקש. לראשונה החלו תל אביביים לעלות בהמוניהם לירושלים כדי לראות את המועדון ששמו הולך לפניו.
הלל פרקש צילום ארכיון: פלאש 90
"מה שמשך את התל אביביים היה קודם כל ערבים טובים של קלאב טראנס. לאחר מכן, הקצפת של הקצפת הייתה כשהתחלנו את מסיבות האפטר. הן נתנו תנופה עצומה", תיאר לובלין את ההתפתחות. "הבליינים מהמרכז הגיעו פעם ראשונה למועדון, וזה כל מה שהיינו צריכים", הוא מוסיף. מסיבות האפטר תוארו כ"נוטפות זימה, מאופיינות בקהל גייז, שוצפות תל אביביים ונטולות מחר".
בעיתונים של סוף שנות התשעים אף תהו כיצד ייתכן שמסיבות כה נטולות אלוהים מתקיימות דווקא בירושלים. "למסיבות אצלנו יש אנרגיה אחרת", לובלין סיפק אז תשובה משלו, "אנחנו לא מועדון של פוזה ולבליין התל אביבי נוח פה, כי הוא לא מכיר אף אחד ואין מי שיסתכל אליו מהבר. הוא יכול להשתולל חופשי". פרקש מוסיף: "היינו עושים מסיבת חיילים עד 4:00 או 5:00 בבוקר, מנקים את המועדון, וב-6:30 התחילו להגיע שיירות של חבר'ה מתל אביב לאפטר".
המועדון נודע אז כמקום שהציב סטנדרטים בין-לאומיים גבוהים. הוא הביא סאונד ותאורה חדשניים ותפאורות שלא נראו כדוגמתן. בשיא ההצלחה נערכה במקום סלקציה קפדנית, שהותירה עשרות מאוכזבים בחוץ. מי שזכה אז להיכנס למקום נדרש לשלום עד 150 שקל לכרטיס.
בצל הלינץ'
כל העת נדרשו השותפים להתמודד עם התחרות מצד המועדונים התל אביביים הוותיקים, ובראשם "אלנבי 58" – אויבו המיתולוגי של "האומן". "הרבה יותר קשה לנהל מועדון בירושלים ואנחנו עובדים שונה ממועדונים בתל אביב", צוטט לובלין בתחילת דרכו. "בירושלים אין מספיק אנשים כדי למלא מועדון כמו שלי, ובכל זאת אני לא אכניס כל אחד. אם אתה 'אלנבי 58' מותר לך לעשות הכול פשוט כי אתה 'אלנבי', אבל בירושלים לא יסלחו לך על כלום".
לינץ' ברמאללה צילום: אי פי
אף ש"אלנבי 58" היה הראשון להציג את סצנת ההאוס לישראלים, נראה כי בטווח הארוך הצליח "האומן" לגבור על המתחרה מהמרכז. אולם התחרות לא הסתיימה שם; בעלי "האומן" נאלצו להתמודד גם עם תחרות מבית בדמות "התעשייה", מועדון שהוקם סמוך ל"אומן".
כדי לגבור על היריבים הפגינו ב"אומן" יצירתיות ושלפו את כל הגימיקים שבנמצא, ביניהם גם פרובוקציות שהיו זרות לזירה המקומית דוגמת הופעות סאדו-מאזו, מופעי סטריפטיז ומופע דראג מניו יורק. "לעומת המועדונים של תל אביב המוזיקה אצלנו הייתה תמיד טובה יותר, פשוט כי בתל אביב בעלי המועדונים לא כל כך מבינים במוזיקה", קבע לובלין בשיאה של התחרות הבין-עירונית.
תחילת המילניום החדש הביאה עמה בשורות קשות למועדון. אינתיפאדת אל-אקצא וגל הפיגועים של תחילת שנות האלפיים פגעו משמעותית בפעילות ובהכנסות. הבליינים פחדו לעמוד בתור שמחוץ לכניסה והדי.ג'ייז הזרים נמנעו מלהגיע לישראל, מעוז המחבלים המתאבדים. הטרור בירושלים השבית את כל תעשיית הבילויים המקומית, והמוני האנשים שנהגו לגדוש את העיר הדירו רגליהם ממנה.
"כשהתחילו הפיגועים נהיה בלגן", מתאר פרקש, "הייתה תקופה קשה. ערב אחד הבאנו לארץ את ריצ'י האוטין וג'ון אקואויוה (שניים מבכירי הדי.ג'ייז בעולם הדאנס באותן שנים – ג"נ), ובדיוק אירע הלינץ' ברמאללה". במועדון התלבטו אם לקיים את המסיבה כמתוכנן. הדי.ג'ייז התעקשו לתקלט עבור הקהל המקומי, והוחלט להמשיך את המסיבה.
"ניסינו להראות שלמרות הטרור והפיגועים אנחנו פה. אנשים העריכו את זה", אמר פרקש. בשנת 2002 נסגר המועדון לתקופה קצרה בשל תחושת מיצוי של השותפים, אך בעקבות השיפור במצב הביטחוני הוא נפתח מחדש.
פותחים סניפים
בשנת 2005 התרחב המותג, ולובלין ושותפיו פתחו סניפים נוספים של המועדון בתל אביב ובחיפה. הסניף הצפוני, שזכה תחילה לתמיכה נלהבת של עיריית חיפה, נסגר כעבור שנה בשל מיקומו הבעייתי בלב שכונת מגורים. "הוא היה מועדון מדהים, אבל נאלצנו לוותר עליו", נזכר פרקש.
האומן 17 בתל אביב. "הבייבי של לובלין" אמיר מאירי
עם הקמת המועדון התל אביבי צפו לו המבקרים כישלון. הם טענו כי לובלין יתקשה להתרחב, ייאלץ לבחור בין תל אביב לירושלים ולא יוכל להחזיק שני מועדונים במקביל. עם זאת, הסניף התל אביבי - שמוגדר כ"בייבי של לובלין" - פעיל עד היום, ומתנהל במתכונת דומה ל"אומן" הירושלמי של שנות התשעים, כולל ערבי די.ג'יי ומסיבות צעירים.
לצד האתגרים שבפתיחת מועדונים במקומות נוספים בארץ, נאלצו הבעלים להתמודד עם חזית נוספת: האשמות בדבר העלמות מס בהיקף של מיליונים. שלוש שנים נמשך המשפט, וביולי 2005 נדחה הערעור שהגישו השותפים לבית המשפט העליון. השופטים השאירו על כנה את פסיקת בית המשפט המחוזי, הקובעת כי חמשת השותפים ירצו תקופות מאסר שונות וישלמו קנסות כספיים.
ביולי 2006 השתחרר לובלין מהכלא, לאחר שריצה תקופת מאסר של שנה. שליש מעונשו נוכה בשל התנהגות טובה. לאחר שהורשע בעבירות מס בהיקף של 11 מיליון שקלים והגשת דוחות כספיים כוזבים, נגזרו על לובלין 30 חודשי מאסר, מהם 18 חודשים בפועל, לצד קנס של 200 אלף שקל.
מאחורי הסורגים
ארבעת השותפים הנותרים – פרקש, מן, טלמור וכץ – הורשעו גם הם, ונגזרו עליהם בין עשרה חודשים לשנת מאסר וקנסות כספיים בסך 170 אלף שקל כל אחד. החמישה הגיעו להסדר טיעון והורשעו במסירת דוחות מע"מ כוזבים ובאי העברת מס בין השנים 2001-1999.
האומן 17 בחיפה. "הוא היה מדהים, נאלצנו לוותר עליו" אלכס רוזוקבסקי
היחיד שהצליח לחמוק מעונש היה אלון פרידלנדר, שבערב הפשיטה של המשטרה על המועדון ברח לאנגליה. השתלשלות העניינים כולה הייתה טראומטית עבור המועדון והשותפים כאחד; 40 חוקרי מס הכנסה פשטו על המועדון בשיאה של מסיבת סילבסטר, החרימו ציוד ומסמכים וערכו מעצרים. לובלין עצמו נעצר בביתו ב-4:00 לפנות בוקר.
"כל מה שהיה עם מס ההכנסה גרם לי להרבה כאב. פתאום היינו בכותרות, ולא באופן מחמיא. אני יכול להגיד שנשארה לי צלקת שתלווה אותי לכל החיים, אבל גם למדתי המון ואני יודע שלא אתן למצב לחזור על עצמו", אמר פרקש לפני כשנתיים.
