תם פרק א': האוהלים מיצו את עצמם
מלבד הכישרון של עיריית תל אביב לעצבן, בואו נהיה כנים: בשם "חופש המחאה" אזורים בעיר לא צריכים להיהפך להררי אשפה ואוהלים נטושים
כן, כמובן: אם נגרם נזק לרכוש הפרטי של מישהו זו חוצפה, ובוודאי אין לי שום כוונה להגן על האלימות חסרת הפרופורציה של השוטרים - כפי שהשתקפה בשורה של עדויות - בהפגנה ליד העירייה.
המשטרה אגב (אמנם משטרה אחרת, של פתח תקווה) גלשה לפני כמה ימים להתנהגות ברוטלית בהפגנה נוספת, של פעילים למען בעלי חיים מול חוות הקופים במזור.
עושה רושם שאחרי קיץ ארוך ברחובות השוטרים פשוט מאבדים את זה. אפשר להבין שהשילוב בין אוגוסט למדים הכחולים לא תורם לקידום שלוות הנפש, אבל בהתחשב בעובדה שההפגנות בישראל הן מצעד הנימוסים וההליכות לעומת מה שמתרחש בעולם, מלונדון עד קהיר, לשוטרים אין שום תירוץ להשתולל.
אבל כל זה לא קשור לעובדה שהטענה הבסיסית של העירייה כי הגיע הזמן לקפל את המאהלים ולעבור לשלב הבא של המחאה - בהנחה ובתקווה שיהיה שלב כזה - היא סבירה ולגיטימית. אומרים שזה לא דמוקרטי מצד העירייה להכתיב למוחים לוחות זמנים ולשלוח אותם הביתה.
בואו נלך רגע עם ההיגיון הזה: האם המשמעות היא שבשם חופש המחאה אזורים אסטרטגיים בעיר יהפכו לנצח לגיבוב ריחני של ערמות אשפה ואוהלים נטושים למחצה, בעוד העירייה תשקיף על החיזיון המלבב ותאמר "טוב, ככה זה בדמוקרטיה“? ואם כבר דמוקרטיה, האם זה מה שרוב התל-אביבים רוצים?
התדמית של עיריית תל אביב והאנטגוניזם שמעוררים נציגיה - מראש העיר עד אחרון הפקחים - משחקים כאן לרעתה יותר מאשר המהות. כשרון חולדאי מפציע בתכנית בוקר ומכריז ש“המחאה מיצתה את עצמה,“ הוא מזמין לעצמו מלחמה.
בפוליטיקה למילים יש תפקיד מכריע, ויש דברים שגם אם הם נכונים
מה לעשות, מחאה שעומדת במקום יותר מדי זמן מתחילה לתסוס ולהעלות ניחוחות לא נעימים. רבים מיושבי המאהלים התקפלו עוד לפני שהעירייה הודיעה שהיא באה לקפל אותם. נשארו מקרים סוציאליים, שבהם צריך לטפל בלי שום קשר למחאה, וכמה עשרות מוחים שמתעקשים על כך שהאוהלים צריכים להישאר במקומם עד שיובל שטייניץ יהפוך לדני האדום.
הם כמובן צודקים לגבי הצורך הדחוף בסדר יום חברתי וכלכלי חדש, אבל הם טועים, להערכתי, אם הם סבורים ש“צומוד“ באוהלים יביא את השינוי המיוחל.
כשמפזרים את ענני הסיסמאות, את חוסר האמון ואת האנרגיות השליליות, ההצעה של העירייה הגיונית לגמרי: מתחם הידברות מרכזי בכל אחת מהשדרות, פלוס קומץ אוהלים סמליים לצדו. גם לאנשים שגרים בשדרות רוטשילד מגיע קצת צדק חברתי ושקט נפשי, וגם לילדי תל אביב שפעם השדרה הייתה מגרש המשחקים שלהם. היה כאן קיץ מרהיב ומופלא, אבל אחד המרכיבים החשובים בכל מאבק ציבורי הוא תזמון. האוהלים הם היסטוריה מפוארת, עכשיו הזמן למשהו אחר.
2. את הסלט שמתרחש על מדרכות תל אביב כולנו אוכלים כל יום. למרבה הצער, מדובר בסלט שמרכיביו לא מנהלים מערכת יחסים הרמונית כמו עגבנייה ומלפפון. עם כל יום שעובר - ועם כל מנוי שנוסף ל“תל אופן“ (וטוב שנוסף) - מתגלגלים על מדרכות העיר יותר רוכבי אופניים, והחיבה בינם לבין הולכי הרגל פוחתת ביחס הפוך.
הפתרון היחיד, כפי שכתבתי כאן שוב ושוב (ושוב), הוא הפרדה בין ההולכים לרוכבים והורדת האופניים לנתיב משלהם במפלס הכביש כמו במשה דיין, פנקס או בלוך. בסוף זה יקרה, אבל בלוח הזמנים האופייני לעירייה של חולדאי, כלומר באיחור קל של עשור או שניים.
רק שתחילת שנת הלימודים הבהירה לי שהחשש מפני החיכוך בין הרוכבים להולכים הוא החדשות של אתמול. הסיפור של היום הוא הילדים. מי שהולך בבוקר בעיר לא יכול להחמיץ את הטרנד החדש: ילדים ונערים שרוכבים לבית הספר באופניים. גדודים של קטינים שמתגלגלים בדרך היחידה שהם מכירים: על המדרכה, בקבוצות, במהירות. אחרי הכול, תכף יש צלצול.
במילים אחרות, הטענות נגד כיבוש המדרכות על ידי רוכבי האופניים אולי לא מופרכות, אבל מיום ליום הן פחות רלוונטיות. אם מרוכבים בוגרים עוד מותר לדרוש שיחרפו את נפשם וירדו למפלס הכביש, הרי לילדים אין בררה. הם לקוחות שבויים של המדרכה. וכאמור, יש יותר ויותר לקוחות כאלה. תצאו לרחובות בעשרה לשמונה בבוקר ותראו.
בעירייה מרבים לדבר בשנה האחרונה על העיר החדשה, עיר של תחבורה ציבורית, אופניים והולכי רגל. אבל קצב המעשים לא מדביק את הדיבורים, בעיקר בכל הנוגע לתשתיות של רכיבת אופניים. הילדים שגדלים היום בתל אביב צומחים לתוך מציאות שבה אופניים הם כלי התחבורה הטבעי בעיר. זה תהליך נפלא והדבר האחרון שצריך לעשות זה להחזיר את הגלגלים לאחור. רק שהעיר לא בשלה לקלוט את כל הילדים הרוכבים האלה. בחלקים נרחבים שלה (כלומר כמעט כל חלק מדרום לרוטשילד) .
ילד שעולה על אופניים הוא פוטנציאל לאסון, ובאזורים הסבירים הילדים מציפים את המדרכות, אלה שמצוירים עליהן "שבילים“ ואלה שלא. עוד יותר מהרוכבים הבוגרים, הילדים האלה לא צריכים להיות על המדרכה ובוודאי לא על הכביש. הם צריכים להיות בנתיב מיוחד לאופניים, ויפה שנה אחת קודם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם