ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

שמרית נפצעה בתאונה ורק חולמת שוב לרוץ אחרי הבת שלה

כשמשאית פגעה ברכבה של שמרית אזרואל וריסקה אותו, לא רבים היו מאמינים שתצא בחיים. היא נשארה בהכרה בזמן שצוותי החילוץ ניסו להציל אותה, וידעה שגם אם תשרוד – תישאר נכה לתמיד. אבל הבלתי ייאמן קרה, וכעבור חודשיים של שיקום, היא כבר לומדת מחדש איך ללכת. לדבריה: "אני חולמת על הרגע בו ארוץ אחרי הבת שלי"

שמרית אזרואל זוכרת כל רגע בתאונה. היא זוכרת איך נסעה, בזהירות, בנתיב שלה. היא זוכרת איך לשבריר שנייה היא הספיקה לראות במראה את המשאית ששועטת לעברה. 

היא זוכרת את ההתנגשות ואיך מכונית הדייהטסו סיריון שלה התרסקה בין רגע. והיא גם זוכרת את התהליך הארוך שבו ניסו לחלץ אותה מהרכב ההרוס, בלי לדעת אם היא תצא ממנו בחיים או לא.

החילוץ ארך שעה ארוכה, ושמרית הרגישה שהזמן לא פועל לטובתה. אם לא די בפגיעות הגופניות שסיכנו את חייה, גם שתי הרגליים שלה התרסקו בתאונה, והכאבים היו בלתי נסבלים.

עד היום היא לא יכולה לשכוח את הקול המפחיד של המסורים החשמליים, שניסרו את פלדת הרכב כדי לנסות להגיע אליה. וגם עכשיו, כשלא נשקפת סכנה לחייה והיא בדרך לעמוד על הרגליים, הסיוטים עדיין נותרו.

שמרית אזרואל (26) היא דמות מוכרת באשדוד, בעיקר בקרב הצעירים בעיר. היא גדלה ברובע ו' ולמדה בבית הספר היסודי "יד שבתאי" ובתיכון מקיף ב'. רבות מבין הבחורות בגילה מועסקות כסוכנות מכירות או לומדות לתואר ראשון, אבל היא בחרה כיוון אחר:

היא רצתה להיות עצמאית. בתחילה עבדה כבונת ציפורניים, ולאחר מכן, כשהכירה את מי שעתיד להיות בעלה, נכנסה איתו לשותפות בעסק של השכרת מוניות. גם כיום היא מחזיקה בבעלותה מספר מוניות, הפועלות בעיקר בתל אביב.

כשלושה שבועות לפני התאונה, שמרית התגרשה מבעלה, והפכה לאם חד הורית לתינוקת בת שנה וחצי. היא יצאה הרבה לבלות, בעיקר בדאנס ברים באזור המרכז, ונהנתה מהחיים. רק שבוע לפני התאונה, ששינתה את חייה, היא בילתה בחופשה באילת בהפקה של שדר הרדיו הידוע אליקו.

"קשה להאמין שבשבוע אחד ביליתי בהופעות של קובי

פרץ, דודו אהרון ומושיק עפיה, ונהנית מכל רגע", היא מספרת. "רקדתי, קפצתי, נהניתי בבריכה. ושבוע אחרי זה אני משותקת ולא מצליחה להזיז כלום בגוף. פתאום ראיתי מה זה העולם של הנכים".

ב-26 ביוני עלתה שמרית על רכבה ונסעה מביתה שברובע הסיטי באשדוד לעבר מתחם הקניות של צומת בילו. כמה דקות מאוחר יותר, היא כבר הייתה לכודה ברכב, תלויה בין חיים למוות. בעודה מחכה לצוותי החילוץ, היא הייתה בטוחה שגם אם תצא מזה בחיים, תישאר נכה תמידית. הרגליים שלה היו מרוסקות. "כל הזמן הסתכלתי למטה, על הרגליים שלי, מתוך פחד", היא אומרת, ממיטתה במוסד השיקומי "רעות".

"לא הצלחתי להזיז את הרגליים, אבל הצלחתי להזיז קצת-קצת את כפות הרגליים, וזה נתן לי קצת אופטימיות. הבנתי שיש עוד סיכוי. אבל הרגליים שלי ממש התקפלו, כי המנוע ממש נכנס לי בתוך הרגליים".

החילוץ ארך מספר שעות ובסיומו פונתה שמרית לבית החולים קפלן ברחובות, כשהיא סובלת מפגיעות ומשברים בכל חלקי הגוף. כבר באותו הלילה היא עברה שלושה ניתוחים, אחד מהם ניתוח משמעותי בברך. "הניתוח הזה ארך יותר משש שעות", הי מספרת, "כי הפיקה שלי הלכה לאיבוד, והיה צריך למצוא אותה. היא ממש הייתה מרוסקת לגמרי, והניתוח הזה ניסה לשחזר לי חלק ממנה.

"הכניסו לי בשתי הרגליים מוטות פלטינה. מהברכיים ועד הירך הכניסו לי בכל רגל פלטינה. וזהו, הפלטינה הזאת איתי לכל החיים. נפגעתי גם בריאות, ממש היה לי קוצר נשימה. הריאות שלי התמלאו דם ומים, אז היו צריכים לנקז לי אותן. ובמשך שבועיים, הייתי עם צינורות בתוך הריאות. אבל הייתה שאלה אחת שלא הפסקתי לשאול את הרופאים באותם ימים. כל הזמן שאלתי מתי אני אחזור ללכת".

זה מה שהכי הפחיד אותך?
"כן, פשוט פחדתי מהאפשרות שאני לא אוכל ללכת. הייתי שלושה שבועות על מיטה, בלי אפשרות לזוז. ניסו להעמיד אותי פעם פעמיים וזה לא ממש נחל הצלחה. התעלפתי. אין דבר יותר מפחיד מלא לחזור ללכת. אבל למזלי, היו מסביבי המון בני משפחה וחברים שנתנו לי הרבה תקווה".

בין כל בני המשפחה שסעדו את שמרית היה גם קובי, הגרוש הטרי שלה. השניים התגרשו רק שלושה שבועות לפני התאונה, אבל נדמה שהאירוע המפחיד גרם להם להבין כמה הם יקרים זה לזה. "כל ההחלטה הזאת שלנו להתגרש התקבלה בתוך כמה ימים", משתפת שמרית. "החלטנו, ואחרי כמה ימים כבר היינו ברבנות. באנו ברוח טובה, ואחרי כמה שעות כבר התגרשנו".

התאונה קירבה ביניכם?
"כן. עכשיו נקודת המבט שלי השתנתה. אחרי שראיתי את כל מה שקובי עושה בשבילי, האהבה שלי אליו חזרה. תמיד ידעתי שהוא בנאדם מדהים, אבל בימים שבהם אני מאושפזת, קובי ממש התעלה על עצמו. הוא פה ליד המיטה שלי 24 שעות. תראה, אומנם נפרדנו בחברות, אבל שהוא יעשה בשבילי כאלה דברים, זה כבר מראה משהו מעבר.

"אם אני רוצה לאכול משהו, גם אם זה בשעה שתיים לפנות בוקר, אז הוא יורד וקונה. אנחנו מדברים כבר על חזרה. וגם די מסכימים שזה מה שנעשה כשאני אצא מכאן. כנראה היה צריך לקרות משהו דרסטי כדי שנבין שאנחנו צריכים להיות ביחד. אני מקווה שאחרי שאני אצא מפה, ננסה לשקם את הזוגיות שלנו".

אולי להתחתן מחדש?
"אני לא יודעת אם נתחתן שוב. אפשר להגיד שכרגע אני לוקחת את זה לאט לאט. אני רק רוצה שננסה לחיות שוב כמשפחה. אני פשוט ראיתי מה הוא עשה בשבילי, וגם ראיתי איך החיים יכולים להשתנות ברגע, שחשוב לי להיות עם מי שאני אוהבת, ועם מי שאוהב אותי. מסתבר שהאהבה חזקה יותר גם מגירושין. פשוט הבנתי אין בנאדם יותר טוב ממנו. הבנתי שאנחנו צריכים להילחם על הזוגיות הזו".

כבר חודשיים וחצי ששמרית לא מתפקדת מבחינה פיזית. היא לא מצליחה ללכת בכוחות עצמה, למרות שבכל יום יש שיפור קטן ויציב. היא מספרת שכאשר הבינה את מצבה, היא נכנסה למרה שחורה. "הרגשתי שגנבו לי את החיים", היא מתארת.

"הרגשתי שאני רוצה למות. לא רציתי להסתכל על עצמי במראה. אני אחת שיוצאת לבלות הרבה, אוהבת חופשות, אוהבת להתפנק. ורק עכשיו אני מבינה שהחיים שיכולים להשתנות בתוך רגע ושצריך לנצל כמה שיותר מהם. אפילו עוד יותר ממה שניצלתי עד עכשיו".
 

מה היה הכי קשה לך בימים הראשונים לאחר התאונה?
"הרגע שבו ראיתי את הבת שלי. הביאו לי אותה רק אחרי שבוע וחצי שלא ראיתי אותה. היא ממש קטנה, אז היא לא מבינה מושגים כמו תאונת דרכים וכל מיני פגיעות, אבל כן לימדתי אותה שיש לי פצע ושבגלל זה אני בבית חולים. היא ראתה שאני לא יכולה ללכת, ושלאט לאט אני כן חוזרת ללכת. זה לא קל שהילדה הקטנה שלך רואה אותך במצבים כאלה".

בימים אלה נמצאת שמרית במוסד השיקומי "רעות" בתל אביב, בניסיון להחלים במהירות ובאופן מלא. "אני עושה המון פיזיותרפיות וגם ריפוי בעיסוק. הכי חשוב זה שמלמדים אותי ללכת שוב. כרגע אני מתחילה ללכת על הליכון, כמו של המבוגרים, ואני עובדת על חיזוק שרירי הרגליים שממש נחלשו בחודשיים וחצי האחרונים".

יש כבר הערכה מתי תשובי ללכת?
"אין לי זמן מוגדר. זה יכול לקרות בתוך שבועיים, וזה גם יכול להיות בעוד חודשיים או שלושה. כי בכל מה שקשור לשיקום, הרבה מזה תלוי במטופל ובאופן שבו הוא מגיב לכל הטיפולים שעושים לו. אני מקווה שזה ייגמר כמה שיותר מהר, ושאני אחזור להיות כמו שהייתי לפני התאונה".

בעקבות העזרה המסורה של צוות המטפלים והרופאים ב"רעות", ארגנה להם השבוע שמרית ערב הוקרה מיוחד, כשהביאה את הזמר צביקה אברהם ואת רקדנית הבטן שירה חן. "עשיתי מסיבת תודה לאלוהים שהשאיר אותי בחיים, וכמובן לכל הצוות שיש פה על הטיפול המסור. אפילו שיש לי עוד זמן להיות איתם. רציתי להודות להם על כל מה שהם עשו ועושים בשבילי.

"רציתי להרים את המורל. הבנתי שהעובדה שעברתי תאונה קשה, לא אומרת שאי אפשר לשמור על שמחת החיים. ויש הרבה פה שנכנסים לבאסה או לדיכאון. כבר הרבה פעמים יצא לי לראות את האנשים האלה במסדרון, ואז הקרובים שלהם, שקלטו שאני שומרת על אופטימיות, מבקשים ממני לבוא ולהרים לו את המצב רוח".

איך את עושה את זה?
"שאני הייתי שם, בדיכאון הזה. ושהחיים מספיק יפים כדי לנסות ולחשוב כמה שיותר חיובי. ולאט לאט, אנשים מבינים שעדיף להיות מוקף במשתקמים אחרים, לצחוק, לשחק כל מיני משחקים חברתיים כאלה, ורק לא להיכנס לדיכאון הזה שכל כך קל ליפול אליו. אבל שהחיים הם מתנה, ושעדיף לנסות נצל אותם מאשר לבזבז אותם על דיכאון. אני, באופן אישי, מנסה לשמור על אופטימיות וחולמת על הרגע שבו אני ארוץ אחרי הבת שלי טוהר. בלי הליכון, בלי כלום. זה לא חלום גדול מדי, נכון?".

תגידי, ביררת מה קרה עם נהג המשאית שפגע בך?
"תראה, אני תמיד הייתי נהגת זהירה. נוהגת במהירות לפי החוק, תמיד חוגרת חגורה – כל מה שצריך. אבל לפעמים זה לא מספיק, כי יש עוד נהגים על הכביש. ולגבי אותו נהג, אני יודעת ששללו לו את הרישיון, ושבקרוב יתחיל המשפט שלו.

"אני מקווה שהעונש שהוא יקבל יהיה מספיק מרתיע, כי כרגע העונשים לא מספיקים. יש נהגים שמרשים לעצמם הכל, והגיע הזמן שמישהו יתעורר וייתן לנהגים האלה את מה שמגיע להם. מה שכן, אני מתכוונת לחזור לנהוג כמה שיותר מהר. כי חשוב לי להוכיח לעצמי שהתאונה לא הכניעה אותי, ושאני לא מפחדת לחזור ולנהוג".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...