"בכסף שהושקע אפשר היה להפוך את הערוץ הראשון לבי-בי-סי"
תכנית התחקירים האיכותית "מבט שני" חוגגת 35 שנה על המסך. בריאיון חגיגי ונוקב איתי לנדסברג, העורך הראשי והבמאי, מדבר על כשלי רשות השידור, על המלחמות שניהל עם המנכ"לים ועל תפקידו האמיתי של השידור הציבורי. ולא, הוא לא מקנא באילנה דיין
אל תזלזלו ב"מבט שני". יש לה שם טוב בברנז'ה העיתונאית, ובניגוד גמור לחשיפה הדלילה בערוץ הראשון, היא מצליחה לעבור באופן קבוע את רף חמשת אחוזי הרייטינג. "אנחנו בעיתונות נוהגים למצוא יום בשנה ולשייך לו משהו. נכון שנהוג לחגוג תאריך עגול, אבל חשבתי שזו תקופה טובה לציון יום שנה לתכנית", מסביר לנדסברג, זוכה פרס סוקולוב לשנת 2006 וראש מחלקת התעודה בערוץ הראשון, את הסיבה למסיבה. "אנחנו בתקופת ביניים, מעין בין השמשות - בין חילופי מנכ"לים, בין חילופי הנהגות ברשות השידור. והאמת, מי יודע אם נהיה כאן בעוד חמש שנים?"
לנדסברג (57), היום תושב מודיעין, הוא בן קיבוץ תל יוסף שבעמק חרוד. בצבא הוא שירת כמ"פ בגולני וכמג"ד וסמח"ט במילואים ולאחר מכן למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.
מי שמכיר את לנדסברג יודע כי יש אמת בסיפורים על נכונותו להילחם על האמת שלו. אם יש אדם שעמד מול ראשי הרשות בעשור האחרון והתעמת עמם בלי למצמץ ובלי לחשוש למקומו, אף שלא אחת שילם על כך, זה הוא. אחת הדוגמאות לכך היא המלחמה שניהל מול יוסף (ג'ו) בראל, מי שהיה מנכ"ל רשות השידור והטיח בלנדסברג ביקורת קשה בריאיון לעיתון "גלובס".
"איתי לנדסברג, אחד מאנשי הוועד בטלוויזיה, הוא ממנהיגי סרבני השירות בשטחים", טען בראל. אלא שבזמן שדבריו פורסמו, לנדסברג עשה מילואים ברמאללה במבצע "חומת מגן". לנדסברג, ששימש באותם ימים עורך התכנית "פוליטיקה", לא שתק. הוא הגיש תביעת דיבה נגד המנכ"ל בראל ואף יצא בביקורת חריפה נגד דבריו.
בראל בתגובה - או סתם במקרה, תלוי את מי שואלים - החליט למנות לעריכת התכנית את אהר'לה גולדפינגר לצד לנדסברג, והמעשה התפרש בעיני העורך המכהן כאקט הדחה. לאחר מכן התפייסו השניים ולנדסברג משך את תביעת הדיבה. כאמור, לא היה זה העימות היחיד של לנדסברג עם ראשי הרשות.
לנדסברג החל את הקריירה שלו בטלוויזיה החינוכית, ועבד שם כשנתיים עם סיום לימודיו. משם הוא עבר ב-1991 לערוץ הראשון ושימש כתב בתכנית "כלבוטק" ארבע שנים. לאחר מכן היה כתב ב"מבט", סומן ככישרון עולה והוקפץ להיות העורך של התכנית הפופולרית "פוליטיקה", בהנחייתו של דן מרגלית.
העימות המתוקשר עם בראל ותביעת הדיבה וחיכוכים נוספים עם המנכ"ל הביאו את לנדסברג לעבור לערוך את "מבט שני" בשנת 2002. שנה לאחר מכן הוא זכה בתפקיד נוסף - מנהל מחלקת התעודה בערוץ הראשון. "אמרו לי שאני מחליף זמני למנהל שעזב", אומר לנדסברג בחיוך, "אבל את יודעת איך זה, הזמני נהפך לקבוע מהר מאוד".
"את השאלות האלה צריך לשאול את המנכ"ל היוצא מוטי שקלאר ואת המנכ"לים שלפניו, לא אותי", אומר לנדסברג נחרצות. "אני אישית לא מצליח להבין את סדר העדיפויות של המנכ"לים שהיו ברשות עד היום. אני מקווה שזה ישתנה. ביום ראשון שעבר בחרו מנכ"ל חדש (יוני בן מנחם, א"ש), ואולי הוא יביא את השינוי. אמרתי לאורך כל השנים, ואני אומר את זה גם היום: ההבדל בין ערוץ ציבורי לערוצים המסחריים הוא שכל מה שאנחנו עושים צריך להיות איכותי במובן שיש לו גם ערך ארכיוני, כלומר אם מישהו יראה בעוד שנה, עשר או 20 שנה את מה שאנחנו עושים הוא יראה עשייה עיתונאית, אמנותית ותרבותית שיש לה ערך, ולא משהו חד-פעמי.
"חד-פעמי זה משחק כדורגל כי את המשחק ששודר אתמול אי אפשר לשדר היום ולא יעזור שום דבר. חד-פעמי זה תכניות נחותות או תכניות בידור שאין להן שום ערך ביום שלמחרת שידורן.
"לעומתן 'ניקוי ראש' הייתה תכנית סאטירה שיש לה ערך עד היום. ההבדל בינינו ובין הערוצים המסחריים הוא שגם לתכניות בידור שאנחנו מפיקים צריך
"היום החדשות מובילות את רוב שעות השידור, והספורט מוביל את רוב ההשקעה הכספית. לעומת זאת התקציבים שמועברים לדרמה ותעודה, גם לפי ממצאי דוח מבקר המדינה, עומדים בסך הכול על שניים-שלושה אחוזים מהתקציב. זאת ההשקעה בדבר המרכזי שהרשות קיימת למענו למעשה".
את משנתו לנדסברג שואב מהטלוויזיה הציבורית של האנגלים. "רשות השידור קיימת למען שידור תכניות איכות לציבור, ולא רק", הוא מתחיל בהסבר. "הבי-בי-סי מגדיר את תפקידו של ערוץ ציבורי בצורה הכי טובה, ואני מאמץ את ההגדרה הזאת: תפקידו של השידור הציבורי הוא להביא את מרב המידע לציבור כדי שיוכל לקבל החלטות מושכלות על חייו. לנו כרשות השידור יש קודם כול תפקיד בדמוקרטיה, לפני הכול. עלינו להביא מידע כדי שאת, אני והחברים שלנו נוכל לקבל החלטות. מדובר בהחלטות בכל תחום: נבחרי העם לכנסת, רכישת דירה, צרכנות, זיהום אוויר וכל תחום בחיינו.
"אנשים שהולכים לקנות דירה בודקים 20 פעם את הקבלן, את המחיר ועוד פרמטרים. לעומת זאת, כשהם צריכים לבחור את ראש הממשלה הם מקבלים תשדיר טלוויזיה של דקה וחצי ובוחרים על סמך תחושת בטן, הם לא יודעים מי האיש. האזרחים לא יכולים לבדוק כל דבר בחייהם, ותפקידנו לתת להם את המידע הזה. נוסף לכך יש לנו אחריות לתעד, לסקר, להביא חדשות ולתת פרשנות. אלה תפקידים של כלי תקשורת. לכן סדר העדיפויות בערוץ הציבורי היה שגוי".
אם יש מישהו שהביקורת של לנדסברג עדיין לא ברורה לו, מנהל מחלקת התעודה מחדד את דבריו ונוקב בשמות האחראים: "היו כל מיני החלטות ניהול ברשות שהתגלו ככישלון חרוץ, כמו רכישת הבניין בשערי צדק ב-150 מיליון שקלים לפני 13 שנה. מאז רשות השידור משלמת עליו ריבית של 12 מיליון שקלים בכל שנה; כמו הקמת ערוץ לוויין ששידר לארצות ערב שלוש שנים בזמן רענן כהן. כל שנה נשפכו עליו 80 מיליון שקלים, ובסך הכול בוזבזו על זה 240 מיליון שקלים.
"והיה עוד כסף שהושקע לא נכון, למשל ערוץ 33. הושקע בו הרבה כסף עד שנת 2005, ואפשר להכתיר אותו היום כערוץ הבלתי נצפה בעולם. הושקעו בו 60 מיליון שקלים בשנה. היו כל מיני החלטות ניהול גרועות, והן גרמו לבזבוז של למעלה ממיליארד שקלים בעשר השנים האחרונות. בכסף הזה היה אפשר לעשות שתי רפורמות, לא אחת. אפשר היה לשדרג את הערוץ הזה ולהפוך אותו לבי-בי-סי 1.
"רוצה מספרים? בבקשה: בשנת 2004 התקציב של כל חטיבת התכניות, שיש בה חמש מחלקות - תעודה, דרמה, דת, ילדים ובידור - עמד על 60 מיליון שקלים. מתוכם 30 מיליון הלכו להתקשרויות עם מפיקים חיצוניים ו-30 מיליון להפקה פנימית. ב-2005 קוצץ התקציב וירדנו ל-20 מיליון שקלים, ובשנה שעברה ירדנו ל-13 מיליון של הפקה פנימית".
אז איך אפשר ליצור תכניות ברמה סבירה?
"אי אפשר, פשוט אי אפשר. מי שלא מבין את זה הוא לא איש מקצוע. מי שחושב שאפשר להשקיע 15 מיליון שקלים בכדורגל וסכום קטן מזה בכל חטיבת התכניות - פשוט לא מבין את המקצוע. אני לא צריך להסביר את זה במילים פשוטות יותר. אז מה שעושים זה טלאי על טלאי, שזה אומר שידורים חוזרים".
זה מה שמוטי שקלאר ביקש שתעשה עם "מבט שני" ב-2008, שתפנו לשידורים חוזרים.
"שקלאר ביקש דברים הרבה יותר גרועים משידורים חוזרים. הוא גרם לכך ש'מבט שני' משודרת רק חצי שנה, במקום שנה שלמה. בשנה שעברה התכנית עלתה רק בדצמבר, שנה לפני כן היא עלתה רק בנובמבר. במקום שנשדר עשרה חודשים, שידרנו רק שישה חודשים. הוא גרם לכך שהבמאים הפרילנסרים שלנו יפוטרו אחרי שישה חודשים, כדי לא ליצור יחסי עובד-מעביד. במקום למצוא לזה פתרון, אמרו לי: 'תמצא במאים אחרים'. כאילו שבמאים הם מלצרים. היה גם ניסיון מצדו להתערב בתכנים".
ההתנגחות בין לנדסברג לשקלאר נמשכה תקופה ארוכה. בפרק הראשון לחגיגות 35 שנה ל"מבט שני" אירח לנדסברג את חיים יבין, שהיה אחד מעורכיה המיתולוגיים. באותה התכנית הוא חשף התערבות בוטה לכאורה של שקלאר בתכנית, ויבין הזכיר ניסיונות של גורמים פוליטיים להתערב בתכנית בזמן שהוא היה העורך שלה.
"הבאתי מכתב ששקלאר שלח אלינו", אומר לנדסברג, "שבו הוא דורש לאשר כל נושא שנביא ב'מבט שני' 'טרם לתחקיר'. איפה נשמע דבר כזה? איך אפשר לאשר או לפסול נושא טרם התחקיר? אם אתה בכלל לא יודע מה התוכן בתחקיר, איך תפסול אותו?"
צעד דומה נקט לנדסברג בתכנית חגיגית בהשתתפות עורך "מבט אחר" מיכאל קרפין. בניגוד לקרפין וליבין, ללנדסברג יש מה להפסיד. את שכרו הוא מקבל מרשות השידור והוא מתמודד על משרה בכירה. לכאורה הוא היה אמור לשמור על שקט כדי שאיש מהיושבים בוועדת המכרזים לא ישים לו רגליים.
באמירה זו לנדסברג מכוון לעוד תקרית עם המנכ"ל לשעבר שקלאר, אחרי שזה הודיע לו ב-2008 שהוא מפסיק להגיש את "מבט שני", ונשאר רק עורך ובמאי של התכנית. "שאלתי את שקלאר למה הוא החליט את זה, עד היום לא קיבלתי תשובה", הוא מספר. "איזה הסבר מקצועי יש לזה אחרי שהתכנית מקבלת פרס וזוכה לביקורות כאלה שאין לשום תכנית? המנכ"ל פתח מלחמה נגד עורך ומגיש 'מבט שני', זה ההסבר שלי".
אולי התחקירים שלך לא היו נוחים לכמה מראשי רשות השידור?
"יכול להיות. הלכתי לשאול למה הודחתי בבית הדין לעבודה, וגם שם לא קיבלתי הסבר מקצועי. אני מניח שלא הייתי נוח למקבלי ההחלטות שמינו את אותו מנכ"ל, ואני מניח שלא הייתי נוח למנכ"ל עצמו כי הוא רצה לראות תחקירים של 'טלוויזיה חיובית'. אנחנו עושים עיתונות, אנחנו לא משרד יחסי הציבור של מישהו".
כעורך המשכת לעבוד ולהציג ב"מבט שני" את אותם תכנים נוקבים ואת אותם תחקירים, אז מה זה משנה אם אתה מגיש או לא?
"מצד אחד זה נכון, אבל מצד אחר כשאתה יושב בפרונט אתה יכול לשאול את השאלה שאתה רוצה, ולאו דווקא לתת למי שמקשיב לך באוזן לשאול. יש לזה השפעה".
עכשיו כשהמנכ"ל התחלף תחזור להנחות את התכנית?
"נראה. בפסק דין שהתקבל השנה בתביעה שהגשתי בשל הדחתי הודתה רשות השידור שהדחתי מתפקיד המנחה נעשתה משיקולים מערכתיים, אבל היא לא הסבירה מה הם. הם אמרו שהם מעריכים מאוד את כישוריי כמגיש. אם הרשות מעריכה אותי מאוד, ואם במשך שלוש השנים שלא הגשתי שקלאר לא הביא כוכב או מישהו גדול שינחה במקומי, למה אני לא שם?"
היו סיפורים שגנזתם בעקבות לחץ מלמעלה?
"היו. היה למשל סיפור שעלה אחרי התפוצצות פרשת קצב. הגיע לידינו סיפור של הטרדה מינית מצד שר כלשהו ולא חשפנו את שמו כי רשות השידור לא רצתה ללכת עם זה עד הסוף, ולמען האמת לא היו לנו ראיות נוספות מלבד דברי המתלוננת. לא היה סיפור שלגמרי נגנז, אבל עצם זה שלא מאפשרים לך לעלות לשידור במשך חצי שנה בכל עונה כבר גורם לגניזת סיפורים. אין פה צנזור של סיפור אחד, אלא צנזור של חצי עונה".
בעקבות המאבק האחרון על מינוי מנכ"ל ובעקבות מועמדותו של יוני בן מנחם, שראש הממשלה נתניהו המליץ על מינויו, צצו ועלו שוב סיפורים על התערבות בוטה לכאורה של לשכת ראש הממשלה בתכנים ב"מבט" ובתכניות אקטואליה אחרות בערוץ הראשון. אליכם זה הגיע?
"אני לא מרגיש בכך. אני חושב שמה שקרה ברשות בחודש האחרון זה מאבק בין שתי קבוצות שעד היום, משום מה, ישבו בשקט מול אגודת העיתונאים שלנו, אגודת העיתונאים בתל אביב ושקלאר. היה שקט חמש שנים ואף אחד לא דיבר על התערבות פוליטית, למרות שאם תשאלי עיתונאים אצלנו כולם סבלו מהתערבות פוליטית. גם ההתנהלות של שקלאר עם 'מבט שני' היא סופר-התערבות פוליטית, אבל היה שקט.
"עכשיו יש מאבק בין שתי קבוצות, אחת הפסידה ואחת ניצחה. אם תתקבל עכשיו שיחה מלשכת ראש הממשלה לעורך בערוץ, מצופה מאותו עיתונאי לומר: 'אדוני, תודה רבה. נשקול את דבריך. שלום'. מפה עד להפוך את הערוץ ל'רוסיה הקטנה' המרחק רב. אני חושב שההתערבות הפוליטית הכי גדולה ברשות השידור היא שהיא אינה ממלאת את תפקידה הציבורי - להביא תכניות בכל התחומים.
"מה הציבור צורך היום? תכניות ריאליטי ובידור בערוצים המסחריים. הוא לא מתעסק ביום-יום שלו ובמציאות שלו. הרי מה קרה עם כל המחאה החברתית? פתאום יוצא שד מהבקבוק ואומר: 'תסתכלו על החיים שלנו, תסתכלו על הריכוזיות, תסתכלו על הטייקונים, תסתכלו על מה שהממשלה עושה לנו'.
