"הוא שכב מת ומחייך. אמרתי לו 'קום פסקל, נלך הביתה'"
אפילו בערב חתונתו צלצל הביפר של פסקל אברהמי והוא הוקפץ לפעילות. שלושה שבועות אחרי שנהרג בפיגוע בגבול מצרים, אלמנתו סימה ושלושת בניו פותחים את הלב ומספרים על החיים לצד האיש שהמשיך לצאת לשטח גם כשכל החברים כבר פרשו לגמלאות, והחביא את הצל"שים והעיטורים במגירה
"מעולם לא הייתה פה קודם", היא אומרת בביישנות, "אבל לפני שבוע באה, עמדה על הסככה בחוץ ונפנפה לי בכנפיים. ככל שדיברנו על בעלי זיכרונו לברכה דברים אישיים יותר, ככה הייתה מתקרבת. אחר כך התיישבה במרפסת ולא עזבה. יש לה חלון גדול פתוח ועוד אחד, קטן, אבל היא מתעקשת להישאר. שמנו לה לחם, שמנו לה מים, שתהיה מרוצה. שאלנו רבנים ומקובלים וכולם אומרים שהיא מלאך".
סימה אברהמי
צילום: אריק סולטן
ואת, מה את אומרת?
"אני לא מאמינה", האלמנה הנאה מישירה אליי מבט גלוי, צלול, אפילו מחויך. "אני לא אומרת שהיונה היא הנשמה של פסקל. בשום פנים ואופן. נשמה לא יכולה לטייל אצלי בבית, היא צריכה מנוחה. כמה שאני דתייה, אני לא מאמינה בזה. אבל אני מרגישה שהיא בכל זאת משהו ממנו, סוג של מסר, איזה רצון לבדוק שאנחנו מסתדרים והכל בשליטה. ולכן מאז שהיונה כאן, יש לי הרגשה טובה".
26 שנה הייתה לסימה הרגשה טובה. עובדת היותה אשת לוחם וצלם ביחידה מובחרת והסיכונים העצומים בתפקיד נדחקו אל ירכתי התודעה. כמובן שעזרה לעצמה באמצעים מגוונים. "תמיד כשפסקל יצא לפעילות, היה לי מנהג לשפוך עליו מים", היא מספרת. "כולם צחקו עליי, אבל אני התעקשתי. שפכתי אחריו ספל או שניים, שזו סגולה שיחזור כמו שמים נופלים חוזרים במהירות. אבל באותו שבוע פסקל יצא אל הבסיס לעבודת שגרה. יום
קודם חל ט"ו באב. רצינו לצאת קצת, לחגוג, אבל פסקל היה עייף. ובבוקר יצא מוקדם. לא נפרד. אמר לי, שמתי לך בתיק מתנה קטנה, והמתנה הגדולה בדרך".
בדרך לא הייתה מתנה, רק מוות מיותר בזירת הפיגוע בדרך לאילת. "אבא השתתף בכל כך הרבה פעולות הרבה יותר מורכבות ומסוכנות, ולא נפצע אפילו פעם אחת", דומע אוהד, בנו הקטן. "מה הסיכוי שכדור תועה אחד מרובה קלצ'ניקוב, ממרחק של 500 מטר, יפגע לו בדיוק באבי העורקים? מה הסיכוי שבפעם הראשונה שזה קורה לו, הוא ימות מהפציעה?".
"חשבתי על זה הרבה", משיב לו מתן, הבן האמצעי. "כשאמא נפרדה מאבא, לפני הלוויה, היא סיפרה ששכב מת ומחייך. אני מאמין שבעשר השניות שעברו מאז שהכדור פגע בו ועד שהבין מה המשמעות של הפגיעה, הוא היה שלם עם המחיר. אבא תמיד האמין שכל מה שצריך לקרות קורה ושהכל לטובה. ולכן חייך".
אף אחד לא ידע שאבא גיבור
יום טוב פסקל אברהמי, בן 49 במותו, נולד בצרפת ועלה לישראל. ב-79' התגייס לצה"ל והעביר את השירות בצנחנים עד שנקרא לימ"מ, שם שירת במשך 26 שנה כלוחם וצלף. נחישותו ואומץ לבו הפכו לשם דבר ביחידה ומחוץ לה.