לאחר השחרור מהכלא, ובעקבות הירידה בקרנם של המועדונים בארץ ובעולם, גייסו לובלין ופרקש קבוצת משקיעים חדשה וערכו למקום מתיחת פנים. "האומן" הפך ממועדון למגה-בר, קונספט שתפס תאוצה באותן שנים, וההתעניינות בו חזרה. "'האומן' תמיד פעל בחמישי ובשישי ופתאום התחלנו להפעיל אותו גם בשלישי ובמוצאי שבת, וכל ערב קיבל ליין משלו", מתאר פרקש, "זו הייתה תקופה שאנשים הפסיקו לחפש מקומות לרקוד. עכשיו אנחנו שוב חוזרים לזה קצת". השנה חוזר "האומן" למקורות, והוא משלב את הקונספט של מגה-בר ומועדון ריקודים.
באותה תקופה נאלצו הבעלים להתמודד גם עם האלימות במועדונים. התופעה עלתה לכותרות בין השנים 2008-2007 והבריחה את הבליינים, אף שב"אומן" לא נרשמו מקרי אלימות חריגים או דקירות. שיתוף פעולה עם המשטרה אפשר למועדון לצמצם בכ-90 אחוז תופעות של אלימות. "היום מבינים שאפשר למנוע את הדברים האלה", מסביר פרקש. "היום, אם מישהו ילך מכות במועדון אנחנו נגיש נגדו תלונה במשטרה והטיפול בעניין יימשך. פעם מי שהיה רב במועדון היה פשוט הולך הביתה וזהו. תחושת הביטחון החזירה את האופנה והתשוקה למסיבות".
התקרית האחרונה אירעה לפני כשנה: בספטמבר 2010 הורתה משטרת ירושלים על סגירת המועדון לעשרה ימים בעקבות שלושה מקרי תקיפה שלטענת השוטרים אירעו במקום. הבעלים נדרשו לערוך תיקוני בטיחות, ובסופם אושרה הפתיחה מחדש.
להתרגש משינויים
אף שמאז המשפט המתוקשר שומרים בעלי "האומן" על פרופיל נמוך ואינם מרבים להתראיין, המועדון "עודנו בועט" כהגדרתם ומתמלא ארבעה לילות בשבוע. הקהל, אף שהוא שונה מזה שחגג בו בתקופת תור הזהב של שנות התשעים, מגוון ומשתנה מערב לערב, בהתאם לסגנון התורן. גם האתגרים שבעלי המקום מתמודדים עמם השתנו; התחרות האגדית עם יריביהם התל אביביים אינה רלוונטית עוד.
טייסטו. זוכר לבעלים חסד נעורים יהודה בן יטח
נראה כי כל מועדון מצא את הקהל הייחודי לו. "התחרות עם 'אלנבי 58' הייתה תחרות של מי מצליח להביא איזה די.ג'יי ומתי, והיום זה פחות רלוונטי למועדונים", מספר פרקש. "היום מי שמגיע לאומן מצפה לשואו, לסאונד ולתאורה איכותיים, לקהל טוב ולמוזיקת פריסטייל.
"אנחנו עובדים יותר ערבים בשבוע מפעם, והאתגר שלנו הוא להמשיך לחדש, לספק קונספט שונה ולהפתיע את הקהל שלנו. חשוב לנו שמי שנכנס בדלת יגיע לעולם אחר. זה תמיד היה הרעיון – הריגוש שבשינוי". לשם כך מקפידים ב"אומן" לשפץ את המקום מדי שנה, ומתגאים בתוצאה המרשימה.
למרות הנוף הבעייתי, מיעוט הבליינים ביחס לערים אחרות בעולם וההיסטוריה מלאת התלאות, מצליח "האומן" לשמור עד היום – כנראה כנגד כל הסיכויים – על גחלת הבילויים בעיר בוערת. אף שהמותג "האומן 17" אינו שגור היום בפי כל צעיר, כפי שהיה לפני עשור, נראה כי הקהל הנאמן שלו לא מוכן לחגוג בשום מקום אחר. "ההיסטוריה של 'האומן' תמיד הייתה מלאה בעליות וירידות", מסכם פרקש. "העיר הזו לא פשוטה, אבל אנשים מבלים בעיר שלנו וירושלים חיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם