"הפחד אוכל אותנו": תושבי אביבים חוששים לבאות
תושבי מושב אביבים, הנושק לגבול עם לבנון, לא שוכחים את המראות מאירועי הנכבה במאי האחרון, כאשר אלפי מפגינים טיפסו על גדרות הגבול וחלקם אף חדר לשטח ישראל. רגע לפני שהפלסטינים מכריזים על עצמאות באו"ם, הם חוששים מתסריט דומה ומתריעים על היעדר אמצעי אבטחה הולמים
אני מחכה שהמוקשים יתחילו להתפוצץ, ונדהם לגלות שלא היה שם כלום. הם הגיעו לגדר בלי מכשולים וללא עכבות. מה שראיתי לא נתן לי לישון. זה מפחיד, זה מפחיד. הם היו ממש על הגדר, זרקו סלעים. כתושב אביבים אני בחלחלה. גם הבוקר ירדתי למטעים. אין לי ברירה אחרת, הדם של אחי ואחותי זועק מהאדמה היקרה הזאת. לאן נלך, יש לנו מדינה אחרת? ".
את המילים הללו אמר אליעזר ביטון, בן 58, ממושב אביבים, יום אחרי אירועי יום הנכבה שהתרחשו ב-15 במאי השנה. בצהרי אותו יום התמודד צה"ל עם מציאות חסרת תקדים מבחינתו בשתי נקודות בגבול הצפון: האחת כאשר אלפי פלסטינים סורים פרצו את גדר הגבול במג'דל שמ, ולמעלה ממאה מהם הצליחו להסתנן לשטחי ישראל ולשהות בהם שעות ארוכות.
הזירה השנייה והיחידה שהייתה על הגבול עם לבנון הייתה בסמוך ליישוב הגדר אביבים, הישוב הקרוב ביותר לכפר הלבנוני מארון א-ראס. גם שם אלפי פלסטינים טיפסו על הגדרות ואיימו לפרוץ את גדר המערכת כשירדו מהכפר הלבנוני הקטן.
באופן אירוני, דווקא ביום למחרת יצאו אליעזר ביטון ויתר חברי המושב לציין את יום השנה ה-41 לאסון אביבים. תזכורת: האסון, שנשאר כפצע המדמם ביותר של מושב אביבים, התרחש בבוקר ה-22 במאי 1970.
ילדי כיתות א' עד ג' של המושב לבשו בהתרגשות בגדי חג והצטיידו בזרי פרחים לקראת קבלת השבת בבית ספרם שבמושב דוב"ב, עשרה קילומטרים מאביבים. קצת לפני השעה שמונה בבוקר הם עלו על האוטובוס. על האוטובוס שלימים יזכר "כאוטובוס הדמים", עלו גם אחיו של אליעזר, שמעון בן 9 ואחותו הקטנה והאהובה אביבה בת 7. באוטובוס נכח גם דודו מכלוף ביטון בן ה-27, ושני בני דודיו שולמית ביטון בת 9 ומימון ביטון בן 8.
בסביבות השעה 8:05 בבוקר, כשהאוטובוס נסע על כביש המערכת הנמצא צפונית ממטעי חקלאי אביבים הנושקים לגבול, המתין המארב שהכינה להם חוליית מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלסטין שהסתננה לישראל מלבנון. החוליה שיגרה אל עבר האוטובוס שש פצצות בזוקה מאולתרות.
שלוש מהן פגעו באוטובוס. במקביל ירו המחבלים משני צידי הכביש בנשק אוטומטי אל עבר האוטובוס. עד שהגיעו כוחות ההצלה והצבא, הספיקו המחבלים לחמוק בחזרה ללבנון כשהם מותירים אחריהם 12 הרוגים, מתוכם תשעה ילדים, ביניהם אחיו ואחותו של אליעזר ועוד עשרות פצועים.
אבל המראות שראה ביחד עם יתר חברי המושב לפני כחצי שנה, והחשש על פי תרחישים ביטחוניים רבים, כי הן היוו רק פרומו למה שעלול להתרחש על הגבול עם הכרת האו"ם בהכרזה החד צדדית על הקמת מדינה פלסטינית הצפויה בסוף ספטמבר, החזירו את נדודי השינה לחייו של אליעזר.
"הפחד רק מתגבר מאז", הוא אומר. "המצב הולך ומסתבך. מאז מלחמת לבנון השנייה מארון א-ראס הפך לסמל בזכות הקרבות העקובים מדם מול חיילי צה"ל, המנהרות של החיזבאללה שהחלו להיחפר מתחת לגדר הגבול ומצבורי הנשק האדירים שהתגלו מטרים בודדים מהמטעים אותם אני מעבד כל בוקר.
"ימים ספורים אחרי שהם עלו על הגדרות, הפלסטינים הקימו מול העיניים שלי אנדרטה לזכר ה'שאהידים' שנהרגו על הגבול באותו יום וכתבו בעברית 'בהכרך נשוב'. מאז התחלתי לקרוא להר הזה 'הר יום הדין'. הפחד אוכל אותי. אני חושש שבפעם הבאה יבואו רבבות, יצליחו לדרוס את הגבול וישתלטו בקלות על היישוב שאין בו כמעט אמצעי אבטחה. לאף אחד לא אכפת מאיתנו,
לדברי ביטון, כל מה שמפריד בין אביבים לבין הגבול הם המטעים וכביש המערכת. "בגדר יש המון פרצות, ומעבר לזה יש קטע של כמה מאות מטרים שאין בהם בכלל גדר היקפית שאמורה להגן עלינו מפני חדירת מחבלים. השערורייה פה היא נוראית. כשאני יוצא לצעידה עם אשתי אנחנו מאירים את הכביש ההיקפי בפנסים או בתאורת הטלפונים הניידים שלנו, כי אין תאורה. הקוצים והעשבייה היבשה מגיעים לגובה של שניים, שלושה מטרים שיכולה לשמש כמקום מסתור".
אחרי מלחמת לבנון השנייה החליט רפי ביטון, בן 42, לעזוב את המטעים אותם הוא עיבד בסמוך לאחת הנקודות הרגישות ביותר על גבול לבנון. "אני עוד צעיר ויכולתי להרשות לעצמי לעשות הסבה", הוא אומר. "אחרי שראיתי את המנהרות שהיו מכוונות להגיע למושב החלטתי שיש לי ילדים קטנים, משפחה וחיים שיקרים לי יותר מהמטעים. עברתי לעבוד ביקבי הרי הגליל כי הכרמים שלהם נמצאים במקומות מרוחקים יותר מהגבול".
כמו אליעזר, גם רפי ביטון חושש מתסריט הבלהות בו אלפי פלסטינים יזרמו לגדר בקרוב. "אני פוחד", הוא מודה. "הם יכולים לחדור למושב בקלות, יש המון פרצות בגדר. מעבר לזה, לאורך כל היום אין כאן בכלל שמירה. רק בעשר בלילה יש שומר שמאבטח בכלל את השער הדרומי. את השער הצפוני והמסוכן יותר סוגרים, אבל אף אחד לא שומר שם ".
לדברי רפי ביטון, בשל החשש הוא לא נותן לילדיו לצאת מהבית בשעות החשיכה. "גם אם אנחנו יוצאים לאירוע משפחתי, אנחנו לוקחים את הילדים איתנו. אני מסתכל על ישובי גדר שכנים כגון קיבוץ יראון, ברעם ומלכיה, ושם יש אבטחה לאורך כל היום, יש גדר מאסיבית, חשמלית בחלקה, מצלמות אבטחה שהותקנו לאורך נקודת התורפה על הגדר ההיקפית של היישוב. עד כמה שידוע לי הם לא מקבלים את התקציב לכל המרכיבים האלו ממשרד הביטחון. ההנהגה המקומית שלהם ארגנה את כל המרכיבים הללו מתקציבה. אצלנו לאף אחד לא אכפת. לא להנהלת המושב ולא למועצה האזורית".
שמעון ביטון, יו"ר ועד מושב אביבים, ששכל אף הוא אח באסון אביבים, מפנה אצבע מאשימה לעבר משרד הביטחון, שלטענתו קיצץ במשך השנים במרכיבי הביטחון של היישוב. "פעם קיבלנו ממשרד הביטחון תקציב הרבה יותר גדול למרכיבי הביטחון מאשר היום", הוא טוען.
"היום יש לנו תקציב רק לשומר בשכר שעובד רק מעשר בלילה עד חמש בבוקר במשך חמישה ימים בשבוע. ביקשתי לשפר את הכניסות עם מצלמות אבטחה, אבל כשאני שואל מה עם שדרוג השערים, אומרים לי שאין כסף. בשער הצפוני הפונה לגבול, אין לי שליטה בכלל. אין לי שומר והצבא מחייב אותי להשאיר אותו פתוח לאורך היום למקרה שיתפתח במקום אירוע ביטחוני. אנחנו נועלים אותו מיוזמתנו מעשר בלילה עד עלות השחר.
אבי קרמפה, ראש המועצה האזורית מעלה יוסף ויו"ר יישובי קו העימות בצפון, אומר כי מעולם לא קיבל פנייה מראש המועצה האזורית מרום גליל על ליקויי ביטחון במושב אביבים. עוד הוא הוסיף כי בכל היישובים משרד הביטחון מספק תקציב לאחזקת מרכיבי הביטחון, ובמידה ויש ליקויים עושה הממונה של משרד הביטחון את כל המאמצים לתקנם.
עמית סופר, ראש המועצה האזורית מרום גליל, מסר בתגובה: "גורמים במשרד הביטחון שוכחים את מיקומם הרגיש של חלק מישובי מרום הגליל ומשנה לשנה מקצצים לנו בתקציבי הביטחון".
עוד אומר סופר כי חלק גדול מיישוביו הנמצא בעורף הצפוני על קו הגבול לא מקבל את התקציב הדרוש כדי להגן על התושבים באופן טוב בהרבה מההגנה הקיימת כיום. "גורמי הביטחון יצטרכו לשאת באחריות בעת חירום ולהידרש בעת הצורך לענות על שאלות רבות. התרעתי פעמים רבות על הקיצוץ בתקציבי הביטחון, אולם טענותיי לא זכו עד כה לאוזן קשבת".
תגובת משרד הביטחון: "משרד הביטחון פועל לאבטחת הישובים בצפון במגוון רחב של אמצעים ויכולות. רבות מהיכולות והפעולות להגנת הישובים אינם מפורסמות וידועות לציבור מטעמי ביטחון מידע. לפיכך, הטענות המובאות בכתבה אינן מדויקות.
במושב אביבים קיימות מערכות הגנה היקפיות: דרכי ביטחון, תאורת ביטחון, גדר ביטחונית ושערים חשמליים, כבשאר ישובי גבול הצפון סמוכי הגדר. לצערנו, בשנים האחרונות משרד האוצר עיכב כספים המיועדים להחזקת מרכיבי הביטחון ולאחר התערבותם של מנכ"ל משרד הביטחון והשר להגנת העורף מול האוצר, שוחררו תקציבי האחזקה לצורך אבטחת יישוביים והם מועברים בימים אלו לרשויות, ביניהם גם הישוב אביבים.
בשנתיים האחרונות השקיע משרד הביטחון תקציבים גדולים להעתקת מכלול מרכיבי הביטחון באביבים, לאור הרחבת המושב. בניגוד לנטען, בשום ישוב סמוך לאביבים לא מוצבות מצלמות אבטחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם