פרופ' שטיין חזר ממבצע בריתות מילה בשבט הזולו
פרופ' אבי שטיין, אורולוג ומוהל בבית החולים כרמל בחיפה, חזר משהות בשבט הזולו בדרום אפריקה, שם ערך עשרות רבות של בריתות מילה, במסגרת המלחמה בהתפשטות האיידס. הוא מספר על הבדלי התרבות, לפעמים לטובת אנשי השבט, על המחלות הקשות שראה ועל תחושת השליחות
לפני שנתן את הסכמתו הסופית, נותרה לאורולוג החיפאי רק עוד סוגיה אחת לברר. כאדם דתי היה לו חשוב לוודא שהשליחות הזאת לא נוגדת בדרך כלשהי את ההלכה היהודית.
"בעניין הזה התייעצתי ובדקתי", הוא מספר בראיון ל"זמן חיפה". "אמרו לי שאם אני נוסע כדי לעשות כריתת ערלה, שבארץ יש לה משמעות דתית והיא נקראת ברית, אבל זה לא הופך אותם ליהודים והכול למטרה רפואית - אז אין מניעה והדבר מותר".
במקביל הוא גם קיבל את ברכת הדרך המלאה מבני משפחתו, ויצא למסע ולמפגש עם בני שבט הזולו.
באמצע שנות השמונים נחשף העולם לראשונה לנגיף האיידס הקטלני. מתחילת שנות התשעים ועד לסוף המילניום גברה המודעות למחלה חשוכת המרפא והחשש הגדול מפניה רק הלך וגבר, בעיקר בשל מקרי מוות של מפורסמים שחלו בה, כמו סולן להקת קווין פרדי מרקיורי, הטניסאי האגדי ארתור אש ושחקן הקולנוע רוק הדסון.
בשנים האחרונות למדו בעולם המערבי כיצד להתמודד עם המחלה, והניסיונות למנוע את הפצתה נמשכים כל הזמן. ביבשת אפריקה, שם נתגלתה המחלה לראשונה, עדיין נמצא השיעור הגבוה ביותר בעולם של חולים ונשאים, וזו הסיבה שעיקר המאמצים למיגור האיידס מתרכזים באזור זה.
גם
במשלחת האחרונה לדרום אפריקה, שהייתה החמישית מאז יצא המבצע לדרך, נכלל גם פרופסור אבי שטיין שהפך לאורולוג הראשון שנוסע ללמד את המקומיים כיצד לבצע ניתוח לכריתת ערלה בבני שבט הזולו המפורסם והגדול.
פרופ' אבי שטיין (61), תושב חיפה, אב לשלושה ילדים וסב ל-8 נכדים, ניהל את המחלקה האורולוגית בבית החולים כרמל במשך 11 שנים. לאחר שהרגיש שמיצה את עצמו בתפקיד, פרש מניהול המחלקה וחזר לעבודתו כרופא בכיר בבית החולים. בניגוד לרופאים שטסו לפניו לדרום אפריקה, לפרופ' שטיין יש ניסיון רב שנים בביצוע בריתות מילה לאנשים מבוגרים.
פרופ' שטיין, מה ידעת על דרום אפריקה לפני שהצטרפת ל"מבצע אברהם"?
"כבר הייתי בעבר בדרום אפריקה, אבל באזור קייפטאון, שרחוקה מאוד מהאזור של הפרויקט. קייפטאון נמצאת באזור הרבה יותר מודרני, שגם פחות נגוע באיידס. הפעם הייתי באזור שנקרא קוואזולו נטאל, שזה אזור שמיושב ברובו על ידי שבט הזולו. המרפאה שלנו מוקמה בעיר דרבן, שצמודה לחופי האוקיינוס ההודי. מדובר בעיר די גדולה עם אוכלוסיה שמונה כמעט חמישה מיליון תושבים".
כששומעים את השם זולו, מיד עולות בראש התמונות המוכרות שאותן ראינו בעיקר בסרטי טלוויזיה אודות השבט הגדול ביבשת השחורה, כולל צבעי המלחמה על הפנים, החניתות, קול הלמות התופים במקצב אפריקני ועוד מנהגים המאפיינים שבטים אפריקנים. כיום, במאה ה-21, כל זה כמעט ולא קיים, המודרניזציה והקדמה לא פסחו גם על אחרוני השבטים ביבשת, ובני השבט המפורסם חיים בעיר הגדולה כאחד האדם.
למרות ההיכרות המוקדמת של פרופ' שטיין עם דרום אפריקה עצמה, לפני המסע שלו לדרבן הוא לא ידע הרבה על שבט הזולו. "קראתי עליהם מעט", הוא מודה, ומספר כי "היום זה כבר לא מה שהיה פעם. לא כולם גרים בבקתות ורוב האתרים שיש לשבט הזולו - בצורת החיים הקודמת שלו - הם לתיירים.
"יש מעט מאוד אזורים שבהם אתה יכול לראות את בני השבט בצורת החיים הקודמת. כמו כולם, גם הם התקדמו ורובם גרים בבתים. כשאתה נוסע מחוץ לעיר, אתה יכול לראות עדיין את הבתים העגולים שלהם עם הגג העשוי מקש".
איך התרשמת מהמקום?
"בגדול, יש שם הכול, כולל בתי חולים גדולים. ערכו לנו סיור באחד מבתי החולים בעיר, בית חולים בסדר גודל בינוני. אפשר לומר שמאוד הזדעזענו ממצב הבריאות שם. ראינו שהמחלות הכרוניות המדבקות תופסות כל חלקה טובה. במקום שישכבו בבית החולים אנשים שצריכים לעבור ניתוחים מתוכננים, שוכבים שם חולי שחפת במסדרונות, וזה פשוט נורא לראות את זה.
"מרפאות החוץ מלאות בחולי איידס, ואנחנו הסתובבנו שם עם מסכות. מהבחינה הזאת זה היה די מחריד. האנשים שם נמצאים מאחור, בעיקר בגלל אותן מחלות כרוניות שמכות בהם חזק מאוד. היות ורמת הבריאות והתחזוקה שם במצב ירוד, הבנו שאנחנו חייבים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לסייע להם".
כל כך קשה למנוע את המחלות האלה?
"את השחפת קשה מאוד למנוע, מפני שמספיק לנסוע במונית שחולה שחפת השתעל בתוכה - כדי להידבק. בנוגע למניעת האיידס על ידי כריתת ערלה, שזו המטרה שלשמה נסענו, כבר הוכח במספר מחקרים שהניתוח הזה עשוי למנוע הדבקות ב-65 אחוז מהמקרים. לווירוס של ה-H.I.V קל יותר להתרבות במצב של חוסר אוורור והפרשות, שמצטברות מתחת לערלה ובין הערלה לראש הפין. מכיוון שכך, ההדבקה היא יותר גדולה".
איך קיבלו אתכם המקומיים?
"מאוד יפה. הם אנשים מאוד חמים, ענווים ומסתפקים במועט. הם העריכו מאוד את העובדה שאנחנו באים ללמד אותם והייתה אווירה מאוד טובה. לגבי המטופלים, מדובר באנשים לא מפונקים, שכבר לאחר הניתוח הם פשוט קמים והולכים הביתה. כשאני אומר הולכים הביתה, הכוונה היא למרחק של חמישה או שישה קילומטרים ולפעמים גם יותר, וזה כשהם דקות ספורות בלבד לאחר שעברו ניתוח.
הופתעת מההיענות הגדולה של המקומיים?
"די הופתעתי מההיענות הגדולה, אבל הייתה סיבה להיענות הזו. בתקשורת ובעיתונות הדרום אפריקאית היו פרסומים על המחקרים שנעשו, ועל הקשר בין ניתוח כריתת ערלה להפחתת הסיכון והסיכוי לחלות באיידס. המודעות בדרום אפריקה הולכת וגדלה כל הזמן, והאנשים באים ונרשמים לניתוח הזה. מערכת ההסברה עובדת שעות נוספות, מפני שמדובר שם במשהו שהוא למעשה מכת מדינה".
איך מגיעים אליכם האנשים שמעוניינים לעבור את הניתוח?
"בראש ובראשונה, כל אדם שמעוניין לעבור את הניתוח צריך לעבור בדיקת איידס מהירה. התשובות מתקבלות במקום, למרות שהמהימנות של הבדיקה היא לא במאת האחוזים, אלא רק בתשעים ומשהו אחוזים. ברגע שאנחנו מקבלים את תוצאות הבדיקה ורואים שהאדם לא נגוע, הוא מקבל את האישור לעבור את הניתוח".
מהו חתך הגילים של האנשים שניתחתם?
"רוב האנשים שניתחנו היו בני 15 עד 25. לאחר שיצליחו לבער את הנגע ולבצע בריתות לאנשים בטווח הגילאים הזה, השלב הבא הוא ניתוחים של חבר'ה צעירים יותר. המטרה היא קודם כל לנסות ולנתח את האנשים הפעילים מינית, כדי שלא יידבקו".
מהם ההבדלים בביצוע ברית מילה בתינוק בן שמונה ימים, לבין כריתת ערלה של אדם בוגר?
"ההבדל הוא שאצל תינוק אין בכלל צורך בתפרים, אבל אצל אדם בוגר אנחנו כן עושים מספר תפרים, מפני שכושר הריפוי אצל אנשים בוגרים הוא קצת פחות טוב מאשר אצל תינוקות. לכן, רצוי לקרב את השוליים עם תפרים. זהו פחות או יותר כל ההבדל, כשאצל המבוגרים אנחנו גם מבצעים הרדמה מקומית. בדרום אפריקה, כל אחד מבני שבט הזולו שעבר כריתת ערלה, מקבל חבילה קטנה של כדורים לשיכוך הכאבים, ומגיע לאחר יום ויומיים לביקורת ומעקב".
בדרום אפריקה מחבקים את הרופאים מישראל ורואים בהם מעין מלאכים שהגיעו מרחוק, כדי לרפא את בני השבט מהנגיף שממאן לעזוב את אנשי זולו כבר יותר מ-30שנה.
כדי להבין עד כמה התפשטה מחלת האיידס ביבשת השחורה, די להסתכל על המספרים שמספקים תמונה עגומה מאוד. בדרום אפריקה עצמה ישנם כחמישה וחצי מיליון חולי איידס, שהם כ-10 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
באזור קוואזולו נטל שבו פועלת המשלחת המדוברת, כ-20 אחוזים מהתושבים חולים במחלה, ודי אם נזכיר כי מדובר באזור המונה קרוב לחמישה מיליון תושבים. "האחוז הגבוה באזור הזה הוא הסיבה שהגענו לשם ולא למקום אחר", מבהיר פרופ' שטיין, ומסביר את הגורמים לשיעור החולים הגבוה במדינות האפריקניות:
"זה קשור למצב סוציו-אקונומי נמוך. מכיוון שאם ההיגיינה המקומית היא לא מספיק טובה, היא עוזרת להידבקות על ידי הווירוס וגם עוזרת להתפתחות של שחפת, שזו גם מכת מדינה באפריקה. בעולם המערבי השחפת כמעט מוגרה לגמרי וגם שיעור האיידס הולך ויורד. היום יש טיפול טוב יותר ואפקטיבי לאיידס, ולא מתים מהמחלה כל כך מהר. אני לא אומר שלא סובלים מאיידס, אבל מעט מאוד מתים מזה. אפשר למשוך הרבה זמן עם המחלה הזו. יש תרופות שהופכות את האיידס לסוג של מחלה כרונית שאפשר לחיות איתה".
אני מניח שמדובר בטיפול יקר שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו.
"אכן מדובר בטיפול לא זול, אבל סל הבריאות שלנו, זה שנוטים לעיתים לזלזל בו, הוא טוב ומכיל את הכול ובארץ אפשר לקבל את הטיפול הזה. סל הבריאות שלנו בישראל הוא בין הטובים שיש. הבעיה היא שבאפריקה אפשר רק לחלום על זה ואין סל בריאות. אני לא יודע בדיוק מהו אחוז החולים באיידס אצלנו בישראל, אבל אני יודע שמדובר באחוז מאוד נמוך".
כשיצא לדרך "מבצע אברהם", המשלחת הראשונה שנחתה בדרום אפריקה היא זו שלמעשה הכשירה את הקרקע עבור הצוותים שיגיעו אחריה. הרופאים והאחריות שהתנדבו למשימה הכינו רשימה מפורטת, שבה מצוין במדיוק מהו הציוד הדרוש להם ולצוותים הבאים שיגיעו בעתיד, כדי שיוכלו לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר. בין היתר נרכש ציוד מודרני כמו שמקובל בכל מדינה מערבית מתוקנת.
אתם נוסעים לשם לפרק זמן של שבועיים. זה מספיק כדי ללמד את הצוותים המקומיים ולהכשיר אותם לבצע את הניתוחים?
"תתפלא לשמוע, אבל יחסית למה שאני חשבתי, הם לומדים את זה די מהר. אי אפשר לשכוח שמדובר ברופאים ובאחיות, לכן קל להם ללמוד את הנושא, זאת למרות שחלק גדול מהם כלל לא נחשפו לניתוחים לפני שהגענו. יש שם רופאים שלא התעסקו בכירורגיה. הייתה שם רופאה שלמדה יפה מאוד לבצע את ניתוח כריתת הערלה, היא עשתה את זה כמו שצריך מבלי להניד עפעף, החבר'ה שנותחו אפילו לא התביישו ממנה וזה היה מאוד נחמד".
זה נדיר שרופאה מבצעת ניתוחים מהסוג הזה?
"אתה מכיר מוהלת? בדרך כלל רופאות לא מתעסקות עם ניתוחים מהסוג הזה, אבל יש אולי מעטות שכן. הרי יש רופאות אורולוגיות, אבל בדרך כלל זה מקצוע של גברים והיה נחמד לראות איך הרופאה הזו למדה את העניין במהירות ועשתה את זה טוב. כל קבוצה כזו שבאה ללמוד מגיעה לשבוע ימים, אנחנו היינו שם במשך שבועיים, כך שלמעשה לימדנו שתי קבוצות".
איך מתבצע לימוד של ניתוח לכריתת ערלה?
"אנחנו באים לשם עם איזשהו מודל של בובה, מראים לצוותים את התהליך על אותה בובה ולאחר מכן אני מנתח, והם מסתכלים איך אני עושה את הניתוח עצמו ועוזרים לי. לאחר מכן אני עוזר להם ואחרי זה הם כבר מבצעים את הניתוח לבד. אגב, בסוף שבוע הלימודים הם גם מקבלים תעודה, ממש כמו בקורס מקצועי".
מה אתה לוקח איתך מהביקור שלך בדרבן?
"אני לוקח איתי מהביקור הזה את האופי של בני שבט הזולו. הם אנשים מאוד חמים, שמודים על מה שיש להם ומסתפקים במועט. זהו הדבר העיקרי שלמדתי מהם. מדובר באנשים מאוד סבלניים".
עם כל הכבוד לפרויקט הזה, מדובר בסך הכול בטיפה בים. האוכלוסייה שם היא עצומה ונדרשים משאבים גדולים יותר כדי לבער את הנגע.
"זה לא שאנחנו עושים את הניתוחים האלה כדי לנסות ולמנוע את התפשטות המחלה בעצמנו. אנחנו מכשירים את האנשים המקומיים שימשיכו לעסוק בעבודה הנהדרת שהם עושים וילמדו צוותים אחרים, כך שעניין הניתוחים יתפשט במדינה וכך למנוע מהמחלה להתפשט באוכלוסייה. זוהי התקווה שלנו ואני מקווה שזה גם מה שיקרה בסופו של תהליך".
לאחר שחזרת לארץ המשכת לעקוב מכאן אחר מה שקורה בדרבן?
"מדי פעם אני מתעדכן במה שקורה שם, אם זה דרך אי מיילים או מסרונים. יש שם רופא ממוצא הודי שאיתו אני נמצא בקשר מדי פעם, והוא דואג לעדכן אותי במצב".
אתה רואה את עצמך חוזר לדרום אפריקה בעתיד?
"אם יתאפשר לי מבחינת הזמן אז בהחלט אחזור לשם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם