מפלצות: לי זיתוני נרצחה ע"י תרבות הארבע על ארבע
כבר שנים אני מתעב ג'יפים, מכונות מזהמות עם לוע של גריל ואסתטיקה כוחנית. מאז סוף השבוע שעבר אני מתעב אותם יותר
איך שהעיניים קלטו את הצירוף "רכב שטח", "תאונה" ו"רחוב פנקס" היה לי ברור שזה ייגמר בבכי. פנקס, כידוע, הוא שטח סלעי, עתיר גאיות ומצוקים שחובה לכבוש. כולנו זוכרים איך נגמר המפגש בין הלנד קרוזר השחור למיטל אהרונסון ליד כיכר רבין.
כבר שנים אני מתעב ג'יפים - שם קוד גנרי שמחמיא למפלצות החדשות, כי איפה הן ואיפה הג'יפ התמים של פעם שבאמת פילס את דרכו בין ואדיות וחולות - ומאז הוויקאנד שעבר אני מתעב אותם קצת יותר.
אני מניח ששורשי העוינות טמונים בשנות ההורות הראשונות, אז היה לנו העונג המפוקפק להתוודע למסלול המכשולים שמוכר לכל הורה תל-אביבי (אלא אם הוא מביא את הילד לגן בלנד קרוזר): המסלול שבו צריך לתמרן בין מכוניות הענק שעומדות בשחצנות על המדרכה ודוחקות את הולכי הרגל ויושבי העגלות אל הכביש. המסלול הזה כולל גם את הרגע המאיים שבו אתה יורד למעבר חציה בדיוק כשאחת המפלצות הללו, שבמקום פגוש יש לה לוע של גריל מברזל, מתקרבת לרמזור. אז אתה מסתכל על המפלצת, ומסתכל על הילד שלך שמחייך בעגלה, וברור לך את מי אתה אוהב כאן ואת מי אתה שונא.
כן, כמובן, תאונות דרכים מתרחשות בישראל גם בלי תרומתם האדיבה של רכבי השטח.
ובכל זאת, לנסוע בארבע-על-ארבע ענקי בתוך העיר זה להכריז על עצמך כאויב הסביבה והאדם: המכוניות האלה פולטות כמויות אדירות של זיהום במרחב עירוני שמתחנן לאוויר נקי, מייצרות גזי חממה בעולם שמוכרח להצטנן, תופסות המון שטח במטרופולין שהולך ומצטופף, ולא זקוקות ליותר ממגע קל כדי להטיח הולך רגל למרחק של עשרות מטרים.
מי שבוחר לנסוע מנורדאו לרוטשילד, או מפנקס לבן יהודה, בארבע-על-ארבע, לא סתם בוחר אוטו - הוא בוחר אידאולוגיה. וזו חתיכת אידאולוגיה מחורבנת, שאולי עולה לו ביוקר - מפלצת כמו זו שקטלה את לי זיתוני עולה בישראל יותר מ-600 אלף שקל לפני אביזרים - אבל אנחנו משלמים את המחיר.
התקשרתי לגיל מלמד, איש יקר ופרשן הרכב בעל הידע האין-סופי של "מעריב", כדי לשמוע קצת על הב-מ-וו X6 שהרגה את זיתוני. גיל, בניגוד אליי, הוא אחד שאוהב מכוניות וחי אותן, אבל עוד לפני שסיימתי את השאלה הוא שפך את המונולוג הבא:
"הב-מ-וו X6 זה הרוע בהתגלמותו. איך שייצרו אותה, לפני כמה שנים, אמרתי שזה הרכב הכי סוציופטי שתעשיית הרכב המציאה. האמר כבר הפך לסוג של קריקטורה, מי שנוסע בו היום עושה מעצמו צחוק. אני לא בטוח שאני יודע לשים את האצבע, אבל משהו בעיצוב של ה-X6 משדר כוחנות, משהו באיך שהיא נראית כאילו אומר 'אני לא סופר שום דבר מסביב, אני משתין על כל העולם בקשת'".
זה כמובן לא רק עניין של עיצוב, של אסתטיקה כוחנית ושל הישיבה המוגבהת שגורמת לך להרגיש שאתה מסתכל על העולם מלמעלה, כמו המלך הצב שיושב בראש ערמת הצבים בספר המופלא של דוקטור סוס.
ב-מ-וו X6 שוקלת שתי טונות ו-145 קילו. בעת מפגש קטלני בין רכב להולך רגל חומרת הפגיעה של ההולך היא פונקציה של שני מרכיבים עיקריים: המהירות של המכונית והמסה שלה. והמסה של הב-מ-וו X6 גדולה במאות קילוגרמים מזו של משפחתית ממוצעת, וכפולה מרוב המכוניות שנוסעות בכבישי ישראל.
תעשיית מכוניות הענק נמצאת בעולם בנסיגה. כשמחיר הדלק עולה, הדבר האחרון שבא לך לקנות זו מכונית כמו הב-מ-וו X6 שנפח המנוע של הדגם הקטן ביותר שלה הוא 3,000 סמ"ק, ויש דגמים שמתנפחים גם לכדי 4.5 ליטר. כשאין חניה, מכונית שתופסת מקום של שתיים היא כאב ראש כפול.
לפני מספר חודשים, בטיול באיטליה, נחשפתי למספר חסר תקדים של מכוניות פצפוניות, עירוניות, מתוקות, שנעות ברחובות בזריזות וחונות בניצב למדרכה, במרווחים שבין המכוניות החונות. גם בישראל יש עלייה עקבית בנתח השוק של המכוניות הקטנות והצנועות יותר.
אולי זו תוצאה של מדיניות המיסוי הירוקה שהוכרזה בשנים האחרונות (שבמסגרתה על מכוניות מזהמות מוטלים יותר מסים), ואולי כי גם אצלנו עוד ועוד ישראלים מפנימים שכשהאוויר מלא בדיבורים על צדק חברתי, זה לא הזמן להסתובב בעיר עם מכונית שנראית כמו משוריין ועולה כמו דירה קטנה.
למרבה הצער, יש לא מעט אנשים שהתובנות האלה עדיין לא חלחלו אליהם. מספיק אנשים כדי שלי זיתוני תיפרד מהחיים בגיל 25.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם