העיר האסורה: איטו אבירם מפנטז על ביקור בשכם
היא רחוקה מכפר סבא בערך כמו שכפר סבא רחוקה מחדרה. ובכל זאת, אין אנו רשאים להיכנס לשכם. אבל יום יבוא והשנאה תיפסק, ותושבי השרון יגלו את העיר השכנה שמעבר לגדר, זו שרק מתנחלים באים בה ומאכילים את כולנו מרורים
מחסום חווארה צילום: שימי נכטיילר
אל נחלת אבותינו אפשר להגיע בלא מעט דרכים מהשרון, כולן קצרות להפליא. הדרומית שבהן לוקחת אותך על כביש מספר 5 הרחב והנוח דרך צומת מורשה והלאה, מזרחה, דרך אריאל אל צומת תפוח.
משם, זהירות, יש ירידות חדות, וכבר באת אל כביש הבקעה וים המלח. מעט יותר צפונה נמצא כביש 55 היוצא מעיבוריה של כפר-סבא. אתה עולה על הגשר, מעל לכביש 6, והנה אתה בא אל הגבעות שבהן נכתבו סיפורי התנ"ך. משמאלך קלקיליה המעטירה ולפניך אלפי מנשה, ואחר כך מעלה שומרון, קרני שומרון, עמנואל וקדומים. ואופס, הנה היא שכם. הרים סביב לה, עננים שטים בשמיה התכולים והיא רחוקה מכפר סבא בערך כמו שכפר סבא רחוקה מחדרה.
לפעמים אני מפנטז על מציאות אחרת. כזאת שבה אני יוצא לטיול מרעננה ונעצר אחרי 10 דקות לביקורת דרכונים בכניסה לפלסטין, בצומת נווה ימין. שוטר פלסטיני משופם וחייכן מחתים לי את הדרכון בתנועה נדיבה, ומורה לי להתקדם. ואני נוסע, מחייך ובטוח, אל ארץ שכנה שבה נולדו אבות אבותיי. ילדיי יושבים מאחור, אשתי לצדי, ואנו לא מפסיקים לצלם את הנוף המרהיב.
עוצרים בבית קפה ערבי וטועמים מהמר-המר הזה, בתוספת בקלאווה או כנאפה שמתיקותן נעימה לחכי כמו זיכרון מתוק. פה ושם אנחנו נעצרים מול יישוב שגגותיו האדומים מסמלים לרוב את עובדת היותו יישוב יהודי. עתה אני מסביר לילדיי כי ממש כשם שאום אל-פאחם, העיר הערבית, נמצאת בישראל על כביש ואדי עארה, כך יש גם מעלה שומרון, יישוב יהודי הנמצא בדרך לשכם.
אבל לילדיי דוחק הזמן. מהנוף הם מזמן שבעו כמו גם מסיפורי התנ"ך שאני מתעקש להשמיע באוזניהם. הם רוצים שנגיע כבר אל הלונה-פארק בג'נין. אבל קודם נטפס על הר גריזים ונצפה בנוף, אחר כך נקפוץ למתקני האטרקציה בג'נין. באחת אחר הצהריים, אחרי בילוי מהנה ב"לונה פלסטין", מתקבלת החלטה שנעצור לאכול במסעדת חוות התבלינים הוותיקה בגלבוע.
רק 10 דקות נסיעה מג'נין. אני מתעקש לקחת את המשפחה גם אל המעיינות שאותם אני זוכר מימי שירותי הצבאי. כעת, כשהכול בטוח, והשכנות טובה, אסור להחמיץ. משם הרי קצרה הדרך אל כביש הבקעה, פונים שמאלה ואחרי חצי שעה גומרים את היום המוצלח הזה בבית המלון בכינרת.
כמו גרמניה וצרפת
שתי ארצות אחיות אנחנו. כמו גרמניה וצרפת. אני חושב על תושביהן של צרפת וגרמניה, שבמשך מאות שנים נלחמו אלה באלה במלחמות עקובות מדם. כמה מיליונים נהרגו שם על הגבולות. כמה מרירות, כמה ייאוש, כמה שנאה. וגם עכשיו אין אהבה גדולה בין גרמניה לצרפת. אבל אפשר לעבור מארץ אחת אל השנייה, ולעבור ממנה אל השלישית, וכן הלאה. ובעצם, מה אני מגלה לכם. אתם בוודאי מכירים את אירופה טוב יותר ממני.
אז מדוע זה לא קורה כאן? הרי הנוף דומה, השפות אחיות, ההיסטוריה מדממת ממלחמות שרק בתוך המשפחה הן מתנהלות להן כך, עקובות מדם וללא סוף נראה לעין, וללא טיפה של אמון הדדי.
אוף, כמה שאתה תמים, אתם בוודאי אומרים. הרי כל הזמן אנחנו מושיטים לפלסטינים יד לשלום, מדברים על פיוס, חותמים הסכמים, ושוב נלחמים. הרי אלה הערבים והטוב שבהם רצוץ גולגולתו.
כן,
אני תמים. אני מתעקש להביט בעולם המשתנה לנגד עיניי. הרי למדתי היסטוריה. מלחמת 10 השנים, ומלחמת 100 השנים, והמלחמות בין המוסלמים והנוצרים בספרד, והשנאה, הבוז והזלזול שבין האנגלי לצרפתי. כולם למדו להסתדר, ורק אנו נידונו לחיות על חרבנו לנצח?!
אני זוכר איך, בגיל 17, יצאנו מהתיכון לשירות לאומי בקיבוץ יפתח באצבע הגליל. קטפנו תפוחים במטעים ולא הפסקנו לצפות בהר הלבן הגבוה ההוא שנשקף מרחוק. כולנו ידענו שהחרמון הוא אגדה אסורה. אין ישראלי שידרוך בו. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, ומאז ביקרתי אינספור פעמים בחרמון. זה הזיכרון שאני מעדיף לשאת עמי. להאכיל בו את ילדיי ולטעת בהם תקווה. הרי יום אחד יסתיים כל זה, ואז השרון יגלה את שכנתו האסורה שמעבר לגדר. זאת שרק מתנחלים באים בה. באים לרשת את הארץ ומאכילים את כולנו מרורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם