ראשי » מקומי » השרון » רמת השרון/הרצליה

כוכב הילדים התורן: "היו ימים שלא היה לי כסף לפלאפל"

אל תיטעו בחזות העולצת של גילי ורנר ("גילי בא לבקר"), הכוכב התורן של עולם הילדים ותושב רמת השרון. מאחורי החיוכים והבגדים הססגוניים מסתתר ילד שנושא עימו את טראומת הגירושים של הוריו, שאף אחד לא רצה לשחק איתו, שהסתייע בטיפול פסיכולוגי וכמעט הגיע לפת לחם בדרך לקרוא תיגר על ההגמוניה של יובל המבולבל

הריאיון עם גילי ורנר, להלן "גילי בא לבקר", היה אמור להיות ריאיון היכרות עם כוכב ילדים עולה מרמת השרון, שמאיים על ההגמוניה של יובל המבולבל מהוד השרון. אבל איכשהו, בלי שוורנר התכוון לכך, הוא הניח בצד את כל מטרותיו היחצניות והרבה לחטט בפצעים ישנים שהסבו לו בעבר כאב רב.

בסיום הריאיון קם ורנר מכיסאו, חיבק אותנו בחום, ואמר: "תודה על הטיפול. אני יכול להודיע לפסיכולוג שאני לא מגיע השבוע".

קבענו להיפגש באולפני הרצליה, על הסט שבו מצלמים את הפרומו ל"מותק של פסטיבל 4" (ההפקה שתתחרה בחנוכה נגד המכונה המשומנת והוותיקה של הפסטיגל). לצד ורנר, שיופיע לראשונה בפסטיבל בדמותו של "גילי בא לבקר" (בשנה שעברה הופיע בתפקיד הרשע), יככבו רינת גבאי, טוביה צפיר, יעל בר-זהר ודפנה דקל.

"אני עדיין צובט את עצמי בחזרות כדי לראות שזה לא חלום, שאחרי כל השנים הקשות הגעתי סוף-סוף לליגה של הגדולים", הוא אומר ומיד נקרא על ידי המפיקה לחזור לסט. "אני נורא מתנצל, 5 דקות ואני איתך", הוא ממלמל במבוכה ומסגיר שוב את העובדה שכל העסק הנוצץ חדש עבורו.

גם על הסט ורנר מתנהג כמו ילד טוב רמת השרון. הבמאי צדי צרפתי מתזז אותו כמו טירון מקצה לקצה, אבל החיוך של גיבור הילדים החדש לא מש מפניו. רק בהפסקה החמישית, ורנר מרשה לעצמו להיאנח תוך כדי ניגוב אגלי הזיעה ממצחו. "זה מקצוע קשה מאוד, אבל לא נורא", הוא אומר. "כל התיזוזים האלה טובים לדיאטה".

הוא נולד לפני 36 שנה בחיפה כילד יחיד לזוג הורים ש"לא כל כך הסתדרו ביניהם", כהגדרתו. ורנר לא שש לתאר את האווירה שהייתה בביתו, אך במשפט אחד הוא מסביר הכול. "בוא נגיד שלא הייתה יותר מדי אהבה בבית".

כשעלה לכיתה א', הוריו החליטו להתגרש. "זה היה הלם בשבילי", הוא נזכר. "ידעתי שהם רבים כל הזמן, אבל חשבתי שככה זה אצל זוגות נשואים. חוץ מזה, לפני 30 שנה זה לא היה כל כך שכיח שזוגות מתגרשים. גם אם לא הייתה אהבה בבית, בני הזוג היו נשארים יחד כדי לא לפגוע בילדיהם. היום אני יודע שההורים שלי ניסו הרבה זמן להחזיק את העסק, אבל זה התפרק להם בידיים".

תהליך הגירושים, שאליו נחשף בעל כורחו, השאיר אצלו צלקות מכוערות. "אומרים שגירושים זה לא עסק שמח, אבל אצלי זה היה במינונים חזקים מאוד", הוא מתאר.

"אני זוכר הרבה שבתות שחיכיתי לאבא שיבוא לקחת אותי, והוא לא בא.

בכל פעם היה לו תירוץ אחר. הרגשתי שהוא מנסה לפגוע באמי בכך שהוא מתעלם ממני. לקח לי הרבה שנים לסגור את החשבון הפתוח איתו, אבל כילד הגירושים של הוריי טלטלו אותי בצורה חזקה מאוד. אחת הסיבות לכך שיש לי כיום ארבעה ילדים זה מפני שלמדתי על בשרי כמה בדידות יש בחיים של בן יחיד".

לגירושים של הוריו היו השלכות רבות גם על תהליך התבגרותו של ורנר. אחת מהן הייתה התמודדותו עם הבדידות. "מכיוון שלא היו לי הרבה חברים התחלתי להמציא חברים דמיוניים, ואירועים שלא קרו נראו לי מוחשיים לגמרי", הוא מספר בכנות.

"הדבר המדהים הוא שכל דבר שדמיינתי התגשם בסופו של דבר. כך, למשל, דמיינתי שאני מתקבל לפסטיגל וכל הילדים מבקשים ממני חתימה. שנה וחצי אחר כך התקבלתי לפסטיגל. הייתי כל כך בהלם מזה שהתקבלתי שכשילדים בכיתה אמרו שראו אותי בפסטיגל אמרתי: זה לא אני, זה אחי התאום".

ורנר לא היה ילד פסטיגלים קלאסי, הכוונה לילדים שהוריהם דחפו אותם בכל הכוח לבמה רק כדי שיוכלו להתגאות בפני כל העולם. "אמא שלי הייתה אישה צנועה שעבדה מאוד קשה כדי להתפרנס. ההתרוצצות איתי לחזרות של הפסטיגל והצגות ילדים הייתה משימה קשה מאוד. ולמרות זאת, היא לא ויתרה. היא ידעה שזה הדבר היחיד שמשמח אותי. אני חייב לה המון, ואני לא יודע אם היא מבינה עד כמה היא משמעותית בחיים ובקריירה שלי".

במקביל לקריירת המשחק המתהווה שלו פיתח ורנר את כישרון הכתיבה שגילה בעצמו. "אחד הלהיטים בדי.וי.די שלי הוא שיר שכתבתי בגיל 12 על הגירושים של הוריי ועל הסודות שאני אוגר בתוכי", הוא אומר. "כל הילדות שלי לא דיברתי על הרגשות עד שזה התפוצץ לפני החתונה שלי. אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללכת לפסיכולוג. שם פתחתי את תיבת הפנדורה שלי והתמודדתי עם הכאב והבדידות שליוו אותי כל החיים".

אחד המשברים הגדולים שפקדו את ורנר התרחש אחרי הצבא כשהחליט לוותר על קריירת המשחק ולהירשם ללימודי תואר ראשון במדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל. "הייתי נוסע יום-יום מחיפה למכללה ולא מבין מה אני עושה שם. ההיגיון אמר שחשוב שיהיה לי תואר ראשון, אבל הנפש שלי התייסרה".

תשעה חודשים לאחר שנרשם ללימודים, התרחש מבחינתו של ורנר אירוע מכונן שהחזיר אותו אל מסלול המשחק. "הייתי צריך להגיש עבודה סמינריונית וניגשתי לאוניברסיטת חיפה. שם פגשתי חברת ילדות (הילה סרג'ון, כיום שחקנית בקאמרי). היא שאלה אותי באיזו הצגה אני משחק, ואמרתי לה בצחוק: 'בהצגה של חיי'. היא נדהמה לשמוע שוויתרתי על החלום להיות שחקן, ואמרה לי שבעוד יומיים אמורים להיערך אודישנים ללימודים בבית צבי ושאני חייב לגשת לנסות. הרגע הזה היה מסוג הרגעים שבהם אתה מרגיש שהשמים נפתחים ויד אלוהים יוצאת, שולפת אותך מהמקום שלך ומובילה אותך לייעודך".

אחרי חמש שנים בתיאטרון הרפרטוארי קיבל ורנר הצעה לשחק בהצגות ולהופיע בקלטות לילדים. בעמל רב הוא הצליח לכבוש את לבם של הזאטוטים. בין היתר הוא הופיע ב"דגדוגים", "טיף וטף" ו"האריה שאהב תות". אף שהוא התפרנס לא רע, ורנר לא הסתפק בתואר "כוכב משנה". הוא רצה להיות "הכוכב הראשי", זה שמושך אליו את אור הזרקורים.

"כולם הזהירו אותי שאני אתרסק, שחבל שאני מסכן את כל מה שיש לי, אבל הלכתי אחרי הלב ולא התפשרתי על האמת שלי", מספר ורנר בעיניים נוצצות. "למזלי, הייתה לי תמיכה בלתי מסויגת של אשתי ליאה, שדחפה אותי קדימה ואמרה לי שהיא לא תיתן לי ליפול".

יש לך משהו עם תמיכה של נשים.
 "כן, זה מעניין. הדמויות שהכי השפיעו על חיי היו נשים - אמא שלי, אשתי וחברת הילדות שכיוונה אותי לאודישנים בבית צבי. גם נירית אהרוני, שמשחקת לצדי בהצגה 'גילי בא לבקר בעולם הרגשות' היא בן אדם מדהים. מתבקש להגיד שאני מתחבר לנשים מפני שלא הייתה לי דמות אבהית בבית, אבל זה הרבה יותר מזה. יש משהו בכוח הנשי שדוחף אותי קדימה. הנשים יודעות להגיד לי את המילה הנכונה ובמקום הנכון. הן הרימו אותי אחרי משברים, וכאלה לא היו חסרים".

אף שקיבל תמיכה עצומה מאשתו, ורנר כמעט הפסיד את כל עולמו כאשר התעקש לממן (יחד עם מנהלו האישי, אבי מלמד) את הדי.וי.די הראשון שלו בעלות של מאות אלפי שקלים. ורנר לא התפשר על דבר.

הוא לקח את אחד הבמאים הטובים בתחום (עופר הררי, הבמאי של "הבורר"), השקיע בצילומי חוץ ובתלבושות מרשימות, וסירב בכל תוקף להכניס תוכן שיווקי לדיסק. "אף פעם לא הבנתי מה הקשר בין שירים על חברות ודמיון מפותח לפרסומת של במבה או קטשופ", הוא אומר.

"לבסוף הבנתי שזו יצירתיות של מנהל השיווק שמחפש דרכים לכסות את עלויות ההפקה. זה נראה לי מעליב, ואני לא רוצה להעליב את הקהל שלי, גם אם רובו בני 3 ו-4. אני מכבד את הילדים ואת שיקול הדעת שלהם".

הדי.וי.די של ורנר נמכר בסופו של דבר בעשרות אלפי עותקים והפך לסדרת טלוויזיה מצליחה בניקולודיאון, אבל בדרך היו הרבה ימים קשים. "אני זוכר ימים קשים מאוד שהייתי על סף שבירה", הוא מתוודה. "ימים שבהם הכספומט אכזב ובלע את הכרטיס שלי. ימים שלא היה לי כסף אפילו לפלאפל ולא יכולתי להסתכל על הילדים שלי מרוב בושה.

"היו לילות שלמים שלא נרדמתי ואמרתי לעצמי: 'איזה אידיוט אני, איך סיכנתי את העתיד של הילדים שלי'. אבל אשתי לא ויתרה. היא אמרה לי: 'אתה הכי מוכשר בעולם, רק שהעולם עדיין לא יודע את זה. קצת סבלנות, זה כל מה שחסר לך'. אתה מבין שאחרי דברים כאלה לא יכולתי להישבר. פשוט לא הייתה לי ברירה, אלא להצליח".

עד שהגיע אל פסגת האושר, נאלץ ורנר להתפרנס מעבודות ליצנות בימי הולדת. "זאת הייתה התקופה הכי נוראית והכי טובה בחיי", הוא משחרר חיוך חמוץ. "זה היה נורא כי עברתי השפלות איומות. בעטו בי, זרקו עליי במבה, צעקו עליי".

אז למה זאת הייתה התקופה הכי טובה?
"כי לא נשברתי. אני תמיד אומר לשחקנים מתחילים שבית ספר למשחק זה נחמד, אבל בית הספר האמיתי זה במסיבות ימי ההולדת. שחקן ששורד שעתיים בתנאים הכי גרועים, כשהוא מזיע והאיפור נמרח לו והילדים קופצים עליו, שום דבר במקצוע הזה כבר לא ישבור אותו. לא אודישנים, לא במאים קשים, שום דבר".

בד.וי.די החדש מככבים לצדו של ורנר שני ילדיו. האם הוא כבר מכשיר את הדור הבא? "בקושי התחלתי את הקריירה, אז אתה רוצה שכבר אפרוש?", הוא נוזף. "הרבה זמן שאלתי את עצמי מתי אדע שעשיתי את זה. רק כשהייתי בכרתים וקבוצה של ישראלים התנפלה אליי בקריאה 'היי, הנה גילי בא לבקר' הבנתי שעשיתי את זה.

למרות שהישראלים היו ללא הילדים שלהם, הם לא עזבו אותי עד ששרתי להם את שיר הנושא של הדי.וי.די. אחת האמהות אמרה לי שהילד שלה בן שנתיים אמר את המילים 'גילי בא' לפני שהוא אמר 'אבא'. יש מחמאה גדולה יותר מזאת?".

במהלך הריאיון ורנר מתגלה כטיפוס חם, כזה שמרעיף אהבה על כל מעריץ מזדמן. אפילו כשחבורת חיילים מגיעה עם מצלמת וידאו ומבקשת שיברך אותם לרגל סיום הקורס, ורנר עושה זאת בהתלהבות של ילד.

"זה לא מובן מאליו שבאים לבקש ממני חתימה", הוא מסביר. "אני אסיר תודה לאלוהים שנתן לי את ההזדמנות להגיע לכל כך הרבה אנשים ולשמח אותם. אני שמח שזה לקח הרבה זמן, כדי שאעריך את מה שהשגתי".

הבנתי שהשם "גילי בא לבקר" לא היה הראשון שחשבת עליו. מה היו השמות האחרים?
"היו המון שמות. חשבנו על 'גיל והתרגיל', 'גיל לא רגיל'. אחרי לילה שלם של מחשבות ראיתי שוב את הסרט 'מרי פופינס', ואמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה להיות - חבר טוב שבא לבקר ומביא איתו הרבה אהבה. ואז נולד השם 'גילי בא לבקר'. 10 דקות אחר כך כבר כתבתי את שיר הנושא".

יש לך המון מתחרים בשוק, ובראשם יובל המבולבל. איך מתמודדים עם התחרות על אותו קהל יעד?
"אמנם יובל ואני מתחרים על אותו קהל, אבל לפני הכול הוא חבר. הופעתי איתו, והוא כל הזמן פרגן לי. בהשקה של הדי.וי.די החדש הוא הגיע וראיין אותי לתוכנית בידור. אני לא יכול להגיד עליו מילה אחת רעה".

מה עם התכנים שלו. הם קצת רדודים, לא?
"יש לו סגנון ייחודי, וזה בסדר גמור. לכל אחד יש מקום. יובל הוא נשמה טובה והוא עושה רק טוב לילדים. לא תוציא ממני מילה אחת רעה עליו".

ומה עם יניב המגניב?
"מה איתו?".

מה אתה חושב עליו ככוכב ילדים?
"אתה אומר שהוא כוכב. המועמדות לכוכבות זה ההצגות בחנוכה. שם אתה רואה מי כוכב בליגה הראשונה ומי עוד שחקן בשוק".

מה אתה אומר על הפסטיגל?
"שאלה קשה. מצד אחד, הם מתחרים. מצד שני, צמחתי שם אז אני בטח לא אבקר את מה שנעשה שם".

אני שומע בין השורות שיש לך ביקורת על מה שנעשה שם. מה מפריע לך שם? התכנים? המסחור?
"הפסטיגל זאת הפקה יקרה ומכובדת מאוד. נכון, זה לא שייקספיר, אבל זה לא מתיימר להיות תיאטרון איכותי. זה אמור להיות יותר בידור במשקל נוצה".

לא היית רוצה להיות בפסטיגל? הכוכבים שם מרוויחים הרבה יותר.
"לא הייתי מחליף את 'מותק של פסטיבל'. טוב לי פה. לגבי הכסף, ברור שזה דבר חשוב, אבל זה ממש לא הכול בחיים. אני עושה המון דברים מהלב. אני מתנדב פעם בשבוע בשניידר, מופיע בפני ילדים עם צרכים מיוחדים בגבעת אולגה. חשוב לי לעשות את זה כל עוד אני מצליח כדי שאשאר עם הרגליים על הקרקע. אני מבין שהכול זמני".

למה אתה ממשיך בעצם להופיע בימי הולדת?
"שאלה טובה. המנהל שלי מנסה להוריד אותי מזה. הוא אומר לי שצריך למתג אותי ככוכב שהוא מעל ימי ההולדת, אבל אני מתעקש לשמור על קשר עם הקהל שלי, וזה לא חשוב אם זה בהצגות בקניונים או בימי הולדת".

אני מניח שכיום אתה גובה יותר כסף עבור ימי ההולדת.
"זה נכון. אני גובה כיום יותר, אבל הרווחתי את זה ביושר. לא נולדתי בתוך ריאליטי. לא קיבלתי את ההצלחה על מגש של כסף. עבדתי קשה מאוד בשביל להגיע למקום שבו אני נמצא כיום".

אתה מכין את עצמך ליום שזה ייגמר?
"לא. כמו שלא התכוננתי להצלחה, אני לא מתכונן לסוף אף שברור לי שזה לא יימשך לנצח. זה יימשך כמה שאלוהים ירצה. וכשזה ייגמר אני אגיד תודה על מה שקיבלתי ואמשיך הלאה בחיי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...