פסקל אברהמי (במרכז) עם שר הבטחון, דקות לפני שנהרג צילום: אריאל חרמוני
ב-95' קיבל את עיטור המופת על חלקו בפעילות נוספת בגזרת איו"ש, כשהסתער מטווח קצר על שלושה מחבלים והרגם. באירוע זה, נכתב, "עשה פסקל מעשה גבורה תוך חירוף נפש וגילוי אומץ לב בלתי רגיל".
עכשיו יושבים אלמנתו ושלושת בניו בין החברים הרבים ליחידה, שומעים את הסיפורים ומנענעים בראשם בפליאה. הימ"מ, אומרים הלוחמים, לא מרגישה נוח עם תקשורת. לכן מעולם לא נלחמה על קרדיט. נוח לה להעביר את המחמאות ליחידות העורף ובעצמה להישאר בצל. "ולכן היחידה הזו כל כך התאימה לאבא", אומר טל הבכור. "אם היה יודע איך יסקרו את מותו והלוויה שלו, אם היה יודע על הכתבה הזו ושפתחו לזכרו קבוצת ניחומים בפייסבוק עם 1,500 איש, הוא היה מתבאס".
טל היה בבית כשבאו להודיע. אותו בית שדלת הכניסה אליו שבורה והזכוכיות של האינטרקום מנותצות. כששמע את הבשורה התחיל להשתולל ולצרוח. זינק מהבית ודפק ראשו בדלת. ניפץ את הזכוכית. רץ באמוק לאורך השכונה. שלושה גברים חסונים נדרשו לרדוף אחריו ולהחזיק בו עד שנרגע.
"אף אחד לא ידע על אבא שהוא לוחם וגיבור", אומר טל. "אפילו אנחנו היינו קוראים על הפעילות שלו בעיתון כי מעולם לא סיפר בעצמו. הוא היה כל כך צנוע. כל כך שלו. היית מסתכלת עליו מהצד ולא מאמינה שרק אתמול חיסל מחבלים במו ידיו. את כל העיטורים שקיבל שמר במגירה. לא הסכים למסגר או לתלות. היו לו עשרות תעודות ששמר במשרד ורק כשנהרג, הביאו לכאן בארגז".
בן 24 טל, מתן בן 20, אוהד בן 18. סימה, עובדת בתחום הקוסמטיקה, היא בת גילו של פסקל, וכולם מתגוררים בדירת גן נעימה וחמימה בשכונת פסגת זאב בירושלים. הבית שוקק. אנשי הימ"מ מגיעים ללא הרף. פעמיים ואף שלוש ביום. אחד מביא פרחים, "זה אשתי שלחה לך לשבת". אחר מברר מה צריך להתקין בבית. מסתובבים לה במטבח. מכינים את השבת. יושבים עם הילדים. מציצים על היונה ומתפלאים. מסתכלים על התמונות ודומעים. מריצים בדיחות שחורות, שלא ייסדק השריון המסוקס. וסימה מחובקת ומנוחמת, אפילו לא יוצאת מגדרה כדי להודות. "ברור לי שככה צריך להיות", היא אומרת בפשטות.
עד שקיבל אומץ
במהלך שירותו הצבאי, במלחמת שלום הגליל, נפצע אברהמי בלחימה במערב ביירות. לאחר תקופת אשפוז קצרה החלים ושב ללבנון. מאז, אומרת סימה, החליט להתחזק באמונתו ולנהל אורח חיים דתי. "הוא התחיל להניח תפילין ולהתפלל שלוש פעמים ביום", היא נזכרת, "הייתה לו הרגשה ברורה שחייו ניצלו".
סימה אברהמי עם מתן (מימין), טל ואוהד צילום: אריק סולטן
"הם היו ארבעה חברים שהגיעו לישראל מצרפת, כל הזמן יחד והוא הבולט שבהם. חכם. נאה. ביישן. חצי שנה דיבר עד שקיבל אומץ וביקש מחבר שישיג את הטלפון שלי. אפילו לא הצליח להציע לי חברות בעצמו. זמן קצר אחרי שהפכנו לזוג הוא התגייס לימ"מ. אמר לי, סימה, תשמעי, היחידה הזו היא המקום הכי מתאים לשרת את המדינה, אבל בגלל שהפעילות שם לא פשוטה, אני מבטיח לך שלא אתגייס להרבה זמן. אמרתי לכמה זמן? ואמר שנה, שנה וחצי. פחדתי עליו. ידעתי שהעבודה מסוכנת. אבל לא עצרתי אותו כי זה מה שרצה לעשות.
"פסקל התחתן עם הביפר עליו. אחרי החופה, כשהתחילו הריקודים, פרץ אירוע והוא רצה לעזוב. אמר לי, סימה, אני אלך ואחזור. באמת חשב שהוא יכול לעזוב באמצע החתונה שלו. אחר כך אמר לרב, יאללה, זריז, זריז. יש לי פעילות. מתי נגמרת החתונה? ההורים שלו חשבו שהוא צוחק. אמרו לו, אתה לא מתכוון ברצינות פסקל. ואני אמרתי, בעלי היקר, אתה מתחתן עם הביפר או איתי? אמר, יש לי שתי נשים, את הראשונה והשנייה הביפר".
מהר מאוד נולדו שלושת הבנים והחיים הפכו מורכבים. פסקל שהה יותר בפעילות מאשר בבית ותקופה מסוימת אברהמי גידלה את המשפחה לבד. "כשהילדים בגרו, פסקל הצליח למצוא את האיזון בין הבית לעבודה. היה עוזר לי המון. עושה קניות, משקיע בילדים, משקיע בזוגיות. ובעיקר משקיע בעבודה. עם השנים ראיתי כמה הוא מחובר ליחידה, כמה הוא מסור לה, ולא שאלתי מתי יקיים את ההבטחה ויסיים. ובכל שנה היה אומר לי, סימה, עוד קצת, עוד קצת. ככה 26 שנה".
ידעת על המוניטין שצבר?
"הייתה לי גאווה גדולה שבעלי עושה משהו חשוב למען מדינת ישראל. ומצד שני פחדתי עליו. בכל פעם שהקפיצו אותו דאגתי. ידעתי שהוא נחשב לוחם מהשורה הראשונה, אבל לא דיברנו על זה בבית. הרוב היה סודי. פסקל סיפר לי על חלק מאוד קטן. לפעמים שאלתי ולא קיבלתי תשובות. ולפעמים, גם אם רצה לספר, לא רציתי לשאול. לא ניסיתי לקשר בין ההקפצות לבין מה שקראתי למחרת בעיתון. ממש לא רציתי להתערב. ראיתי לפי העיניים מתי קשה ומתי קשה יותר".
לילה ארוך של חרדה
"תמיד חשבתי שמשהו רע עלול לקרות לו", אומר מתן. "במובן מסוים אפילו הכנתי את עצמי למצב שימות. עשיתי תרחישים מראש במוח, איך אתמודד אם הוא יילך. אבל כשזה קרה, לא הייתי מוכן. הייתי כל כך מופתע".
פסקל אברהמי שנהרג במתקפת הטרור בדרום צילום רפרודוקציה
"גם ב'עופרת יצוקה' ידעתי שיצא לפעילות כי גם אני הייתי שם. אני זוכר שאבא התקשר ושאל, הזמנת מקום במסעדה לשניים? אמרתי לו שכן, וידעתי שגם הוא בשטח. פעם שאלתי אותו אם הוא מפחד. והוא אמר לי 'כן. בטח. אין בן אדם שלא מפחד'. אבל הוא לפחות שלט בפחד".
"לילה אחד התקשרתי אליו והוא לא ענה", נזכרת סימה. "חיכיתי לו בגינה וניסיתי לשכנע את עצמי ששום דבר רע לא יכול לקרות ושכבר היו לילות כאלה בעבר שהסתיימו בלא כלום. כנראה שהאירוע הסתבך, כי פסקל הצליח להתקשר רק בבוקר. עד שצלצל עבר עליי לילה ארוך של חרדה.
"פסקל תמיד אמר לי שהוא לא מפחד מהמוות, רק מהצורה שלו. שלא היה רוצה למות ממחלה או מתאונת דרכים. שאלתי אותו אם מתרגלים לראות את המוות בעיניים בכל פעם מחדש, והוא אמר, אני יכול לצאת החוצה למרפסת ומזגן ייפול לי על הראש. בן אדם, רשום לו בשמים ביום הולדתו כמה יחיה ומתי ימות".
טל: "דיברנו על המון נושאים, רק לא על העבודה. כל מה שידעתי, נודע לי במקרה. כשהייתי בצבא, בגולני, במארב על הגדר, שמעתי בקשר שצוות צלפים של הימ"מ הוריד ארבעה מחבלים. התקשרתי אליו והוא אמר לי, כן, הייתי שם. ופעם הייתי בחברון. הלכתי לישון אחרי כמה לילות שמירה, קמתי בבוקר וכולם צובאים עליי. אומרים לי, אבא שלך גיבור. אמרתי להם, מאיפה אתם בכלל יודעים שאבא שלי בימ"מ? והם אמרו שחלק מהפלוגה היה צוות מעטפת לפעילות של אבא, וכך ראו וידעו.
"רק פעם אחת אמרתי לו, אבא, כשיגיע זמני להתגייס, אולי אבקש לצאת לגיבוש לימ"מ. אז הוא שאל, למה אתה רוצה לשרת ביחידה הזו? בגלל תחושת שליחות או בגלל הדאווין? אמרתי גם וגם. אמר לי, לא מתגייסים למקום הזה בגלל האקשן, אלא אם מבינים, כמוני, שרק שם אפשר לעשות ציונות אמיתית".
"רק המשפחה הקרובה ידעה על העבודה שלו", אומרת סימה. "תמיד שאלו אותי אם הוא חירש או אילם, כי היה יושב איתנו ושותק. היה בא להורים שלי, שותה כוס קפה ומדבר על השוק. אפילו כשקיבל את עיטור המופת לא סיפר על מה. אמר לי, יש טקס, יהיו שר הביטחון והמפכ"ל, אין ברירה, צריך ללכת. ואני שמחתי וגם פחדתי. כי ידעתי שלא סתם מקבלים את העיטורים האלה".
שאלת אותו איך זה מרגיש להרוג מישהו?
"בלילה אחרי שחיסל ארבעה מחבלים הוא חזר הביתה נסער. לא דיבר, אבל הרגשתי שעובר עליו משהו. פסקל היה אדם רגיש. ולחסל מישהו, גם אם מדובר במחבל, זה עדיין לא פשוט. פעם אמר לי שהוא יוצא לשטח מתוך תחושה עמוקה של 'הבא להורגך השכם להורגו'. שמדובר בהריגה לשם הגנה ושלפעמים להרוג זה אפילו מצווה".
פיטר פן
למרות שכמעט סגר 50, היה אברהמי עד יום מותו לוחם פעיל בשטח. "מדובר בלוחם הוותיק ביותר בישראל", אמר עליו ניצב בדימוס דוד צור, מפקד הימ"מ לשעבר. "אין דבר כזה לוחמים בני 50. יש אנשי מטה או תומכי לחימה אבל לא לוחם בקו הראשון כמו פסקל. למרות גילו היה לו הכושר הכי טוב ביחידה.
סימה אברהמי והיונה במטבח ביתה צילום: אריק סולטן
"פסקל כל הזמן התאמן", מאשרת סימה. "שחייה, ריצה ותרגילי כושר כל יום, ערב ובוקר. וגם אותי הוציא לשרוף קילומטרים כל שבת. היה צעיר בגופו ובמראהו. קראתי לו פיטר פן".
לפני שמונה שנים, בפיגוע בקפה ארומה ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, נפגעה אברהמי מרסיסים בכל גופה. "פסקל עזב הכל והתמסר לטיפול בי. זו הייתה שנה לא פשוטה. הייתי צריכה לחזור לעצמי נפשית וגופנית. כמו תינוקת למדתי מחדש ללכת, לדבר, לתת אמון. פסקל החזיר אותי לארץ החיים. היה בעל נפלא ובן אדם מקסים. הייתי אומרת לו בצחוק, אולי נשבט אותך?
"גידלנו ילדים למופת. פסקל חינך אותם בקשיחות וגם באהבה. היה חשוב לו שישמרו על הדת ויתנהגו בהתאם. שיהיו צנועים וישרים. היה מפנק אותם במותגים הכי טובים. חוזר מהעבודה ובמקום ללכת לישון, יוצא איתם לריצה, יושב ומדבר איתם, לוקח אותם לקניות. מקפיד אפילו על הניקיון שלהם. היה מספר אותם פעם בשבוע וגוזר להם ציפורניים".
אברהמי נותנת מבט חטוף בשלושת ילדיה. אחד שרוע על הספה, שני שולח הודעות בנייד, שלישי מעשן בשרשרת. "עכשיו, בגלל האבלות, לכולם יש זקן וציפורניים", היא צוחקת ובוכה בערבוביה. "אם פסקל היה רואה אותם ככה, בטח היה נבהל".
"לפני חצי שנה היה לי משבר קשה", מספר מתן. "ואבא ממש ליווה אותי. אפילו עזב את העבודה לכמה שבועות כדי להיות לצדי. כאב לו לראות אותי ככה. הרבה דברים שאמר לי הבנתי רק אחרי שמת. ניהלנו שיחות נפש ומאוד התקרבנו. אני חושב שהוא פשוט הכין אותי למה שעומד לקרות. הייתי מתקשר אליו ותמיד ענה, גם כשהיה באמצע פעילות. חברים שלו סיפרו שכמה דקות לפני שנהרג אמר להם שהוא צריך להתקשר למתן".
סימה: "אני מקנאה במתן. שהספיק להיפרד. שהתכונן. חשבתי שהוא יקבל את האסון בצורה הקשה ביותר אבל עכשיו הוא הכי הכי חזק בבית. מטפל ומרגיע את כולם".
המוות הגיע בקצה, בישורת האחרונה. אברהמי בדיוק עמד לפרוש מהשירות, לחגוג 25 שנות נישואים, לעבור לבית פרטי גדול ומרווח. "תכננו חתונת כסף מפוארת", אומרת סימה בשקט. "רצינו לעשות מסיבה גדולה".
תגידו שרק נפצע
כמה חודשים לפני שנהרג קנה לה טבעת נישואים חדשה במקום המקורית שאבדה לה. "וצירף לה מכתב: 'אשתי היקרה, עדיף שכולם יראו שאת אישה נשואה'. וגם קנה הרבה יותר דברים לבית. כאילו התכונן למשהו. וביום חמישי טלפן. פעמיים. ואני שלחתי לו הודעה לנייד. אף פעם לא עשיתי את זה לפני כן. אנחנו לא אוהבים גילויי חיבה מהסוג הזה. ובכל זאת כתבתי לו, 'בעלי היקר, אני אוהבת אותך. שיהיה לך יום מקסים'. וגם הוא שלח לי הודעה דומה. ודיבר איתי בטלפון על השוק ועל הסופר. הסוג הרגיל של השיחות שעושים בני זוג שלא מפחדים מכלום".
סימה אברהמי צילום: אריק סולטן
"לקחתי את מתן והלכתי לשוק. קניתי לו גבינות ופיצוחים ולא הרגשתי טוב. המוכר שאל אותי, איפה רמבו שלך? אמרתי רמבו לא יגיע היום. אמר לי, מעכשיו תתרגלי לעשות קניות בלעדיו.
"בשש וחצי טל התקשר. אמר שהודיעו שאיש ביטחון נפצע אנושות. התחיל להיות מפחיד. כל הדרך עד הבית קראתי תהילים. התפללתי ולא ידעתי על מה. בכיתי. אומרים שהלב מרגיש. צודקים. הגעתי הביתה. פתחתי את הדלת וראיתי שאין אנשים. נרגעתי. הכל בסדר. שמתי את הקניות על השיש. התחלתי לארגן ולסדר. אמרתי, אולי פסקל יסיים מוקדם ויגיע. אולי זו סתם הרגשה רעה. טל ישב על הספה ועישן. היה מודאג כמוני. בחמישה לשמונה התקשר אל היחידה לשאול על אבא שלו. אמרו לו, יש לחץ, עסוקים, אי אפשר לדבר, וניתקו. ובשמונה בדיוק צלצלו בדלת.
"פתחתי בעצמי. האנשים שבאו אמרו לי אחר כך שלא הספיקו לצלצל וכבר באתי לקראתם. אבל אני שמעתי צלצול. אנשים שמכירים אותנו לא מצלצלים. ישר פותחים את האינטרקום כי מכירים את הקוד. מאז, בכל פעם שמצלצלים באינטרקום אני מרגישה בחילה.
"עוד לא פתחתי את הדלת עד הסוף, וכבר קלטתי את המזוודה של מגן דוד אדום. והיו שם החברים שלו. אמרתי להם, תגידו שרק נפגע, שרק נפצע, אפילו אנוש. שלא מת. אמרו לי, סימה, אנחנו מצטערים, הוא נהרג מיד. התמוטטתי. התעלפתי. אנשים צבטו אותי שאתעורר. עד עכשיו יש לי סימנים כחולים בגוף. הייתי פוקחת עיניים ורואה את הבנים משתוללים, צועקים, בוכים ומתעלפת שוב. ולא עיכלתי. עד עכשיו אני לא מצליחה לעכל".
"אמא שלי נופלת על הארץ מכל דבר קטן", אומר אוהד. "כשנפתח לי הראש. כשיש לה סחרחורת. כשהודיעו ישר התעלפה. והיה מין בום כזה בחדר. באו החברים מהיחידה, אנשים שאנחנו מכירים שנים, שעושים איתנו יחד שבתות. הם חיזקו אותנו. וקצין העיר אמר שאני צריך להודיע לאח שלי מתן. בדיוק הוא היה בהופעה. לא יכולתי. אמרתי, אני עצמי שורד עכשיו בקושי, ואיך אוכל להודיע למתן? אבל קצין העיר אמר, או שאתה בא, או שאני הולך לבד. אז באתי.
"הלכנו לגן סאקר בירושלים ולא מצאנו אותו. התקשרנו אליו שוב ושוב אבל בגלל המוזיקה והרעש הוא לא שמע אותנו. בשלב מסוים רצו להוציא לו הודעה בכריזה, אבל העדפתי לחכות להפסקה. אמרתי לו, תצא החוצה, אני צריך להגיד לך משהו. חיכינו לו בתחנת דלק. היה איתנו אמבולנס צמוד אבל מרוחק, כאילו לא קשור אלינו. הייתי בטוח שיתפרק. חיבקתי אותו ובכיתי".
היה לו אור בפנים
הלכו לזהות אותו ולהיפרד. "ראיתי את אבא שלם ונקי והייתי בשוק", דומע טל. "מה הוא עושה שם בכלל? רק כשנתתי לו נשיקה במצח, הרגשתי כמה הוא קר וקפוא. ושם נשברתי".
לוויית פסקל אברהמי בהר הרצל בירושלים צילום: פלאש 90
"פשוט לא האמנתי שהוא מת. היה נראה כל כך טוב שאמרתי לו, פסקל, לא הגיוני שקוברים דבר כזה. אמרתי לו, קום פסקל, נלך הביתה. זה לא מקום בשבילך".
יום טוב אברהמי נקבר בי"ט, כאותיות שמו, ומת בי"ח, ח"י לחודש אב. "אתמול הביאו את המעטפה עם החפצים האישיים", אומרת סימה. "לקחתי את השעון שלו ושמתי על היד". היונה מרפרפת. השעון מתקתק. "מישהו אמר לי, צריך להתכונן לחיים בלעדיו כמו שמתכוננים למלחמה", אומר בנו הבכור ומסב את מבטו הצדה. "רק שהמלחמה נגמרת והחיים בלעדיו לא ייגמרו לעולם".
makover@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם