ראשי » מקומי » השרון » רמת השרון/הרצליה

גיא נפצע בתאונה, חלה בסרטן וממש לא כועס על אלוהים

תחילה הוא עבר תאונת דרכים קשה והיה תלוי בין חיים למוות. בזכות כוח רצון אדיר ושינויים בהרגלי התזונה, הוא הצליח להשתקם. ואז הוא חטף מכה נוספת: מחלת הסרטן. וגם עליה הצליח גיא גורן להתגבר בזכות נחישות ואמונה עצמית. "אני לא גיבור", הוא מכריז

כששאלו את הזמרת שולה חן בשנות התשעים מתי היא מתכננת לעשות קאמבק, היא השיבה: "בגילי המתקדם העובדה שאני קמה בבוקר היא קאמבק בפני עצמו".

נזכרנו באמירה השנונה של חן כשחזרנו מהריאיון עם גיא גורן, הבעלים של סניף Fresh Kitchen בהרצליה פיתוח. גורן, שעבר תאונת דרכים קשה והחלים מסרטן, עשה פעמיים קאמבק לחיים.

רק אל תרחמו עליו או תגלו כלפיו אמפטיה. "אני לא גיבור, אני בן אדם רגיל לחלוטין שקיבל כמה מכות בחיים אבל לא נשבר לרגע", הוא אומר וחושב על מטאפורה מעולם האיגרוף שבו הוא עוסק להנאתו. "החיים מפילים אותי לקרשים, ואני כל פעם קם מחדש".

שום דבר בתחילת דרכו של גורן, רווק בן 35, לא רימז על הטלנובלה שאליה ייסחף בהמשך חייו. הוא גדל בירושלים כבן בכור מתוך שלושה אחים. אביו יועץ מס, אמו עובדת בנק בכירה. מגיל צעיר התגלה גורן כרקדן מוכשר שכיכב בלהקת "הורה ירושלים".

"זאת הייתה תקופה מופלאה", הוא נזכר בערגה. "קודם כול לרקוד זה תענוג עילאי. זאת תחושה של שחרור בכל הגוף שלא מצאתי בשום דבר אחר מלבד מוזיקה, שגם לה מגיע פרק מיוחד בחיי".
גורן נסע עם הלהקה לעשרות מדינות בעולם וזכה לראות דברים שמעט מאוד בני גילו ראו. "הדבר המיוחד היה שלא ישנו בבתי מלון אלא בבתים של תושבים בכפרים נידחים", הוא מספר.

"אכלנו עם התושבים, צחקנו איתם ודיברנו שעות על הכול. זה היה מרתק לחיות את החיים האמיתיים בחו"ל ולא רק את האטרקציות הרגילות שתיירים מבקרים בהן בדרך כלל. אולי לא היינו במקומות שעושים מהם גלויות, אבל את הזיכרונות

שצברתי משם לא אשכח לעולם. אגב, חלק מהקשרים שנוצרו בנסיעות לחו"ל אני משמר עד היום".

גורן התבלט לא רק בריקוד, הוא היה גם טניסאי מחונן. "יש משהו בטניס שתפור על האופי שלי. אני תמיד דרוך ונוכח בכל רגע בחיים. חוץ מזה, כבר מגיל צעיר הייתי עצמאי ולא חיכיתי שמישהו ימסור לי כדור כדי להבקיע. ייצרתי לעצמי את ההזדמנויות".

בגיל 14 יצא גורן לעבוד באירועים ולפרנס את עצמו. "אף פעם לא היה חסר כסף בבית, אבל לא חשבתי שזה נכון שההורים יקנו לי אופניים או תופים כשאני יכול לעבוד ולקנות בעצמי".

כשהתקרב מועד גיוסו פנטז גורן על שירות ביחידה מובחרת, אולם בבקו"ם התחוור לו כי שנים של משחק טניס פגעו בברכיו והרסו את סיכוייו להגיע ליחידה קרבית. גורן הסתפק בשירות מנומנם כקצין שלישות בפיקוד מרכז. "זה מצחיק שאחרי החיים הלא שגרתיים שעברתי דווקא השירות הצבאי היה משעמם למדי".

חודשיים אחרי שהשתחרר נסע גורן עם חברתו לראות את הזריחה במצדה. "מכיוון שבירושלים אין ים הירושלמים נוסעים הרבה לים המלח. ואם כבר מגיעים לים המלח, אז אין כמו מצדה. בעיניי, זה אחד המקומות המופלאים בעולם. לא לחינם דויד ברוזה מופיע שם בזריחה. יש שם קסם שאין באף מקום אחר".

אחרי שהקסם נגמר, הוא נכנס עם חברתו לרכב ושם את פעמיו לכיוון הבירה. 5 דקות אחר כך הוא היה בעולם אחר. התנגשות עם משאית שבאה מכיוון ירושלים פצעה אותו באורח קשה. גורן הובהל לבית חולים ובמשך 10 ימים שכב מחוסר הכרה. חברתו, לעומתו, נפצעה באורח קל. "הרגשתי שאני נשאב לתוך חור שחור ולא מצליח למצוא את הדרך חזרה אל האור", הוא משחזר את רגעי אימה.

במשך ימים ארוכים נאבקו הרופאים על חייו. גם אחרי שעבר עשרות ניתוחים ויצא מכלל סכנה, כולם בסביבתו העריכו שחייו כבר לא ישובו להיות כפי שהיו. "הרופאים הוציאו לי את הטחול, את הכבד, תפרו אותי כמו בובת סמרטוטים ישנה שילדה נאחזת בה בכוח אף שברור שהיא כבר עשתה את שלה", הוא מתאר בשפה ציורית.

גורן מתעכב על פרטי התאונה וניכר כי התמונות ההן רודפות אותו עד היום. "מדי פעם אני מתעורר בלילה עם הבזקים מהתאונה ההיא. אני רואה את האורות של האמבולנס, שומע את הרעשים סביבי כמו במערכת סראונד משוכללת. הכול ברור עד כאב, חוץ מהאנשים סביבי. משום מה הם חסרי פנים וזהות".

מלבד הטראומה הנפשית סוחב עימו גורן מזכרת נוספת מהתאונה. מכיוון שלאיבריו הפנימיים נגרם נזק בלתי הפיך הוא אינו מסוגל לאכול מאכלים רבים, בהם בורקס, פיצות ושווארמה. "הקיבה שלי לא יודעת להתמודד עם אוכל מוצק, וזה עלול להיות מסוכן מאוד. לא הבנתי כמה המצב שלי חמור עד שפעם אחת הגעתי לבית חולים עין כרם. שם פתחו לי את הוושט והוציאו את האוכל רגע לפני שנחנקתי למוות".

בעקבות מגבלות התזונה החל גורן לחפש כיוונים חדשים בתחום הקולינרי והגיע למטבח הבריא. "התחלתי לאכול הרבה פירות, גרנולה, קינואה. גיליתי עולם שלם של טעמים שלא הייתי מודע אליו", מספר גורן. "במובנים רבים התאונה הייתה הדרך של אלוהים למשוך את תשומת הלב שלי.

"להגיד לי שמשהו בחיים שלי לא נכון. התחלתי לבדוק את עצמי. מה אני עושה, מה אני אומר ולמי, וגם מה אני מכניס לפה שלי. לא שלפני כן התייחסתי לגוף שלי כפח אשפה, אבל לא התייחסתי אליו בכבוד הראוי לו".

בעקבות השינויים בתפריט ואימוץ תרגילי כושר מיוחדים הצליח גורן לקצר באופן משמעותי את תהליך השיקום שלו. כך קרה שבזמן שחבריו למחלקה בבית החולים חזרו מפיזיותרפיה והלכו לישון, הוא לקח כדור נגד כאבים ויצא לשחות בבריכה. "זה דרש ממני הרבה תעצומות נפש, אבל לא ויתרתי לעצמי", הוא אומר.

"החלטתי לחזור להיות עצמאי כמה שיותר מהר. לא הסכמתי שירחמו עליי בשום פנים ואופן. הרופאים אמרו לי שזה ייקח זמן ואני צריך להתאזר בסבלנות, אבל לי לא הייתה סבלנות. רציתי להיות בריא כאן ועכשיו, והחלטתי שאם הרופאים לא מרפאים אותי - אני ארפא את עצמי".

לתדהמת הצוות הרפואי, גורן הצליח מהר מאוד לעמוד על רגליו. בעקבות השיקום המופלא הוא החליט להתנדב בבתי חולים ולהרצות בפני ילדים חולי סוכרת על המשמעויות של תזונה נכונה וכמה השמירה על אופטימיות חשובה בתהליך השיקום.

"פגשתי ילדים מקסימים ומתוקים, תרתי משמע", הוא מחייך. "ניסיתי להגיע אליהם דרך ההומור. אם ילד אחד אמר לי: 'כולם צוחקים עליי בגלל שאני שונה', אמרתי לו 'תגיד להם שלך יש מזרק ולהם אין'. ניסיתי להראות להם את חצי הכוס המלאה ולהבין שלכל דבר שקורה לנו יש סיבה".

אבל דווקא כשהחיים של גורן החלו לעלות על פסים נכונים, הוא קיבל מכה נוספת. חמש שנים לאחר התאונה ההיא, התגלה בגופו גוש שומן חשוד. עד מהרה התברר כי מדובר בגידול סרטני. "ברגע הראשון זה היה כאילו השמים נפלו עליי", הוא מספר. "לקח הרבה זמן עד שהבנתי שאלוהים שוב מנסה לומר לי משהו".

אתה ממש סנגור של אלוהים. אין לך שום כעס עליו?
"לא היה בי שום כעס. אם כבר, הבנתי שלא נתתי מספיק לחברה. הבנתי שדיברתי על עצמי כאשר בעצם הייתי צריך לדבר על הילדים החולים. יש משפט יפה בספר של אלי פפושדו (איש העסקים, ת"ק),
שבו הוא אומר: 'אל תהפכו למטיפים. גם אם הצלחתם בחיים שמרו על צניעות ותתעניינו באחרים לפני שאתם כופים את עצמכם על העולם'.

"זה החזיר אותי לשיקום המהיר מהתאונה. הבנתי שאלוהים מנסה להגיד לי שהשתקמתי מהר מדי, שלכל דבר בחיים יש את הקצב שלו ואם אתה מנסה לקצר את הדרך אתה מאבד את מוסר ההשכל".

כמו על התאונה, גם על הסרטן הצליח גורן להתגבר. מלבד השינויים הדרמטיים שאימץ בנושא התזונה, הוא הקפיד על אורח חיים רוחני שכולל ריצה, איגרוף, טיפולי הילינג ומדיטציות.

"חצי שעה ביום אני מתנתק מהכול, מהעבודה, מהנייד ומתחבר לעצמי ולאלוהים", הוא משתף. "למדתי בדרכי שאלוהים מדבר אליך רק כשאתה מגיע לרמות שקט וריכוז כל כך גבוהות שאין מקום לשום דבר אחר. למדתי לקבל הכול בפרופורציות ולחפש בכל מקום מצבורים של אנרגיות טובות".

אחד הדברים שהטעינו את גורן בכמויות גדולות של אנרגיה היה עיסוקו כדי.ג'יי. "יש משהו מסעיר ומרגש בהופעה בפני קהל של 300 איש שזזים לפי הקצב שלך. זאת תחושה של אדרנלין מטורף בגוף".
מקום נוסף שמקפיץ לו את האדרנלין הוא הסניף של "פרש קיטשן" בהרצליה, רשת בתי קפה המשלבים בריאות וטריות. "החיבור שלי לרשת היה מתבקש", הוא מתפנה להסביר.

"לא חיפשתי עוד בית קפה, חיפשתי מקום שישנה את התודעה של האנשים, שייתן להם זווית אחרת על החיים. כאן זה לא פאסט פוד ולא מגיעים לכאן כדי לחטוף משהו וללכת. לכאן מגיעים עם הרבה כבוד לאוכל. כי כבוד לאוכל זה כבוד לגוף".

התפריט של הרשת מלווה על ידי דיאטנית ויש בו פירוט מלא של הערכים התזונתיים של כל מנה. במסגרת הניסיון לעורר מודעות לאוכל בריא החליטה הרשת לאמץ בעונה הקרובה את קבוצת הכדורסל בני-השרון/הרצליה. הרשת תספק את הכיבוד ללקוחות ה-VIP של הקבוצה בהפסקת המשחקים ותעניק ארוחות לשחקנים ולמשפחותיהם.

"שיתוף הפעולה בין הרשת ובני השרון/הרצליה התאפשר בעקבות הערכים המשותפים שחולקים שני הגופים - תזונה וספורט", אומר גורן. "אני מקווה שבזכות שיתוף הפעולה הזה נצליח לגרום לשינוי בקרב חובבי כדורסל, בעיקר ילדים".

מה הלאה? לאן מועדות פניך?
"שאלה טובה. פעם הייתי הולך לישון וחולם על המטרות הבאות שלי. היום אני רק ישן. למדתי שאם אני לא ישן טוב ומתרכז רק בשינה - אני לא באמת ישן ולא נותן לגוף שלי את האנרגיה שהוא זקוק לה. בכלל, למדתי לקחת את הזמן ולתת לכל דבר בחיים את היחס המתאים לו. אם זה מדיטציה, הרצאה או ריאיון לעיתון. לכל אחד צריך להקדיש יחס מכובד".

ובאופן אישי, עם אילו תובנות יצאת מהתאונה ומהסרטן?
"עדיין לא סיימתי לעבד את התובנות שלי. אני כל יום לומד משהו חדש. הכי חשוב לי זה לשמור על אופטימיות, לגרום לאנשים לחייך ולחפש הפי אנד. זאת, אגב, הסיבה שלפני שאני מתחיל לקרוא ספר אני מברר אם יש לו סוף טוב. היו לי מספיק טרגדיות בחיים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...