בין טבעונות לפורענות: לאסנת נשבר מהדיאטה
הדיאטה התחילה להשפיע, התמלאתי באנרגיות, העור שלי זרח והרגשתי מצוין. אבל הלב? הוא רוצה קיש גבינות צאן, גלידה איטלקית, קלמרי מטוגן ופילה מעודן
לא המנה המומלצת לילדה שגם ככה סובלת מדירוג נמוך בסולם החברתי. למרות שהייתי מוכנה לתת הכול כדי לקבל עיסת שמן בטעם שוקולד כמו כולם, הגבינה התחבבה עליי ועמה שאר ההנאות: שינה, סקס, טיולים והרפתקאות.
הדוניזם זו אמנות חיים שלמה: מיצוי ואהבת ההנאות כאורח חיים, כשאיפה, כהבנה שזוהי תמצית הקיום שלנו. הדוניסטית אמיתית תסתובב עם בקבוקון כמהין בתיק, רק למקרה שתיאלץ לאכול מנה בינונית כלשהי. היא תמצא כסף לדברים שהיא אוהבת גם כשהיא יודעת שזה לא ייגמר טוב, לפחות לא בינה ובין הפקידה בבנק. היו תקופות שבהן ניזונתי פחות או יותר ממלפפונים ועדיין היה לי בבית בקבוק סינגל מאלט משובח.
תנו לי לשלוק אויסטר, לטעום גבינה מרקיבה או לנגוס בסטייק מדמם ולא תהיה מאושרת ממני, או לפחות לא הייתה מאושרת ממני עד לפני כשנה - אז הפכתי לצמחונית. שנים השתעשעתי ברעיון, יש המון סיבות להפוך לצמחונית, מהטיעון המוסרי ועד זה שגורס שרק הנפיחות של הפרות בארצות הברית הרחיבו את החור באוזון או משהו בסגנון.
תמיד החזקתי כלב או חתול או ארנב וידעתי שאין באמת הבדל מהותי בינם לבין עוף, חזרזיר או פרה. הקו המפריד בין חיות שאפשר לכרבל לחיות שאפשר לעכל אינו ביולוגי אלא תרבותי, ומכאן תפיסתי.
את שינוי התפיסה הזה ניסיתי כבר לפני כמה שנים. הגעתי לארוחת שישי והכרזתי - יותר לא אוכל בשר. רוצה סטייק? שאלה אמי כאילו לא נאמר דבר, סירבתי למרבה חלחלתה. היא לקחה אותי למעדנייה והעמידה אותי מול הנקניק האהוב עליי. הריח המעושן אפף אותי והעקרונות נשטפו על ידי גל אדיר של ריר שהצטבר בחכי.
בפעם הזו החלטתי שאספר להוריי רק כשאהיה מגובשת, כעבור כמה חודשים, אחרי שאגדל עמוד שדרה עשוי טופו. את יום ההולדת שלי, שבוע לאחר ההחלטה, הם החליטו לחגוג לי במשתה על האש.
כך סיכמתי את שבוע הצמחונות הראשון שלי בכרסום של כל ממלכת החי. חצי השנה הבאה הייתה מאבק בלתי
כל עוד הייתי אומניבורית אף אחד לא העיר לי על התפריט, אבל ברגע שהעזתי לקרוא לעצמי צמחונית קיבלתי מבטים עקומים. מתברר שמי שאוכל דגים או פירות ים לא יכול להיקרא צמחוני, גם לא מי שנשבר וגונב קציצה אחת מהשולחן, כזו שמזכירה לו את הבית.
ולא משנה מה תעשי, תמיד יהיו את הטבעונים, קדושים יותר מפרות קדושות, שיביטו בך בבוז מוסרני מהול ברחמים. בכל כמה שבועות רימיתי, נגסתי בפיסה מדממת והתעניתי במשך ימים.
כעבור חצי שנת צמחונות, אחרי שאני והאקס נפרדנו, מיד חזרתי לאכול בשר. החלטתי שאני יכולה לחיות בלי בשר ועם אהבה, אבל לא בלי שניהם. בדיוק אז נסעתי לקנזס - ארץ הברביקיו. בשבועיים בלבד מצצתי יותר צלעות חזיר משבוקר ממוצע מעכל בחצי שנה. נתחים מדממים היו בדיוק מה שהלב המדמם שלי רצה, וזה בדיוק מה שהוא קיבל - את תענוגות הבשר.
כשהלב התאחה, הכבד התחיל לזייף. חודשי הפורענות, או בעצם חיי הפורענות, התחילו לתת את אותותיהם. התעייפתי, הגוף שלי התחיל לחרוק ולהשתנק. חברה שלחה אותי למטפלת כדי לעשות דיאטת ניקוי רעלים. באופן כללי אני נגד דיאטות, בנעוריי עשיתי כאלה לכל החיים.
אני בעד תזונה בריאה בדימוי גוף שאנן, אבל ניקוי רעלים זה כבר סיפור אחר. כאדם טוטלי הסתערתי על התפריט המצומצם ועל ההוראות הקפדניות כאל דת. לא נגעתי בבשר, בדגים או בגבינות, לא בסוכר או בקמח לבן, מיתנתי את צריכה האלכוהול )עליו לא הסכמתי לוותר( ונגמלתי מקפאין וניקוטין. הפכתי לטהורה יותר מנבט חיטה אורגני. התחלתי לתרגל יוגה ולהגעיל את עצמי.
מי את ומה עשית לאסנת? שאלו אותי החברים כשהתחלתי ללכת לישון בחצות באמצע שבוע. מי את? שאלתי את עצמי בזמן שארנקי התחיל להתמלא בכרטיסי חבר לחנויות טבע. אבל הדיאטה התחילה להשפיע, התמלאתי באנרגיות, העור שלי זרח, בעיות בריאותיות התפוגגו והרגשתי מצוין. אבל הלב, הלב רוצה מזון מלא תשוקה, הוא רוצה קיש גבינות צאן, גלידה איטלקית, קלמרי מטוגן ופילה מעודן. עדיין לא הכרעתי מי תנצח, הטבעונות או הנהנתנות, יש לי תחושה שמדובר במאבק ארוך שנים, אני מקווה שהוא לא יהיה עקוב מדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם