ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

ערב טוב עמאן: כשירדנים, סורים, סעודים וישראלים נפגשו בהופעה

גיטריסט היפסטר, סולן ששר על בן זוגו, שיר שמבקר את מוסד הנישואים, וקהל שמורכב מירדנים, סורים, סעודים, ישראלים ואייפונים. חגי מטר הצטרף לנסיעה שיצאה מיפו והסתיימה בהופעה בעמאן של הלהיט הלבנוני, להקת "משרוע לילה". היה מהפכני

עם פתיחת השערים הקהל המפוזר ברחבת הכניסה מתחיל להידחק לתור ארוך, שמשתרך אחורה עד כביש הגישה, שמוניות ממשיכות לפלוט אליו מעריצים נרגשים. מדי פעם מישהו נדחף או עוקף, אבל ככלל שומרים על הסדר, ומתקדמים בשקט ובקצב טוב לעבר הבדיקה הביטחונית.
 
תמורת הכרטיס מקבלים חותמת על היד, שמבטיחה לא רק כניסה ויציאה חופשית אלא גם שתייה ראשונה חינם. עוברים את עמדת מכירת הדיסקים והחולצות עם הכיתובים המשעשעים וסמל הלהקה, אוספים את המשקה, עוקפים את דוכן הנקניקיות, לוקחים עותק של עיתון הסטודנטים המחולק חינם, ומתנקזים לרחבה שמול הבמה הענקית.

כ-1,000 צעירות וצעירים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם מקשקשים, מפלרטטים, שותים, שואפים סיגריות ושאר עישונים, ומשחקים עם האייפונים, מכינים אותם לצילום ההופעה. אחוז הגברים עם השיער הארוך או הזקנים גדול משמעותית מזה שברחובות העיר, והופעתן של הנשים משדרת נינוחות זרוקה אך מוקפדת מאוד. "בוא'נה, כולם פה היפסטרים", מסכמת בתמציתיות מישהי שעומדת לידי בשיחה עם חברתה.

ואם כזה הוא הקהל, על אחת כמה וכמה הלהקה. אחרי הופעת חימום יבשושית משהו באנגלית ("הזמרת הזו נשמעת כאילו היא הרגע יצאה מפס הייצור של רימון", מעיר טיפוס עם משקפיים עבי מסגרת ותלתלים קצרים), האורות כבים, ונדלקים מחדש ושבעת חברי הלהקה כבר על הבמה. הלבוש והשיער של כולם מסוגנן, אבל יותר מכולם שובה את העין הסולן, שעם גופייה לבנה פשוטה, שפם שחור ושפת גוף מענטזת פתיינית מזכיר את פרדי מרקיורי עד כדי כך שעולה החשד שמדובר בחיקוי מכוון (ומוצלח למדי).

השיר שפותח את ההופעה, מהאלבום האחרון של הלהקה, עוסק בבן זוגו לשעבר של הזמר ובאהבה שנגמרה. לא עובר זמן רב ומגיע שיר הנושא של האלבום החדש "הפתרון רומנטי", אחד מהלהיטים הגדולים של החבורה, שהקליפ שלו עלה ליוטיוב שבוע אחרי תחילת מחאת האוהלים ברוטשילד. "אני לא יודע אם אני אדם או מכונת מזומנים, אבל תשלומי שכר הדירה, אחי, נהיו סופר-יקרים", שר הסולן, והקהל מריע בהזדהות, מחכה לפזמון על מהפכת האהבה שתנצח את המגזר הפרטי.

המקום: המצודה העתיקה בלב עמאן. הלהקה: "משרוע לילה" ("פרויקט לילי), הכוכב העולה בזירת המוזיקה בביירות. הקהל: ירדנים, לבנונים, סורים, סעודים, פלסטינים וישראלים. 12 שעות לפני סולו הכינור הראשון על הבמה, באותו יום שבת לפני שבועיים, יצאו שני אוטובוסים - אחד מחיפה ואחד מיפו - ובהם מאה יהודים וערבים, שנסעו יחד כדי להתחבר ללב סצנת התרבות הצעירה והמהפכנית של המזרח התיכון. להלן סיפורם.

זה למעלה משנה שתרבות ממדינות ערב הקרובות הולכת ותופסת מקום בהוויה התרבותית של תל אביב ויפו. הן ב"לבונטין 7" והן בתאטרון הערבי-עברי מקרינים זה כמה חודשים באופן קבוע קולנוע מודרני מרחבי המזרח התיכון, אבל ללא ספק המוזיקה היא שהצליחה לקבל את מרב תשומת הלב בסצנה המקומית. הבלוג הפופולרי "קפה גיברלטר", שחגג לפני כחודש שנה לקיומו במסיבה ענקית במועדון "ברבי", הכניס לתודעה מוזיקה מרחבי העולם, ובין היתר מהעולם הערבי, בעיקר משלל הלהקות שמרכיבות את מה שמכונה "המחתרת הלבנונית".
 

פתיחת הבר "אנה לולו" ברחוב הפנינים ביפו בדצמבר האחרון - פחות מדקת הליכה מגלריה "לורנס" וממתחם "קורדיליה" של השף ניר צוק - נתנה בית לחובבי המוזיקה הערבית החדשה, והפכה למקום מפגש יהודי-ערבי על בסיס אהבה משותפת למוזיקת רוק אינדי וניסיוני, כמו גם חשיבה חברתית, סוציאליסטית ושוויונית, שניכרת מאוד גם במוזיקה הלבנונית (ועל כך בהמשך).

על הפופולריות הצומחת של המוזיקה הזאת בכלל, ושל "משרוע לילה" בפרט, יעיד גם ריבוי הבלוגים העבריים שעוסקים בעיקר בלהקה. ועוד: בזמן כתיבת שורות אלה בוקעים לפתע מהמחשב הצלילים הראשונים של "פסתין" ("שמלות"), שיר חתרני של הלהקה מאלבומה הראשון, שיוצא בביקורת נגד מוסד הנישואים. בדיקה קצרה מעלה ששום חלון יוטיוב או בלוג עם שירי הלהקה לא נשאר פתוח במקרה. השיר משודר בקול הקמפוס- FM 106.

היו אלה אנשי גרעין החבורה שצמחה סביב "אנה לולו" וסביב המסיבות הערביות שהתחילו לצוץ גם בלבונטין ובמקומות נוספים בעיר, שהתכנסו בגן השניים ביפו טרוטי עיניים, בשמונה בבוקר בשבת לפני שבועיים, בדרכם לבירת הממלכה הירדנית ההאשמית.

"אין ספק שהמוזיקה הערבית החדשה, בעיקר הלבנונית, מרתקת אנשים, ויש סביבה המון התלהבות", מסביר אופיר טובול (26), במקור מאשדוד ועכשיו מפלורנטין, המייסד של "קפה גיברלטר", תוך כדי נסיעה באוטובוס המשותף.

"הפוסט שלי על 'משרוע לילה' הוא הנקרא ביותר בהיסטוריה של האתר. אנשים מסתכלים ואומרים "וואי, הערבים האלה יודעים לעשות מוזיקה טובה". ניכר שהם שומעים מוזיקה מכל העולם, יוצרים חיבורים, מערבבים מקצב ערבי עם רוק וג'ז וגרוב. ב'ריקסיט לילה' ('הריקוד של לילה' או 'ריקוד לילי', ח"מ), השיר הכי מפורסם שלהם, פתאום באמצע הרוק הם עוברים לרקע רומבה מגניב.

"מעבר למוזיקה ש'לילה' עושים כמו שאף אחד לא עשה לפניהם, אנשים מסתקרנים מהדמיון, מכמה שהיוצרים האלה דומים לנו. רואים את הקליפים שלהם ושל זייד חמדאן (אחד מעמודי התווך של "המחתרת הלבנונית", ח"מ) ושואלים אם זה צולם בתל אביב. יש לחבורה הזאת גינונים של היפסטרים, והם היו משתלבים נהדר בכל מקום בעיר, ואתה רואה את זה ויודע שגם גאוגרפית הם בעצם לא כל כך רחוקים. זה מרתק".

"במשוואה הזאת יש עוד גורמים מושכים", מוסיפה תמי ריקליס (33), עורכת באתר "העוקץ". " יש אנשים כמוני וכמו אופיר, שערבית זה משהו שמגיע להם מהבית. זה לא רק חיבור שעובר דרך אופנה וסאונד שמגיעים לכולנו מברלין ולונדון, אלא יותר מהכיוון של דודו טסה ששר בערבית. זה חלק מהסיפור הלא מסופר של המזרחים החצויים.

"בכלל, בכל העולם ערבי זה השחור החדש. אנחנו בעשור ל-9.11, ובזמן הזה הערבי הפך לאויב המערב, ואחר כך יצר סקרנות והתקרבות. זה גם מתחבר לכל המהפכות בעולם הערבי, העניין שהן יוצרות והמסרים שעולים מהארצות האלה".

מטבע הדברים עבור הערבים בקבוצה ("פלסטינים של 48'", כפי שהם מקפידים לכנות את עצמם, תוך דחיית המונח "ערביי ישראל") ההתחברות ל"משרוע לילה" והנסיעה לעמאן הן בעלות משמעות קצת אחרת. "אני נוסעת לעמאן כי אני אוהבת מוזיקה, מאוד אוהבת מוזיקה ערבית, ובעיקר אלטרנטיבית, אבל זה לא רק זה", אומרת בסמה, בת 23, סטודנטית מנצרת שלומדת וגרה בתל אביב.
 

"חשוב לי שתהיה קהילה של פלסטינים אזרחי ישראל, ולא רק פלסטינים, לא רק אזרחים ולא רק שמאלנים, שתתמוך במוזיקה הזאת ובכל מה שסביבה. המוזיקה הזאת מעלה נושאים כגון זהות, פוליטיקה התנגדותית, הקהילה הגאה בעולם הערבי, זכויות נשים ועוד. אלה נושאים שחשובים לי מאוד. אני לא יודעת אם כל מי שכאן באוטובוס חושב שהומואים זה כזה סבבה, והמטרה שלי היא שאנשים יתחילו לדבר ולחשוב על זה דרך המוזיקה".

הנושא של העקרונות והפוליטיקה במוזיקה שב ועולה בקרב כל המרואיינים הפלסטינים. רוזין בשאראת, סטודנטית בת 25 מיפיע וכיום ממרכז תל אביב, מגדירה את הגל הנוכחי של המוזיקה הצעירה כ"תגובת נגד של השמאל החילוני בעולם הערבי מול כל הדתיים ומול המשטרים הקיימים".

"מעבר למוזיקה המעולה, 'משרוע לילה' מציעים עקרונות של חופש מיני ושל חיבורים לא צפויים שבלבנון הם מאוד חתרניים", מוסיף סמי חוראני, עורך דין צעיר בן 22, שגר בירושלים ומגיע במיוחד לערבים ב"אנה לולו". "החברה הלבנונית מאוד סקטוריאלית, ואם אתה מסתכל על השמות של חברי הלהקה אתה רואה שזה סוני, ההוא שיעי ואחר נוצרי.

"אם הם יכולים להתגבר על הפערים האלה - גם אנחנו יכולים. זו תרבות ליברלית מתפתחת, ששמה את הלאומנות בצד, ומנסה להתמודד עם הבעיות הפנימיות של החברה. במובן הזה, אני חושב שלא נתנו מספיק קרדיט להשפעה של האביב הערבי על ישראל. פתאום אנשים מדברים לא על הסוגיות הביטחוניות הישנות, אלא על מה שקורה בחיים שלהם ובכלכלה, וצומחת סביב זה סצנה מוזיקלית. ברור שזה משפיע על מה שקורה כאן".

את ההשפעות של מה שקורה בעולם הערבי על המאבק החברתי בישראל ניתן למצוא לא רק בחדירת המונח "תחריר", אלא גם בזווית המוזיקלית-אמנותית. כך לדוגמה אחד הקליפים המצליחים של המאבק הנוכחי, שהופץ ביוטיוב לקראת "הפגנת החצי מיליון" - "למאבק" של דן פי"ת - משתמש באותו קונספט כמו קליפ היוטיוב שהוביל את הפגנות ההמונים במצרים: בשניהם כל שורה בשיר מושרת על ידי מפגין אחר או מופיעה על שלט של מפגין. הדיאלוג הזה בין הקליפים, בין אם מכוון ובין אם לאו, מרמז על ההשראה המשותפת והאידאולוגיה המשותפת של יוצריהם, ששמים את ההמונים חסרי הפנים לכאורה - במרכז.

חסידי המוזיקה הערבית החדשה בארץ מדגישים גם את החשיבות של יוטיוב והרשתות החברתיות ככלים שמנגישים את התוצרים החדשים ביותר מהמרחב שסביבנו. אם פעם כדי לשמוע מוזיקה מביירות בתל אביב היה צורך להשיג דיסקים בדרכים לא דרכים, עכשיו השירים החדשים של "משרוע לילה" עולים עם קליפים ביוטיוב ומועברים הלאה דרך פייסבוק, ואת האלבום החדש שלהם אפשר כבר להוריד ישירות מאתר הלהקה.

"הטכנולוגיה והנסיעה הזאת יוצרות חיבור בין העולם הערבי למה שקורה בתוך ישראל", אומרת בסמה. "בסופו של דבר אני רואה את האזור הזה כגוש אחד, לא כמשהו שאפשר להפריד עם גבולות. אז אם המוזיקה הזו מגיעה, ואנשים מגיעים זה לזה גם בדרכים לא דרכים כמו פגישה במדינה שלישית, נוצר רצף טריטוריאלי תרבותי. החלום שלי הוא שהרצף הזה יהיה גם פיזי, ושכמו שאני רוכבת על האופניים ממאהל רוטשילד לג'סי כהן אוכל גם לרכוב מגן השניים לביירות".

למלון בעמאן הגיעו האוטובוסים בסביבות שש בערב, ועד שמונה וחצי מצאו כולם את דרכם במוניות למצודה, ולתור המשתרך שלפני הכניסה. למרבה ההפתעה, וכעדות נוספת לפופולריות העולה של הלהקה בישראל, נמצאו שם תל-אביבים נוספים שלא באו במסגרת הטיול המאורגן של הקבוצה, אלא פשוט קנו כרטיסים באינטרנט והגיעו באופן עצמאי.
 

ההופעה, שהתקיימה בין שרידי המצודה, נערכה תחת כיפת השמים, כשמכל עבר נשקפים בתיה ומסגדיה של הבירה הירדנית. "משרוע לילה" היו מוצלחים, מרקידים, מוקפדים מאוד, עם ליין-אפ מחושב ואנרגיות גבוהות. כשהזמר הראשי חאמד סינו אמר בין השירים שהוא שמח לשמוע שבקהל נמצאים גם כמאה אנשים שהגיעו "במיוחד מפלסטין" (כלומר שני האוטובוסים מחיפה ומיפו) - התשואות הרגילות של הקהל הוכפלו.

כסטודנטים צעירים - שהתחילו לנגן רק ב-2008 בפרויקט של האוניברסיטה האמריקנית בביירות ומשם המשיכו להתנסות במוזיקה לבדם - מיומנויות הבמה שלהם עדיין לא מושלמות, אבל גם ברמתם הנוכחית לא פלא שמלבד הסיבוב שעשו לאחרונה בקטאר, איחוד האמירויות ומצרים הם הופיעו גם בסרביה, והוזמנו לסתיו הקרוב להולנד. "זאת פשוט הלהקה שהוציאה את אלבום הרוק הכי טוב בערבית אי פעם", תמצת את הדברים מוחמד ג'באלי, די-ג'י הבית של "אנה לולו".

אחרי ההופעה התברר לחבורה מתל אביב-יפו שבניגוד לחיי הלילה השוקקים שאליהם הורגלו בבית ובניגוד לאלה של קהיר, ביירות ורמאללה, בעמאן אין הרבה לאן לצאת למסיבת המשך. כשריקליס וכמה חברות התחילו להריץ חיפושים אחר מקומות מומלצים באייפונים, אפליקציה של גוגל ציינה את הקרבה היחסית (בקו אוויר) לברים טובים בירושלים. בסופו של דבר חזרו כמעט כולם למלון, והלכו לישון מוקדם.

ביום שלמחרת התברר שגם לאור יום אין לעמאן הרבה מה להציע. בניגוד לערים אחרות במזרח התיכון, שנהנות מהיסטוריה מרשימה ומתרבות רחוב חיה ושוקקת, עמאן הפכה לעיר משמעותית רק בסוף שנות ה-40, כשגלי פליטים פלסטינים שטפו את ירדן. עד היום מהווים הפליטים מ-1948 ככל הנראה למעלה מחצי מאזרחי הממלכה, ופליטי 1967 נטולי האזרחות מהווים פלח אוכלוסייה נכבד נוסף.

השילוב בין ירדנים ותיקים לבין בדואים שהגיעו מסעודיה בתחילת המאה ה-20 עם הצבא של המלך עבדאללה הראשון לבין פליטים פלסטינים מכל הסוגים, ולאחרונה כחצי מיליון פליטים עיראקים, יוצר פסיפס חברתי מורכב ומעניין. עם זאת, השילוב לא הצליח להפוך את עמאן לעיר חיה או ססגונית, וגם חלקיה העתיקים יותר, גם שוקיה וגם בתי הקפה של רחוב ריינבו - שנחשב מעוז של המעמדות המבוססים, האמנים, הסטודנטים והקהילה הגאה - עמדו שוממים בבוקר יום ראשון, ולא היוו אטרקציה תיירותית מעניינת במיוחד.

רק "חומוס האשם" המיתולוגי שבמרכז העיר, לא רחוק ממסגד המלך חוסיין, הצדיק את היציאה לרחובות החמים. החומוס - והביקור הקצר במכון המלכותי לקולנוע, שמזכיר מעט את הסינמטק בירושלים, ושאחד העובדים בו, שהנחה סיור קצר בין ספריית הסרטים לחלל ההקרנות תחת כיפת השמים, בירך את הקבוצה לשלום בעברית.
 

"במקור אני מחברון, ועבדתי שלוש שנים ב'אווזי' בבת ים", הסביר בחיוך. למי שמעוניין, החודש מציג המרכז המלכותי פסטיבל סרטים מצ'ילה.

בהיעדר מקומות בילוי בעיר, החליטו רוב הנוסעים ללכת גם להופעה השנייה של "משרוע לילה" במצודה בראשון בערב. מלבד ההנאה בהופעה הראשונה, אחת הסיבות לחזרה הייתה שבערב השני מי שחימם את הלהקה היה זייד חמדאן. "זייד עשה דברים יותר אלטרנטיביים מ'לילה', הוא מוזיקאי יותר רציני שפועל כבר 15 שנה עם שלושה הרכבים שונים, אבל עובדה שהוא לא לגמרי תפס, ועכשיו הוא מחמם אותם", מעיר טובול.

על הבמה עומד חמדאן, איש נמוך עם שיער שחור סמיך שגולש עד מתחת לאוזניים, ושר את שיריו באנגלית. בסוף כל שיר הקהל מוחא כפיים, וקורא לחמדאן לשיר את השיר הכי מפורסם שלו - ג'נרל סולימאן. חמדאן מושך את הזמן, ובסוף, לפני שהוא מפנה את מקומו לטובת "משרוע לילה", הוא מתרצה.

"אני מבין שאתם רוצים שאני אחזור לכלא", הוא אומר לקהל, ומכוון למעצרו בלבנון לפני חודשיים ולכתב האישום שמחכה לו בגלל המילים החתרניות של השיר. הקהל מוחא כפיים, וחמדאן מוסיף: "בסדר, אבל ליתר ביטחון - תשירו כולכם אתי. השיר הזה מוקדש לא רק לכם, אלא לכל מי שסובל מצנזורה ורודנות". ואכן , הקהל כולו מצטרף לשיר הדאב הזה, שקורא לסוף למלחמות ולהשפעה הסורית בלבנון, לפירוק המיליציות, לגירוש מרגלי מדינות זרות, לפיטורי פוליטיקאים מושחתים - וכן לפיטורי נשיא לבנון.

"השיר הזה מסמל את המאבק של הלבנונים", אומרת בהתרגשות בשאראת. "אם במצרים היה מובארק, ובסוריה אסד, לבנון היא דמוקרטיה ואין מישהו אחד להפיל. אבל במובנים רבים לבנון היא כמו פלסטין, שנשלטת על ידי גורמים שונים ובעלי אינטרסים, והשיר הזה הוא הקול של המאבק שלהם למען עצמאות אמיתית".

ההופעה השנייה של "משרוע לילה" הייתה אנרגטית פחות מהראשונה, אבל הקהל היה מחומם יותר, ועד סוף ההופעה השורות הראשונות התמסרו לגמרי לריקודים, שאליהם הצטרף חמדאן לאחר שירד מהבמה. משם המשיכו חלק מהתל-אביבים והיפואים למסיבה משותפת עם הזמרים, התיידדו עם סינו ועם חמדאן והבטיחו לשמור על קשר דרך פייסבוק. עם זאת, לא היה ניתן לראיין את הלהקות בשל חששן מענישה. החוק בלבנון מאיים בעונש מאסר מקסימלי של עשר שנים על קשר עם ישראלים.

כך, במסיבה אחת אחרונה, נגמרה החגיגה של עמאן. למחרת בצהריים חזרו כולם לאוטובוסים, ובנסיעה הארוכה הביתה התפנו לסיכומים. "אני מאוד שמח שנסעתי לעמאן, וזו הפעם הראשונה שאני יוצא את גבולות הארץ דרך היבשה", אומר טובול. "המפגש הפיזי הזה, הישיר, עם אנשים מכל האזור מאוד מחבר, וכמזרחי יש בזה משהו מעצים תרבותית. בניגוד לערים שרוצות לחקות את ארצות הברית, כאן יש משהו שבטוח בעצמו, שלם עם הזהות שלו, ואני לא צריך להצניע את המזרחיות שלי במקומות כאלה".
 

"יש גם משמעות רבה לרציפות של הנוף", מוסיפה ריקליס. "ירדן היא המשך של הארץ. הנוף הוא אותו נוף, עם אותם עצי זית, ועמאן נראית כמו ירושלים או נצרת. אין פה את ההיקסמות הזו מארכיטקטורה מיוחדת ואחרת שיש לך כשאתה נוסע לאירופה. יש משהו מעניין בזה שנוסעים מעבר לגבול, אבל זה לא לגמרי חו"ל".

"אני מאוד נהניתי, ובעיקר הופתעתי לראות כמה יהודים הגיעו", אומר חוראני. "בשנים האחרונות די התייאשתי מהמצב בארץ, ופתאום עכשיו פגשתי אנשים מדהימים. לא ציפיתי לזה בכלל. זה מאוד חיבר אותי, וגרם לי לחשוב מחדש על איך צריך לעשות פוליטיקה. גם בהופעה היה אפשר לראות שלא היו תגובות של דחייה לישראלים, אלא סקרנות, וכבוד על זה שבאנו כל הדרך מיפו. זה חלק ממודעות חדשה שמתפתחת במזרח התיכון, שמבינה שאזרחים בישראל, יהודים וערבים, לא בהכרח מזוהים עם מה שהמדינה שלהם עושה, ולא צריך לשנוא אותם".

"מה שמרגש אותי זה החיבורים שנוצרים כאן בין שמאל חילוני של כל ארצות האזור", אומרת בשאראת. "אני כבר באתי בעבר לראות את פיירוז בעמאן, וזה מאוד לא מובן מאליו שלנסיעה כזו יצטרפו גם יהודים. זה מאוד משמח שהגיעו והשתלבו. זה גם מאתגר את האנשים סביבנו, הירדנים והלבנונים והפליטים הפלסטינים שלא יודעים מה זה יהודי או ישראלי מעבר לזיהוי עם המדינה והכיבוש והציונות.

"תראה למשל את הזמרים, הם היו סקרנים לפגוש את הישראלים, ללחוץ ידיים, להכיר, אבל לא רצו להצטלם אתם - כי עדיין זה דבר חדש ומוזר, ואולי הם חששו מה יחשבו אם יראו אותם יחד בפייסבוק. לכן הנסיעה הזאת היא רק שלב ראשון. גם מהצד של הישראלים אני שמחה על מה שקרה. זה שאתם פוגשים להקה לבנונית פחות או יותר שובר את הסטראוטיפ על האויב הגדול ביותר. מי שהגיע לנסיעה הזו מבין טוב מאוד שזייד חמדאן הוא לא האויב שלו. זה בערך כמו שמישהו מלבנון היה שומע את 'הבילויים'. זה הכוח של המוזיקה והאמנות, שהיא גם מחברת וגם פוליטית".

רבים מכם מדגישים את החיבורים שמתאפשרים דרך המוזיקה ודרך הלהקה בין יהודים לערבים, בין ישראל למדינות אחרות, אבל אין איזה אבסורד בכך שהחיבור הזה נעשה דרך קצב, אופנה, תלבושות וערכים שמגיעים מבחוץ, מהמערב?
"הזהות של 'משרוע לילה' הרבה יותר מורכבת מסתם ערבים מתמערבים", קובע טובול. "הם גם לאומיים, גם קווירים, גם סטודנטים באוניברסיטה האמריקנית. גם באופי וגם במוזיקה הם מייצרים שפה חדשה, שלא הייתה קיימת קודם, שכל אחד יכול להתחבר אליה".

"נכון שבמובן מסוים מה שמשותף לתל אביב ולביירות זה שכולנו מחקים את ברלין", אומרת בסמה, "אבל אנחנו חיים במרחב גלובלי, וזה לגיטימי לגמרי. אני חושבת שמי שעושים את המוזיקה הזאת מודעים לכך שיש את המזרח והמערב, ואוהבים ליצור חיבורים בין הדברים. במאה ה-21 להיות ערבי אותנטי זה לא שמן זית וזעתר. מה שאותנטי עכשיו זה החיבורים, הקוסמופוליטיות, מציאת מכנים משותפים. זה מה שמאפשר את הרצף הטריטוריאלי והתרבותי שאנחנו רוצים-כל עוד שאנחנו לא חיים כל אחד בקונכייה של עצמו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...