איפה זה היה, למה זה לא נדון בשידור הציבורי עד היום? זה ששר או חבר כנסת מתקשר ומבקש שיכניסו אותו לשידור - זה שטויות בעיניי. אני הייתי עורך 'פוליטיקה' במשך שנתיים וחצי, וכל יום קיבלתי טלפון משלושה פוליטיקאים. אז מה. הייתי אומר להם: 'אדוני, יש לך משהו חדש להגיד? אם לא, אז תודה. אם יש לך משהו לחדש לי, אז בוא נבדוק לעניין'. דרך אגב, לא רק פוליטיקאים מתקשרים, אלא גם מנהלי חברה שרוצים להוריד תחקיר על החברה שלהם".
אחרי זכייתו בפרס סוקולוב דורג לנדסברג במקום ה-29 ברשימת 100 אנשי התקשורת המשפיעים בארץ. אפילו אילנה דיין דורגה מתחתיו, במקום ה-31. דווקא בגלל זה נדמה שלנדסברג אמור להיות מתוסכל. אם תערכו מדגם מקרי של צופים, לא רבים יכירו את שמו של עורך "מבט שני".
"נכון שהפלטפורמה בערוץ 1 עומדת על שלושה עד חמישה אחוזים, אבל הסיפוק שלי מגיע מכך שהתכניות 'מבט שני' ו'הסיפור האמיתי' הביאו רייטינג גבוה יותר מזה של הערוץ. למשל ב-2007 תכנית יום הזיכרון של 'מבט שני' עברה את ערוץ 10 וגם את ערוץ 2. זה קרה ביום הזיכרון כי אז אין פרסומות בערוץ המסחרי, אין תכניות ריאליטי ובידור וכולם משדרים זה מול זה את אותו התוכן. אם היה ביום-יום שידור כזה, כשאני צריך ב-21:00 בערב להתמודד עם שידורי הערוץ המסחרי, אני חושב שהיה לנו רייטינג אחר וגבוה יותר. אבל זה חלום".
אילו סיפורים הותירו בך את החותם המשמעותי ביותר?
"היו הרבה תכניות כאלה, אבל אני רוצה לחזור על דברים שאמרו עורכי 'מבט שני' בעבר במהלך סדרת תכניות 35 שנה ל'מבט שני'. אמרו את זה חיים יבין, מיכאל קרפין ואליעזר יערי: ייחודה של 'מבט שני' בכך שהיא גורמת לצופה לראות ולחשוב. לא להיות קהל פסיבי, שרק יושב ורואה בידור או מוחא כפיים כשיש גול. ב'מבט שני' אתה נכנס לעומק העניין, אתה אומר לצופה: 'בוא תראה, מחר זה יכול לקרות גם אצלך'. אתה מביא את הצופה למצב שהסיפור נצרב לו בתודעה.
"אני גאה בסיפורים רבים שעשינו בעשר השנים שהייתי עורך 'מבט שני', כמו התחקיר על פרשת נעדרי סולטן יעקוב. הבאנו את הסיפור של כל החיילים שהשתתפו בקרב כדי לבדוק מה קרה לשלושה שנפלו בשבי. זה היה תחקיר שתיאר בצורה עובדתית את מה שקרה שם. עשינו תחקיר גדול מאוד על הטיפול במנהרות בעזה. התחקיר שערכתי ב-2005, גילה שהיה אפשר לגדוע את כל מנהרות ציר פילדלפי עוד בתחילתן. היה גם תחקיר וחשיפה של ליאורה אמיר לגבי חייל שהתאבד לכאורה, והוריו הגיעו לבג"ץ כדי להוכיח שהירי בראשו לא היה יכול להיות מהנשק שלו ולא מידיו".
אחת התכניות שלנדסברג נקשר אליהן, באופן טבעי, היא זו שהוא בעצמו עשה ובזכותה אף זכה בפרס סוקולוב - "אדם הוא לא רק רגליים". זה היה סרט על שני חיילים שאיבדו את שתי רגליהם באותו היום. לדרוזי לואיי מרי זה קרה בגבול הצפון, ולגיא פרייס - בקלקיליה. לנדסברג ליווה את השניים בכל תהליך השיקום הטעון, ויצר סרט רגיש במיוחד.
למרות זאת, לנדסברג לא מוכן לאמץ רק סיפור אחד: "אני נקשר לכל סיפור כי העבודה על כל תכנית הרבה יותר עמוקה מאשר בתכניות אחרות. כשהייתי עורך 'פוליטיקה' היו לנו דיונים סוערים, אבל יש משהו בדיונים כאלה שמקשר אותם לכאן ועכשיו. היו כמה תכניות שנצרבו בזיכרון כי היה בהן נושא שתוחקר לעומק. ביום זיכרון אחד, למשל, ערכנו מפגש בין אלופים למשפחות שכולות שבניהן נפלו בפיקודם של אותם אלופים. זה מסוג הדברים שהם גם דוקומנטריים וגם טעונים רגשית.
"היה גם משדר שעשינו בנושא רצח רבין. הבאנו כמה סיפורים של רציחות בהיסטוריה של העם היהודי, מרצח גדליה והלאה. הבאנו לתכנית כמה מראשי השב"כ וכן בנות של כל מי שנרצח ברצח פוליטי בארץ: דליה רבין, הבת של קסטנר והבת של אמיל גרינצווייג. אלה תכניות שאני גאה בהן מאוד".
תחקיר מפורסם נוסף ששודר לאחרונה בתכנית עסק ברצח תאיר ראדה. התנצחויות בין תכניות אקטואליה בערוצים השונים הן עניין נדיר, ולרוב הערוצים מסתפקים בעקיצות מרומזות. לא כך היה בעימות בין "מבט שני", איתי לנדסברג והכתבת מיכל קפרא, ובין מיקי רוזנטל וערוץ 10 סביב פרשת הרצח.
עשינו כתבה ורצינו להביא את הראיות, אבל לא הרשו לנו לשדר. הלכנו עם זה לבית המשפט המחוזי והם לא אישרו, אז הלכנו לעליון. בעליון אישרו לנו לפרסם רק את התמלילים של החקירות, בלי תיעוד קולי או חזותי. בסוף שידרנו כתבה של חצי שעה, שהייתה קצת מעוקרת מפני שלא יכולנו להביא את כל החומרים".
לנדסברג ממשיך ומספר: "בהמשך הבאנו כתבת מעקב. ארבע שנים לאחר מכן, כשניתן גזר הדין, בית המשפט אישר לכל כלי התקשורת לפרסם את חומר החקירה. אפילו לא היה לנו זמן להתארגן לשידור. שידרנו את הכתבה שהייתה לנו אז, התחלנו לעבוד על החומרים שהיו בידינו וקיבלנו גם את החומרים שהיו בידי החוקרים הפרטיים. הם הביאו חומרים שהיה קשה להתעלם מהם, הרבה ראיות שלא נחקרו עדיין במשטרה, למשל טביעות אצבעות שלא נחקרו, די-אן-אי שלא מתאים לתאיר ולא לזדורוב והעובדה שתאיר הייתה מוקצה וספגה איומים מחברים בעמוד הפייסבוק שלה.
"הבאנו את כל הממצאים שהמשטרה לא חקרה. שידרנו שתי תכניות בעקבות הממצאים האלה, אבל אמרתי באולפן שאני מסייג את הדברים. אמרתי ששלושה שופטים קבעו בפסק הדין שזדורוב הוא הרוצח, ואנחנו רק מביאים את המידע שיש לנו ונותנים לצופים להסיק מסקנות. מה שעשה ערוץ 10 זה לצדד לחלוטין בצד של המשטרה והפרקליטות. אנחנו מכירים את טענות המשטרה, ובהרבה טענות שלהם נאמר: 'בית המשפט אמר את דברו'. בהרבה דברים בית המשפט כותב: 'אולי לא נדע לעולם'.
"זאת אומרת שאם המשטרה לא הביאה ממצאים שונים, הרי שבית המשפט לא יכול להתייחס לראיות שלא הועברו אליו. ואז היה עימות עם ערוץ 10, הם התנגחו בתכנית שלנו. אני חושב שהם עשו הצגה יפה. לא הייתה להם עבודה עיתונאית. זה שמיקי רוזנטל ישב באולפן עם ערמת קלסרים, ורואים שכל הקלסרים ריקים, זו תפאורה יפה. אין בין זה ובין הממצאים שהבאנו שום דבר.
"רוזנטל תקף אותנו על כך שהבאנו את העובדה שהחוקרים שפכו צבע כדי לדמות את טביעות הנעליים בדם. ואז הוא אומר: 'מה צבע דומה לדם?' הוא לא סיפר שאחרי שהם בדקו את העניין עם הצבע הם באמת שפכו דם, הם הביאו מבחנות דם כדי לראות את פיזור הדם על הרצפה. לדעתי רוזנטל לא עשה עבודה מספיק מקצועית, וכבר אמרתי שהם היו יותר מדי שבויים בגרסה של המשטרה והפרקליטות. עובדה שהמשטרה הסכימה להתראיין אצלם ואצלנו לא".
איזה סיפור רצית לעשות ולא הצליח לך?
"אם אומר, אחשוף את הסיפור למתחרים שלי. יש הרבה סיפורים שאני רוצה להרים, הם קשורים לאנשים שמנהלים לנו את החיים".
יש סיפורים שהאנשים שתועדו בהם מלווים אותך עד היום?
"כן. יש משפחות שכולות שאני בקשר אתן, כמו בני משפחת לניר ממולדת שבנם נהרג באסון המסוקים. מדי פעם אני מדבר אתם ומעביר להם חומרים שהם רוצים לשם הנצחת הבן. אנחנו מדברים ביום השנה. אחרי החשיפה ב'מבט שני' אתה נשאר לפעמים בקשר עם בן אדם כי נכנסת לפרטיות שלו. נכנסת לחיים האישיים שלו וחשפת אותם לציבור, ובאותה מידה נחשפת באופן אישי לבן אדם. עם אנשים כאלה, באופן טבעי, אני בקשר".
איפה תהיה בחגיגות ה-40 לתכנית?
"אני לא יודע, בינתיים אני כאן ונהנה מזה".
תגובת מוטי שקלאר:
"אין לי עניין להתעמת עם איתי. עם זאת, אני רוצה לתת תשובות ענייניות לטענות שהוא מעלה.
1. קצת מוזר לשמוע טענות על, כביכול, סתימת פיות, כאשר איתי הוא המרואיין מספר אחת ברשות השידור. חופש הביטוי שלו מלא ומופגן. הנוהל אומר שכל ריאיון של עובד מצריך אישור, ואני תמיד אישרתי לו להתראיין.
3. "אשר לטענה כי ביקשתי לדעת מראש את נושא התחקירים, אני מודה באשמה. תפקידו של עורך ראשי לדעת על תחקירים משמעותיים שיש להם השלכות קריטיות, כולל תביעות לשון הרע. זה דבר לגיטימי. איתי עדיין לא השכיל להבין שיש לו עורך ראשי, שיש לו ידע והבנה בעיתונות - לא פחות מאיתי. לראיה - מעולם לא פסלתי לו כתבה, בית המשפט קבע בכל הערכאות שהוא מקבל את החלטת הרשות להוצאת איתי מההגשה.
"כעורך ראשי היה לי ויכוח עם איתי על תחקירי "מבט שני". סברתי שהתכנית היא לא רק כזו של תחקירים, אלא תכנית שאמורה לשקף את מורכבות ומגוון החברה הישראלית. באתי וביקשתי ש"מבט שני" תטפל בנושא השירות הצבאי; ביקשתי להתעסק בשיח הישראלי-ערבי; ביקשתי לטפל בתופעת ההתנדבות בישראל. מכאן עד לומר שדרשתי כביכול 'טלוויזיה חיובית', זאת פרשנות למה שאני ביקשתי.
4. "לגבי קיצוץ התכנית לחצי שנה, גם אני מצר על כך שלא היה תקציב ליותר תכניות, כש-85 אחוז מהתקציב הם תקציב קשיח שאין להשתמש בו. צריך לזכור שגם קיצצו 40 אחוזים מהאגרה. הרי כל מטרת הרפורמה זה לייצר תקציב לתוכן ולתשתיות חדשות. איתי רוצה שכל התקציב של הרפורמה ילך לתעודה. מרב התקציב של מחלקת התכניות הולך אליו, על מה יש לו להלין?"
רשות השידור העדיפה שלא להגיב על דבריו של איתי לנדסברג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם