הסיפור על המעריץ הקשיש של נתן זהבי
זה התחיל במעקבים בבוקר, המשיך בנפנופים לשלום, גלש לשיחת היכרות ונגמר בהפתעה גדולה
אף שמעולם לא דיברתי אתו, הייתה בי סקרנות גדולה לדעת מי האיש. הוא נראה כבן 80, לבוש בגדים של פעם, לראשו כובע קסקט ישן שמכסה את חלק פניו העליון, אולי מחמת הבושה על כך שהוא נובר בפחי הזבל.
איזה יום בשעת בין הערביים ראיתי אותו ברחוב סמוך בעת שעשיתי צעידה. הוא עמד ליד פח זבל שלצדו היו מונחות ערמות ספרים ישנים וכל מיני שמאטעס, כנראה עקב פינוי דירה. עברתי קרוב אליו ויכולתי להבחין בפניו חרושות הקמטים ובמשקפיו הישנים שהזכירו לי את המשקפיים שהיה מרכיב אבי במשך שנים ארוכות, ושסירב להחליף את המסגרת אלא רק את העדשות בכל פעם שראייתו נחלשה.
הקשיש עמד ועיין בספר שהיה גדול ממדים. מיד קלטתי שזהו אחד הספרים מתוך הסדרה של האנציקלופדיה העברית, ועל הרצפה היו מונחים בערמה ספרים נוספים מהסדרה. אחרי היסוס קל שאלתי אותו אם הוא רוצה עזרה, ואם הוא צריך שאסחב את הספרים לביתו. הקשיש נראה נבוך ואחרי כמה שניות אמר לי: "אני מודה לך מאוד מר זהבי, יש לי את כל הסדרה של האנציקלופדיה בבית אך היא נמצאת במקום גבוה בארון הספרים, ובשנים האחרונות איני יציב כבעבר, לכן לא העזתי לעלות על הסולם ולהוריד ספר או שניים כדי לעלעל בין הדפים".
כמי שרגיל לשמוע ביום-יום את שפת ה"כאילו" וה"סבבה" חשתי סומק קל של הנאה מהעברית הצחה. "אגב, מר זהבי, אני מודה לך שאתה מפריד בין העיתונים לבין הזבל ומשאיר את שקית העיתונים על הגדר. זהו מעשה נאצל. לצערי איני יכול להרשות לעצמי לרכוש עיתונים מאחר שזה יהיה על חשבון דברים נחוצים החשובים יותר".
היו לי כמה שאלות על קצה הלשון אבל נמנעתי מלשאול מחשש לפגוע בכבודו של הקשיש החביב. לפני שאמרתי לו "ערב טוב" מתוך כוונה להמשיך לצעוד, הניח הקשיש את הספר על הערמה שעל המדרכה, נאנח, אחז לי ביד ואמר: "אני שמח שפנית אליי כי לא העזתי לפנות אליך. דע לך שאני אחד מאותם קשישים שאתה מספר עליהם שנותנים לעצמם מדי יום דין וחשבון אם לרכוש פרוסה או תרופה, אם להדליק את הבוילר או לחכות עוד יום למקלחת חמה וכל שאר המגבלות שנופלות על אדם לעת זקנה והוא נאלץ לחיות מסכום זעום ומשפיל".
נפרדתי ממנו לשלום ואחרי כמה דקות קיללתי את עצמי למה לא שאלתי אותו אם אני יכול לעזור לו במשהו מעבר להשארת שקית העיתונים על הגדר.
כמה ימים לאחר מכן החלטתי לעשות ניסיון. היו לי הרבה היסוסים אבל התגברתי עליהם. במקום להכניס את העיתונים לשקית ניילון רגילה של הסופרמרקט לקחתי שקית יותר גדולה, ומלבד העיתונים הכנסתי שתי חולצות עם כפתורים שהיו שייכות לאבי ז"ל והיה לי קשה להשליך אותן אחרי מותו, קטע רגשי.
כשנכנסתי למונית והתחלנו לנסוע ביקשתי מהנהג שיעשה סיבוב ויחזור שוב לרחוב בו אני גר. הצצתי מהמונית וראיתי את הקשיש הולך עם השקית ועל פניו היה נסוך חיוך של מישהו שקיבל מתנת יום הולדת מפתיעה.
בשבועות שאחרי הייתי מניח הפתעות שונות ומגוונות בשקית העיתונים: ספר, חבילת גרביים שקניתי במבצע שלוש בעשר, צנצנת דבש ועוד מיני דברים שהיו אהובים על אבא שלי ושיערתי שישמחו את הקשיש.
כעבור כמה שבועות, כשעברתי עם המונית על פני החצר בה היה ממתין, הוא נופף לי ביד לשלום כאילו תפס אותי על חם. עצרתי את המונית, פתחתי החלון ואיחלתי לו בחיוך בוקר טוב גדול כאילו שנינו חשפנו איזה סוד גדול.
לפני שבוע ירדתי כהרגלי עם תיק העיתונים הטריים של הבוקר והשקית עם עיתוני האתמול. להפתעתי, הקשיש עמד בכניסה לחצר הבית שלי, אוחז ביד מעטפה חומה גדולה שהייתה בשימוש של משרדי ממשלה לפני הרבה שנים. הוא נראה מבסוט כאילו יש בשקית
"מה יש במעטפה?" אני שואל. הוא צוחק וחושף פה כמעט נטול שיניים. "אף פעם לא אהבתי לקבל דברים חינם אז עשיתי בשבילך איזה עבודה קטנה, דברים שאתה אוהב להשמיע בפינה שלך "עם סגולה בארץ הקודש". למראה המבט המופתע שלי הוא לוחש לי כממתיק סוד: "אני מקשיב לתכנית מיומה הראשון ואלמלא מצבי הכספי הקשה אני מניח שהייתי מצלצל להטריד אותך בענייני דיומא מדי יום או שולח לך פקסים ממכשיר שאין לי. אגב, מעולם לא שלחתי פקס ואיני יודע איך שולחים". כאן החל הקשיש לצחוק צחוק מתגלגל. המונית הגיעה, הנהג צפר, סימנתי לו שימתין רגע.
"אני הייתי טייח, עבדתי בבניין, תראה את היד", הוא אומר ורומז לי לאחוז בכף ידו. אני מושיט לו את כף ידי והוא מביא לי לחיצה מפרקת עצמות. "היד נשארה חזקה אבל כל השאר יותר טוב שלא תדע, הרגליים בקושי זזות, בגב יש פריצת דיסק, סוכרת, לחץ דם, גלאוקומה בעיניים. אבל הכי גרוע זה הכאב בלב על מה שקורה בארצנו האהובה שבגדה בבוניה. תיסע, תיסע לעבודה, אני אאזין לך בשקיקה בצהרי היום". נסעתי.
במהלך הנסיעה שלפתי מהמעטפה החומה גזרי עיתונים מחוברים במהדק שהיה חלוד קצת, ושני עמודים שנלקחו מבלוק מכתבים מיושן ועליהם כתובים אירועים פליליים לפי סדר כרונולוגי שהחלו מסוף אוגוסט עד אמצע ספטמבר. כתב היד של שכני הקשיש והמסתורי יפה להפליא. באופן מפתיע, הוא דמה לכתב ידו של אבי שהיה מדהים ביופיו.
תוכן הדברים היה מזעזע. זה התחיל באוסטרלי המוטרף ששחט את בת זוגו במלון בתל אביב וטען שהיא אילצה אותו לאכול בשר אדם. זה נמשך עם הרצח של מתן אדלשטיין בדקירות סכין חודש אחרי שהשתחרר ממאסר ועשור אחרי שאחיו נרצח בנסיבות דומות. ובחלוף עוד יום שניים נרצחים מטווח אפס ביריות בחזית אולם אירועים בתל אביב, ושלושה מחוסלים ביריות בוואדי ערה, וגבר בן 39 שנרצח באילת, ובפתח תקווה איזה מוטרף שוחט את אהובתו ומניח עליה פרחים, וליד מי עמי נמצא ירוי בחור בן 25 ועוד צעיר נורה בוואדי ערה ועוד ועוד ועוד...
ובסוף הרשימה הבלתי נגמרת של חיסולים ודקירות ופיצוצים, כולם בטווח של שבועיים, כותב הקשיש הערה צינית: "צודק שר החינוך שהחליט כי ילדים מגיל שלוש ישירו מדי בוקר את ההמנון הלאומי... 'עוד לא אבדה תקוותנו...'
אנחנו זקני השבט, שבנינו את הארץ, אבדה תקוותנו.
נ"ב
ולעולם לא אשכח, מר זהבי, את אביך יעקב שעבד בזמנו בלשכת העבודה בבית ברנר והוא האיש שסידר לי את מקום העבודה בחברת סולל בונה, בו התמדתי 35 שנה עד שאזלו כוחותיי".
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם