האצן זוהר זמירו: "לא רואה את החיים שלי ללא הריצה"
"ענף האתלטיקה מתנהל כמו שכונה". "מדי יום אני חושב בשביל מה אני צריך את כל כאב הראש הזה". "היחס לאתלטים בארץ מחפיר". האצן זוהר זמירו, תושב נתניה, מתכונן לאולימפיאדת לונדון ובדרך מחסל חשבונות עם ממסד הספורט בישראל, נזכר בעברו כעולה מאתיופיה וחושף את יחסיו עם בתו. וכמובן, הסבר על פרשת הגרביים
"במהלך הריצה אני חושב לא פעם, למה אני בכלל צריך את כל זה? הרי כסף לא אראה והיחס לאתלטים הוא מחפיר. תשובה מלאה עד היום קשה לי לתת. אני פשוט לא יכול לראות את החיים שלי ללא הריצה".
וזאת לא המחשבה היחידה שמלווה אותו בריצות הבוקר. הוא חושב על עברו כילד למשפחת מצוקה שעלתה מאתיופיה, על בתו האהובה המתגוררת עם אמה – וכמובן, על פרשיית הגרביים, שהותירה אותו עם כאבי תופת ולא מעט בדיחות על חשבונו: "האצנים האתיופים המליצו לי לא לרוץ עם גרביים. זאת הייתה שטות", הוא מסביר השבוע.
ולמרות מכל המחשבות הללו, רק מסקנה אחת עולה: "הקדוש ברוך הוא נתן לי את המתנה הזאת שנקראת ריצה, והיא תמשיך ללוות אותי כחלק בלתי נפרד לאורך כל חיי".
ענף האתלטיקה בישראל מעולם לא היה במצב קשה יותר. אם בעבר עוד היו כמה ספורטאים כמו רוט שחמורוב, רוגל נחום או אלכס אברבוך, הרי שבשנים האחרונות האתלטיקה הישראלית פשוט גוססת.
"הכול כאן מתנהל כמו שכונה אחת גדולה", מצהיר זמירו כבר בפתיחת הראיון עימו שנערך במכון וינגייט לאחר עוד אימון ריצה מפרך, השני שלו לאותה יממה. "כמו שמצפים מאתלט לנהוג במקצוענות, כך הייתי מצפה מהאיגוד ומשאר המוסדות שאמורים לטפל בכל הנושא הכספי".
סיפורו של זמירו, 34, אשר הפך לספורטאי מקצוען רק בשנתיים האחרונות, מתחיל כבר בשנות התשעים המוקדמות. בהיותו בן 13, הוא עלה ארצה במבצע שלמה, יחד עם הוריו ושמונת אחיו, שנאלצו להתמודד עם קשיי ההתאקלמות בארץ החדשה.
"גדלתי למציאות שבה אין כסף", הוא נזכר. "כמעט אף פעם לא גרתי בבית. הוריי תמיד שלחו אותי לפנימיות כאלו ואחרות וגם כאשר כבר הייתי מגיע לבקר ידעתי לא לבקש שום דבר כדי לא לגרום לאי נוחות". זמירו התקשה לשרוד לאורך זמן בפנימיות אליהן נשלח. "הסתובבתי בהרבה מקומות", הוא מתוודה. "זו הייתה תקופה לא פשוטה עבורי ולא ממש הרגשתי שאני מסתדר בשום מקום".
למרבה מזלו, הוא הגיע הפנימייה
אבל רק לפני שנתיים הפכת למקצוען של ממש. מה השתבש בדרך?
"הרבה דברים. אמנם כבר בתחרות הראשונה שלי מטעם הפנימייה זכיתי במקום השלישי בריצת 1,500 מטר, אבל משם הכול הלך והסתבך. לפני הגיוס שידכו אותי לפרויקט אתלטיקה בוינגיט שנוהל בצורה חובבנית, וזה לא סייע לי להתקדם מבחינה מקצועית. אחר כך הגיע הגיוס לצנחנים. אחרי שמונה חודשים תפסתי קריזה והחלטתי שאני בכלל לא רוצה קרבי, אלא לחזור ולמצות את היכולות שלי כרץ. עשיתי המון בעיות, דפקתי נפקדויות וישבתי אפילו שבוע בכלא, העיקר שבסוף קיבלתי את מבוקשי".
מה עשית לאחר השחרור?
"מאז השחרור שלי נהגתי בגישה לא מקצוענית. הבנתי שאין כסף במקצוע הזה והחלטתי למצות אותו כתחביב ולא יותר. עבדתי בארבע או חמש עבודות בו זמנית, והשארתי את הריצה לזמן הפנוי שבקושי היה לי. מה שעצוב הוא שזה הספיק לי בדיעבד להיות בין הטובים בארץ".
אז מה בעצם גרם לך לשנות גישה ולהעביר את הריצה לראש סדר העדיפויות?
"הבנתי שאני כבר מתבגר ושעוד כמה שנים לא תהיה לי את ההזדמנות להתחרות ברמות הכי גבוהות בעולם. לכן החלטתי ללכת על המקצוענות בכל הכוח. זנחתי את כל העבודות שהיו לי, למרות הפגיעה הכלכלית הקשה והתחלתי לרוץ קילומטר אחר קילומטר".
למזלו של זמירו, העבודה הקשה אכן השתלמה, ובחודש אפריל הוא הצליח לקבוע את הקריטריון הישראלי למשחקים האולימפיים בלונדון 2012, לאחר שירד משעתיים ו-15 דקות. "עם ההגעה לקו הסיום הרגשתי פשוט צמרמורת מטורפת בכל הגוף", משחזר זמירו את רגעי האקסטזה שחווה לפני כמעט חצי שנה. "כל העבודה הקשה פשוט התפוצצה בצורה מדהימה שיש. אני מאחל רגעי אושר כאלו לכל ספורטאי".
את דמעות האושר ותחושת ההילה שאפפה את זמירו החליפו בשבועיים האחרונים תחושות כאב פיזי ומנטאלי קשות מנשוא, שכבר הספיקו לקבל במסדרונות איגוד האתלטיקה בתל אביב את הכינוי המשעשע "פרשת הגרביים".
גם זמירו נכנס כעת לרשימה "המכובדת" כאשר החליט בצעד תמוה לרוץ את ריצת המרתון באליפות העולם באתלטיקה שנערכה לפני שבועיים בדאגו שבדרום קוריאה, ללא גרביים ועם נעליים בהן לא השתמש מעולם למרחקים כה ארוכים. התוצאה הייתה כואבת: קילוף עמוק של העור באזור גיד האכילס ברגל ימין שהקרין לשריר התאומים, שגרם לזמירו לכאבי תופת שבגינם נאלץ לפרוש מהתחרות לאחר 30 קילומטרים.
שבוע לאחר מכן, לאחר שעיכל את הטעות שביצע ואף הספיק לקרוא מעט עיתונים, התייחס זמירו למקרה הביזארי וניסה לנפק הסברים עבור מה שהתרחש שם. "אני לא מאחל אפילו לשונאים שלי את הכאבים שחשתי בתחרות הזאת", הוא אומר. "הסיפור הוא פשוט. הרצים האתיופיים שאליהם התלוויתי בחודשים האחרונים למחנות אימונים ולתחרויות המליצו לי לא לגרוב גרביים, כיוון שלטענתם במקום שבו יש כל כך הרבה לחות כפי שהיה בדרום קוריאה, הגרביים יתמלאו בזיעה וישחו בתוך הנעל. כאחד שמאוד מחזיק מהם הקשבתי לעצתם ופתחתי את הריצה בלי גרביים, מה גם שהרבה מאוד רצים מהמשלחת שלהם לאליפות עשו את אותו הדבר. כנראה שמה שמתאים להם לא כל כך מתאים לי.
"זו הייתה טעות אנוש. אני בסך הכול בן אדם והייתי בטוח שזהו צעד נכון בעבורי שיקדם אותי בתחרות הנוכחית. אומרים שההבדל בין חכם לפיקח הוא למידה מטעויות, כך שאני מבטיח לא לחזור על השטות הזאת לעולם".
הפרשנים בארץ לא מפסיקים לרדת עליך מאז המקרה.
"שיצחקו וירדו עליי עד מחר, זה עובר לידי כמו אוויר. ככה זה התקשורת בארץ: כשאתה למעלה כולם מהללים ומשבחים אותך, אבל כשאתה למטה מתייחסים אליך כמו סמרטוט וזוהי איננה הדרך הנכונה. זוהר זמירו בן אדם חזק שלא מסתכל לא ימינה ולא שמאלה, אלא רק על מטרה אחת – הצלחה בקריירת הריצה שלי. לא אתן לאף אדם להזיז אותי מהדרך שהצבתי לעצמי".
מהי אותה דרך שהצבת לעצמך?
"עברתי לא מעט קשיים במהלך הקריירה שלי. הרבה אנשים לא יודעים, אבל זו הייתה אליפות העולם הראשונה שלי. אני כבר בן 34. עד היום לא התמסרתי לאתלטיקה בגלל שלא הסכמתי לכסף הזעום שיש בענף הזה. מהרגע שהבנתי שאני מתעסק באתלטיקה בשביל הגשמה עצמית ולא בשביל להתעשר, התחלתי לצבור הצלחות. עד למרתון רוטרדם באפריל האחרון שבו השגתי את הקריטריון האולימפי ללונדון הייתי מקבל 500 שקל מאיגוד האתלטיקה לחודש, פשוט בושה.
זה כל כך פוגע שזהו הסכום איתו צריך אתלט בישראל להתקדם מבחינה מקצועית. למזלי ההישג שלי הכניס אותי לסגל האולימפי מה שמזכה אותי ב-5,000 שקל לחודש מהיחידה לספורט הישגי בתוספת ל-3,000 שקל מאיגוד האתלטיקה".
נשמע שאתה זועק לתמיכה כלכלית
"כואב לי חוסר השוויון בספורט הישראלי. איך יכול להיות שכדורגלן מליגה א' מרוויח יותר מספורטאי אולימפי שמייצג את ישראל בעולם עם הדגל שלנו? זה אבסורד. בעבר הייתי מתבאס מהסיפור הזה, אבל עם השנים למדתי להכיר במציאות כפי שהיא. אם הייתי מחפש באמת כסף כנראה שלא הייתי מתעסק באתלטיקה, אלא בתחום אחר. הייתי שמח אם איזה ארקדי גאידמק או שרי אריסון היו קוראים את הכתבה הזאת ומסייעים לי קצת, אבל אני מאוד סקפטי לגבי תמיכה כזו או אחרת. עד אז אמשיך להיאבק יום יום לצד המאבק הספורטיבי גם בפן הכלכלי".
את השיחה בינינו בבית הקפה של מכון וינגייט קוטע ספורטאי אולימפי ענק אחר, המדליסט האולימפי מברצלונה 1992, אורן סמדג'ה, שהגיח מאולם הג'ודו הסמוך והתעניין לפשר הראיון עם זמירו.
"חשוב שהענפים האולימפיים יתחילו לקבל יותר התייחסות", מצהיר הג'ודוקא, ושואל את זמירו את שאלת מיליון הדולר: "מה איתך זוהר, הבטחת כבר את הקריטריון ללונדון?".
איך משפרים את המצב?
"קודם כל בהכרה שכדורגל הוא לא הכול. תראה את נבחרת ישראל בכדורגל, אמנם לא הגיעה לכלום, אבל המיליונים שנשפכים שם על מאמן ועל השד יודע מה, יכלו ברבע מחיר לסייע משמעותית לאתלטיקה. אוסיף לכך את היעדר המסגרת לספורטאים בגילאי הנוער. יוצא לי הרבה להתאמן בוינגיט לבדי ולצפות בקנאה על הפרויקט של אריה זלינגר עם נבחרת הכדורעף לנשים. זו מסגרת שצריכה להיות לענף תחרותי ולי כרגע נותר רק להביט מן הצד בקנאה".
רגע לפני שהוא פוסע לכיוון ביתו בשעת ערב מאוחרת, מספר זמירו על סיטואציה לא פשוטה נוספת עימה הוא נאלץ להתמודד בשנתיים האחרונות, מהרגע שבו החליט ללכת על הריצה כמקצוע לכל דבר: "יש לי בת בשם לירון. היא בת 6", הוא חושף ומספר על הריחוק ממנה בתקופה האחרונה. "לצערי, היא חיה כיום עם אמא שלה, איתה אני כבר לא נמצא בזוגיות. הריצה גוזלת ממני כמעט כל דבר, אפילו את האהבה הכי גדולה של החיים שלי, שזו בתי. יוצא לי לראות אותה לעיתים רחוקות בגלל התחרויות ומחנות האימון בחו"ל וזה כואב גם לי וגם לה. כל הזמן היא שואלת: 'אבא, איפה אתה', ואני עוצר את הדמעות בגרון ומתקשה להשיב לה".
אולי תצליח לשמח אותה עם מדליה בלונדון?
"ראשית, שום הישג ספורטיבי לא ייקח ממני את רגשות האשם. אני מרגיש שבאיזשהו מקום נטשתי את הילדה שלי וזה אוכל אותי מבפנים. בכל מקרה, עם יד על הלב קשה לי לראות את עצמי חוזר עם מדליה. המטרה מבחינתי היא בלונדון להתברג ב-20 הראשונים ורק בעתיד להתקדם באמת לעבר הטופ העולמי".
לסיום, איפה נפגוש אותך בעוד עשר שנים?
"איפה אתה חושב? ברור שבאמצע ריצה במקום כזה או אחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם