הראשון בעיר: למה איש לא זוכר את דניאל אשדוד?
למה לא זכה דניאל אשדוד, הילד הראשון של העיר, לפרסום שזכתה בו אשדודה, הילדה הראשונה שנולדה כאן, למרות שנולד לפניה? ואיך הפכו העולים, שהגיעו לפה בנובמבר 1956 לגמרי במקרה לראשוני אשדוד
דניאל אשדוד צילום: ארכיון פרטי
ואולם לידתו של דניאל אשדוד שלא כלידתה של אשדודה, הילדה הראשונה של אשדוד לא צוינה בעיתונים ולא זכתה להדים, למרות שנולד לפניה ולמרות שגם הוא נקרא בדיוק כמוה על שם המקום.
למה? כי דניאל אשדוד נולד בלידה שגרתית בבית החולים "קפלן" ברחובות, בעוד שאשדודה הגיחה לאוויר העולם באשדוד עצמה, בעיצומה של סערה, כשהגשר האחד והיחיד שחיבר את אשדוד למדינה נסחף בשיטפון גדול בנחל לכיש.
מאחר שכך אשדוד נותקה ואי אפשר היה להעביר את היולדת, מיסודי מור יוסף, לבית החולים ברחובות. בלית ברירה, ילדה מיסודי לאורה של עששית באחד מפחוני המעברה שהיטלטל בחוזקה מעוצמת הסערה המשתוללת בחוץ.
גם הלידה עצמה הייתה דרמטית, שכן חבל הטבור נכרך כמה פעמים סביב צוואר התינוקת ונדרשה פעולת החייאה. רק למחרת, בשוך הסערה, הועברו השתיים – היולדת והתינוקת – בסירה בנחל לכיש והוסעו לרחובות. נו, אז מה הפלא שכעבור כמה ימים, כשהסיפור נודע ופורסם בעיתונים, כולם דיברו על אשדודה מאשדוד?
"רואה את אשדוד עם דמעות בעיניים"
מה שהעיתונים לא כתבו זה על הסבל, שהיה אז מנת חלקה של סימי רוימי, אמו של דניאל אשדוד. סיפרה לי סימי: "כשדניאל אשדוד נולד לא יכולתי להניק אותו. למה? כי רעבנו. לא היה לנו מה לאכול. וכשאין אוכל, אין חלב. בשלושת החודשים הראשונים, דניאל אשדוד ניזון ממים עם סוכר. זה הכל".
"זה שלראשונים כאן היה קשה, שסבלו מחבלי קליטה, מדיור גרוע וחוסר עבודה, זה ידוע. אבל שרעבו ללחם, ממש רעבו? כן, כן, התעקשה סימי, רעבנו ועוד איך. רק כעבור זמן, חצי שנה, אולי יותר, אחרי שבעלי אבנר, מנוחתו עדן, התחיל סוף סוף לעבוד, נכנסה משכורת והמצב השתפר".
מה עוד למדנו מסימי רוימי? העולים שהובאו לאשדוד לפני שסימי הגיעה לכאן עם ילדיה, סירבו לרדת אחרי שראו כי חוץ מפחונים וחולות, אין פה כלום. שממה מוחלטת.
כל הבקשות והתחנונים לא הועילו, והאוטובוסים עם העולים הוסעו, בלית ברירה, למקומות אחרים.
ראו אנשי הסוכנות היהודית שכך והחליטו להתחכם. להפריד בין הגברים לנשים. באוטובוס של סימי נסעו בעיקר נשים וכששאלו איפה הבעלים, נאמר להן שיגיעו אחר כך, באוטובוס אחר. ובכל זאת, גם באוטובוס של סימי פרץ מרד. אף אחת לא רצתה לרדת כאן. בסופו של דבר, אחרי אין סוף צעקות וויכוחים, ירדו וזהו. וכך הפכו נוסעיו, לגמרי במקרה, לראשוני אשדוד.
אבל כל זה היה פעם, מזמן. כשאני יוצאת היום מהבית, התרגשה סימי, ורואה את אשדוד, את כל הגודל הזה ואת כל היופי הזה, את כל הבתים הגבוהים ואת כל הגנים הפורחים, יש לי דמעות בעיניים. איזה הבדל בין אז להיום. שמיים וארץ. מי היה מאמין. אפילו לחלום על כך לא העזנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם