שיעור חברה: רן היה "פרנג'י" יחיד בין 300 אתיופים
הרב עמיאל קינן רצה לשלוח את בנו רן לבית ספר איכותי, "שייתן משהו לנשמה, לא רק לשכל", ורשם אותו ל"נר עציון" בפתח תקווה - צבר יחיד בין 300 אתיופים. השנה, בלחץ ההורים והעירייה שדרשו לבטל את החינוך הנפרד, "נר עציון" נסגר ותלמידיו פוזרו. רן לומד עכשיו עם חברים חדשים, אבל לאתיופים בכיתה ו' לא נמצא מקום
הילד, רן, בן שבע, ואמן. מבוקר עד ערב מצייר. קווים דקים הופכים על ניירותיו לסיפור נפלא. לכל אורך השנה שרטט בעט, ובמיוחד כשנכנס לכיתה א' ב"נר עציון", צבר יחידי בבית ספר שכולו אתיופים. דמות בהירה, חולמנית, בין 300 ילדים כהים. "הפלנג'י", כינו אותו חבריו בחיבה והוא, מצדו, גמל להם בציוריו התמימים.
"הילד רחפן, חי בסרט", מעיד עליו אביו. "מצייר אפילו את הצעצועים שלו, אפילו את משחקי הכדורגל. לכן חיפשנו לו בית ספר אישי. אשתי חנה התייעצה עם חברה שלה, סגנית מנהלת בבית הספר האתיופי נר עציון, והחברה זרקה לה, 'למה שלא יבוא אלינו? הילד שלך יהיה הלבן היחיד בכל רחבי המוסד. יטפלו בו כמו באתרוג. הוא לא יוכל ללכת לאיבוד. יראו אותו תרתי משמע'".
כשקינן שב בערב, מצא את אשתו מהורהרת. "שאלתי מה קרה וסיפרה לי. חשבתי קצת ואמרתי, אם בית הספר כל כך אישי ומצוין, למה לא? הרי על הדרך נוכל לעשות מהלך ערכי וחינוכי ראשון במעלה. אמרה לי, ככה, פשוט? אמרתי לה, כן".
עדיין לא חשבו על ההשלכות של צעד בלתי נתפס כזה. "כי לפני כן רן היה בגן של רשת 'שובו'. המנהלים חסידי חב"ד, הגננות תימניות וכל הילדים רוסים. לב לבייב הקים את הרשת כדי למשוך את הרוסים למסורת בארוחת צהריים ולתת יום לימודים ארוך. אמרתי לעצמי, או-קיי. נחליף דיסקט. במקום עם רוסים, הילד יהיה עם אתיופים".
ככה פשוט?
"אני מגיע מרקע של קבלת האחר והשונה. כבר ארבע שנים אני מורה לחינוך מיוחד בישיבת פתח תקוה. יש בכיתה שלי אוטיסטים, אתיופים, אמריקאים, קיבוצניק ומתנחל אחד מאלקנה. אני מכוון ומדריך ערב רב שחי יחד בהרמוניה. אני מטיף לסובלנות ולשילוב מבוקר עד ערב, אז למה הבן שלי לא יכול ללמוד עם אתיופים? מה זה הדפקט שמקובע במוח שלנו ואומר, הופס, יש פה יותר מדי ילדים שלא דומים לי, מיד אחורה פנה".
ואשתך?
"אמרה לי, עמיאל, הוראה זה המקצוע שלך. תברר. אז הלכתי לבית הספר, ראיתי דיונים, מתכונות, תוכניות לימוד פרטניות והייתי בשוק. 22 שנה אני במערכת החינוך ולא מצאתי מערכת כל כך מושקעת. ממש עבודת קודש. חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי, בית הספר מצוין. הרמה הלימודית שם גבוהה מאוד ולא ייתכן שנוותר על בית ספר מעולה רק בגלל גזענות.
"חזרנו לנר עציון. לא הייתה שום התלבטות נוספת. הכרנו את היועצת, המנהלת, המורות, ורשמנו את רן הקטן לכיתה א'. הצוות הסתכל עלינו כאילו נפלנו מהירח. הסגנית אמרה להם, אני מכירה את המשפחה, אולי בגללם יגיעו עוד צברים. אחר כך הלכתי לעיריה למלא טפסים. ראו אותי ולא רצו לתת אישור. אמרו לי בעדינות, תשמע, זה לא אזור הרישום שלך. אמרתי, אני יודע, ובכל זאת אני בוחר בבית הספר נר עציון.
"פקידת הרישום לקחה אותי הצידה. אמרה לי בשקט, תגיד, אתה רציני? אתה יודע לאן אתה רושם את הילד? אמרתי כן, אני יודע, מה הבעיה? בית ספר מעולה, חבל שלא עומדים עוד רבים כמוני בתור. אמרה לי, אין בעיה, תחתום פה ושם. הייתה מזועזעת. יצאתי החוצה. המעלית עוד לא הגיעה וכבר
שבו לביתם וסיפרו לילד. "ידענו שהכל מתחיל ונגמר בהכנה נכונה. אז אמרנו לבן שהחברים החדשים שיהיו לו בכיתה א' הם עולים שנולדו באתיופיה וצבע העור שלהם כהה. אמרנו לו, קצת יותר כהה מתימנים. רן שאל, הם ילדים רגילים? ואמרנו שכן, כמובן. אז מה הבעיה, הוא שאל. אמרנו, הבעיה היא שאנחנו חיים בחברה גזענית וייתכן שישאלו שאלות. אמר לנו, מה זה גזענות? אמרנו לו, גזענות זה כשיש בית ספר שכל התלמידים שלו אתיופים, ואף אחד לא רוצה ללמוד איתם. אמר לנו, מסכנים, למה לא רוצים ללמוד איתם? אמרנו לו, זו בדיוק גזענות".
הכניסה לבית הספר הייתה פשוטה וחלקה, אומר קינן. רן הלך בשמחה וחזר בשמחה. "ובשבוע הראשון שאל אותי, יהיו עוד ילדים כמוני בכיתה? אמרתי לו, אנחנו מקווים שכן. אנחנו מתפללים שכן. ואנחנו נדבר עליך בכל מקום בקהילה, בבית הכנסת ובישיבה, כדי שבזכותך יגיעו עוד ילדים צברים לבית הספר. וזה מה שעשינו. שנה שלמה - ואפילו משפחה אחת לא הסכימה להצטרף".
זהו סיפורו המופלא של ילד קטן, בן לאב אשכנזי, שלמד יחידי בבית ספר אתיופי. זהו סיפורו העצוב של בית ספר דחוי ומבודל שנסגר החודש. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות רבים לשלב את תלמידיו בבתי הספר בעיר, אך מרבית המנהלים סירבו, חד וחלק, לקבל "שחורים". רק בהתערבות בית המשפט ומשרד החינוך נקלטו לבסוף במסגרת מעורבת. למעט כיתות ו'. הוצע להם ללמוד ככיתה אתיופית סגורה בבית ספר רגיל. הם סירבו, כמובן. שבוע שלישי ללימודים, ושכבה שלמה, אתיופית, עדיין יושבת בבית.
"בפתח תקווה יש בתי ספר חילוניים, דתיים ובעיקר פרטיים", מבאר דניאל אוריה, יו"ר עמותת מטה יוצאי אתיופיה. "הפרטיים הלא רשומים מתוקצבים בחלקם על ידי משרד החינוך וברובם באמצעות הסיעות הפוליטיות. העירייה נותנת להם מבנה והעמותות של סיעות ש"ס או מפד"ל אחראיות על התקציבים. בתי הספר הפרטיים מסייעים לסיעות לחזק את המגזר שהם מייצגים.
"אלה בתי ספר יוקרתיים, אליטיסטיים, שהכניסה אליהם אסורה לנחותים. אין שם אתיופים, ספרדים או כאלה שלא משתייכים למגזר הדתי והחרדי. ככל שהזמן עבר, התחזקו הסיעות הדתיות והחרדיות במועצת העיר, נוספו עוד ועוד בתי ספר פרטיים והחינוך החילוני והממלכתי-דתי של המדינה הצטמצם או נסגר".
משפחת קינן מכירה מקרוב את המצב הסוציו-חינוכי בעיר. ארבעת הבנים, אחים לרן הקטן, למדו בחינוך הממלכתי-דתי בפתח תקווה וסירבו מתוך עקרון להצטרף למוסדות הפרטיים. "אנחנו בית מאוד מאוד חברתי", מעיד קינן. "כולם הדריכו בני נוער, הגדול הקים את סניף עזרא באלעד, השני סיים צבא ושב לישיבת ההסדר, השלישי לומד עדיין בישיבה ומתנדב בזמנו הפנוי. כולם מתנדבים. הבית פתוח 24 שעות, ממש תחנת רכבת. אני יכול ללכת לישון עם המשפחה ולמצוא בבוקר 20 חבר'ה בסלון. אנחנו משפחה מוזיקלית. כולם מנגנים. גם אני ניגנתי פעם רוק כבד ולמרות שהלכתי לכיוונים אחרים, המוזיקה נשארה לי בראש.
כל הילדים מנגנים, רק רן מצייר. ביום שישי בצהריים עושים קבלת שבת משפחתית עם גיטרות, מיקרופונים, כלי הקשה ושירה. לפני כמה שבועות נסענו לצפת, לכלייזמרים. כמובן שהאוטו היה דחוס כלי נגינה, ולא נשאר מקום לבגדים ולמזוודות. זו האווירה שרן צומח בה. אם כולם נוסעים בלילה, תופסים איזו זולה ומנגנים, רן לוקח דף ומצייר אותם".
ובתוך הניגון והציור יש שיח חברתי. "החיים מזמנים נושאים לא פשוטים לשיחה. במבצע 'עופרת יצוקה' אשתי, שהיא אחות בפגייה בתל השומר, הייתה מחוברת לרדיו. הבן שלנו לחם והיא דאגה. בוקר אחד היא שמעה ברדיו על כמה חיילי צה"ל שנהרגו בפעולה. בדיוק באותה שעה הגיעה למחלקה אישה אחרי לידה מוקדמת עם פגית בסיכון. אשתי מעלעלת במסמכים ומתברר שזו אשתו של שר האוצר של החמאס. הגיעה למחסום וילדה פגית במשקל 350 גרם. הרופאים לא נתנו לה סיכוי, אבל אשתי טיפלה בתינוקת במסירות והיא שרדה.
"הבן שלי עם כיפה וציציות, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, הבונבוניירה של המכינות הקדם צבאיות בישראל, נשלח לטפל כחובש קרבי בסודנים על גבול מצרים. גם זו דילמה. האידאולוגיה שלנו ימנית, אבל אנחנו מחנכים את הילדים שכל אדם נברא בצלם, ואם יש לך בעיה אם זה, תזיז את הספקות הצדה, תגיש עזרה ורק אחר כך תדפוק את הראש בקיר".
מהבית הזה נשלח קינן הקטן ליומו הראשון בבית הספר נר עציון. "הילדים קיבלו אותו בטבעיות", מספר אביו, "אבל ההורים שלהם לא כל כך הבינו מה הקטע. היינו רואים את המבטים ועשינו את עצמנו שלא שמנו לב. אחר כך הם התרגלו. היה לנו שיח אונליין עם המחנכת. עקבנו אחרי ההתערות של רן בבית הספר והקפדנו שלא יקבל יחס מיוחד, שלא יתנשא, חס וחלילה, שיתערה וישתלב כמו כל הילדים בכיתה. ברגע שראינו שהכל בסדר, הורדנו הילוך.
איך הגיבה הסביבה?
"אנשים אמרו לי, לא יפה לעשות אידאולוגיה על גב הילד. אמרתי להם, אנחנו מחפשים גם קמח וגם תורה. ולמה בצפון תל אביב, בבתי ספר של העובדים הזרים, אין בעיה שכושים, גנאים וצפונים ילמדו יחד? למה רק בחינוך הדתי יש בעיה כזו?".
בשום מקום בארץ, גם לא בצפון תל אביב, אין בית ספר שכולו עובדים זרים ורק תלמיד אחד צבר.
"אז זה רע. חייבים לנפץ את עגל הזהב. הניסיון לבודד אוכלוסיות על פי הצבע שלהן, המוצא או אפיון אחר הוא מכוער ומגעיל".
רן לא הרגיש חריג?
"בתחילה הצוות בחן כל צעד ושעל שלו בזכוכית מגדלת. בכל זאת מדובר במהלך שאנשים רעים ניסו להגדיר כסוציופתי. רצו לבדוק שאף אחד לא פוגע בו. שהוא לא פוגע באף אחד. וכשהכל זרם על מי מנוחות - נרגעו. רן עצמו בא אליי וביקש שאתן לו מילים נרדפות למושגים מורכבים, כי החברים לא תמיד הבינו את מה שאמר. והוא הכיר את הביטוי 'פרנג'י', לבן, ידע שהוא כזה ומעולם לא חשב שמדובר במילת גנאי. אף פעם לא נתנו לו להרגיש שהוא שונה.
"הדבר היחידי שבידל אותו מהם היה המשקפיים. בתחילת השנה הוא התקשה לקרוא מהלוח, מצמץ ונאלץ להרכיב משקפיים. ובכל זאת השאיר אותם בבית. אמר שאין אף ילד בבית הספר שמרכיב משקפיים. בדקנו והוא צדק. לאתיופים יש ראייה טובה, או רתיעה ממשקפיים.
"תוכנית הלימודים התנהלה ברמה הגבוהה ביותר. בנו משחקייה, הקימו ספרייה, חדר מחשבים מצויד ומעבדה משוכללת. אמצעים, טכנולוגיות, תוכניות חדשות - הכל נבדק ונרכש מיד. והמנהלת בחרה את הצוות בפינצטה. אנשים עמדו אצלה בתור כדי לתרום ולהשקיע. כיון שזהו בית ספר מוזיקלי, כל ילד למד לנגן על כלי. היינו מספרים לחברים שאתיופים מנגנים מוצרט, באך, ולא האמינו. ואחת לשבוע הגיע אוטובוס ולקח חמישים ילדים לפרויקט מצוינות במדעים.
"בכל פעם שהגענו לבית הספר ראינו הקפדה על מידות ומעשים טובים. במיוחד שמירת הלשון. לא היו קללות, נאצות, מילים לא יפות. כשהגעתי לשם פעם ופעמיים ודפקתי בדלת הכיתה, כל הילדים היו קמים על הרגליים ואומרים, ברוך הבא. הייתי המום. איזה נימוסים. איזה חינוך. חשבתי לעצמי, כמה עיוותנו את התמונה החברתית על האתיופים. כמה הם אדיבים ועדינים ואיש לא יודע".
כדי ליידע, ובעיקר כדי לחבר, יזם קינן בשיתוף עם ראש ישיבת פתח תקווה, הרב שי פירון, פרויקט "אח גדול". הרעיון היה לחבר לכל תלמיד בבית הספר מלווה תומך מהישיבה שיסייע לו בלימודים ובהתערות בחברה. היוזמה נולדה כשקינן, חבר הנהלה במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן, גילה שיש בכולל שלו רק שני תלמידים אתיופים.
"וזה שיגע אותי", הוא אומר, "איפה כל השאר, ולמה התלמידים שמקבלים בבית הספר היסודי כל כך הרבה משאבים וחינוך מצוין לא ממשיכים הלאה? למה האתיופים עדיין אחוז שולי, אפילו לא פרומיל מקרב הסטודנטים באוניברסיטאות? באתי לרב פירון עם השאלות האלה והוא הציע לי לחבר את הישיבה עם בית הספר, לאמץ את התלמידים ולקדם אותם כדי שיוכלו להגיע לחטיבות המצטיינות בעיר ולא לתיכונים המקצועיים. חשבנו שבחורי הישיבה יקבלו ציון באזרחות והילדים האתיופים יקבלו הזדמנות לצאת מהביצה, ללכת אל העיר, לצאת לסרט, לפיצה. לצערי, בית הספר נסגר לפני שהתחיל הפרויקט".
האתיופים גרים בביצה?
"כן. כשיוצאי אתיופיה נפרדו ממרכזי הקליטה, כיוונו אותם לשכונות הזולות, המוזנחות והנחשלות ביותר בעיר ופתחו להם בתי ספר אזוריים. מעט הישראלים שגרו בשכנות ברחו ופינו עוד דירות זולות לעוד אתיופים. הרעיון של הישיבה היה להביא את הנוער הישראלי לתוך השכונות, ולהוציא את האתיופים מהשכונה אל העיר והישיבה".
"הקהילה האתיופית היא דתית מסורתית. יש לה עניין מובהק בהרחבת ההשכלה התורנית. המשפחות רוצות לתת חינוך דתי לילדים למרות שהן עצמן לא תמיד בקיאות בהלכות הדת. יש אצל האתיופים נשים רבות שהולכות בכיסוי ראש אבל צלבים מצוירים להן על המצח. ויש הרבה אתיופים שמגדירים את עצמם דתיים אבל לא חובשים כיפה. הרעיון היה לחזק את הצד התורני כדי לגשר בין ההגדרה לבין המציאות. אני לא רואה בזה מיסיונריות אלא שליחות".
בחודש הראשון ללימודים התנדב קינן לוועד ההורים. "הזמינו אותי מיד להיות היו"ר", הוא מחייך, "אבל אני אמרתי בשום פנים ואופן. בית ספר שרובו אתיופי צריך ראש ועד אתיופי. עם זאת עזרתי מהצד. היו לי המון הצעות ורעיונות".
נוצרו קשרים בין המשפחות?
"לא. כי אנחנו גרים במקום מרוחק. אז אחר הצהריים רן שיחק עם הילדים מהשכונה. בתחילה חשבנו להזמין אלינו את החברים מבית הספר, אבל מהר מאוד התברר שפעילות חברתית אחר הצהריים לא מקובלת אצל האתיופים. כולם יורדים למטה, אל הדשא. כשמורה מגיעה לביקורי בית, היא מוצאת את כל הכיתה שלה בחצר. ההורים מטפלים בתינוקות והילדים משחקים כדורגל".
ילדים משחקים עם חבריהם לכיתה גם לאחר שעות הלימוד. לא חששתם שאתם עושים מעשה ערכי על חשבון הילד?
"אומר לך את האמת, אפילו הילדים שלי שאלו אותי פה ושם, אבא, אתה בטוח שאתה לא עושה ניסויים על הגב של רן? אבל אני ואשתי האמנו בלב שלם שהמהלך בריא, שהצבע לא מדבק ושאם הילד מקבל הכנה נכונה אז פלא פלאים, לא קורה כלום. להפך".
מהר מאוד נודע הדבר בחוץ. התקשורת עטה על משפחת קינן. יוסי שריד בחר בו כאחד מ-50 האנשים המשפיעים ביותר בחינוך. "אבל אני לא הסכמתי לדבר עם אף אחד", אומר קינן. "לא רציתי פרסום. אני איש חינוך והמעשה חינוכי וזהו". עכשיו, כשבית הספר נסגר, גם הסיפוק העצמי נעלם. "חשבתי שאצליח לשנות משהו", הוא אומר בעצבות. "היום אני מרגיש שעשיתי מהפכה לחינם. שלא הצלחתי להזיז את השבשבת אפילו טיפ-טיפה".
התסיסה נגד בית הספר נר עציון החלה לפני שנתיים. 120 תלמידים יוצאי אתיופיה ניסו להתקבל לבתי הספר הפרטיים בפתח תקווה ונדחו. "המנהלים אמרו לנו, מה פתאום שנקלוט יוצאי אתיופיה? הם לא ברמה שלנו, יש בכלל ספק, תסלחי לי על הביטוי, שהם יהודים", אומר דניאל אוריה.
"כתוצאה מההפגנה כל מערכת החינוך בפתח תקווה היתה על הרגליים. בתי הספר פחדו שיקחו להם תקציבים והתחילו לקלוט אתיופים. שניים פה, שלושה-ארבעה שם. לא מספיק. נכנסנו לגדעון סער ואמרנו לו, היעד הבא שלנו הוא בית הספר נר עציון, שכולו על טהרת האתיופים. אנחנו רוצים לפרק אותו ולפזר את התלמידים בין כל מוסדות החינוך בעיר. לא משנה אם בית הספר כושל או מצוין - אם לומדים בו רק אתיופים הוא מאוד בעייתי. לא ייתכן שהתלמידים שלו שואלים, מה, אנחנו בגטו? ועם כל הכבוד לקינן, תלמיד פרנג'י אחד בבית הספר לא יכול לייצג את כל הלבנים".
בחופשת הקיץ כינסו הפעילים האתיופים את ועד בית הספר. "אמרנו, זמן לדיבורים וזמן למעשים. מעכשיו בית ספר נר עציון סגור והשנה לא ייפתח. והלכנו עד הסוף עם ההחלטה. הגיע 1 בספטמבר, והילדים פשוט לא באו. התקשורת חגגה, העירייה נלחצה ובתי הספר האחרים בפתח תקווה פחדו על התקציבים. הצלחנו לפזר את רוב התלמידים בבתי הספר בעיר והחלטנו שההורים יקבעו איפה הילדים ילמדו, ולא מינהל החינוך. החזרנו את המנדט לקהילה. רק שעדיין יש שכבה שלמה, כל כיתות ו', שלא נמצאו לה מוסדות לימוד חלופיים".
למה?
"כי העירייה הציעה לנו להכניס את הבנים ככיתה אתיופית בישיבת כפר גנים ואת הבנות ככיתה אתיופית נפרדת בבית הספר ישורון. המוסדות מצוינים, אבל הבידול נשאר. הורים קיבלו אישור מהעירייה להכניס את הילדים לכיתות מעורבות. באו עם הפתק, אבל מנהלי בית הספר אמרו להם בפירוש, תחזרו לבניין העירייה, ישבצו אתכם מחדש. את יודעת כמה זה משפיל? ילד מגיע עם הילקוט החדש לכיתה חדשה, מתרגש, מפחד ומקבל תשובה כזו בלי למצמץ אפילו. מיד הוא מרגיש שהוא נמצא במדינה גזענית עם אנשים גזענים".
לאורך החופש הגדול הסתירה משפחת קינן מבנה הקטן את המהלכים לסגירת בית הספר. עד הרגע האחרון קיוו שם שבית הספר ייפתח ויפעל כסדרו. "האמנו שפעילי הקהילה האתיופית יראו את טובת הילדים לנגד עיניהם ולא יסגרו את המוסד", אומר האב. "ביום הראשון ללימודים באנו אל בית הספר כרגיל. הילד ישב לבדו מול המורות וקיבל שיעורים פרטיים. ובערב הסברנו לו שהחברים שלו רוצים ללמוד עם כל עם ישראל, לא רק עם אתיופים ושהניסיון שלנו להוביל עוד משפחות וילדים שאינם אתיופים לבית הספר האתיופי, נכשל כישלון חרוץ".
לא עדיף לשלב את האתיופים בבתי ספר כלליים מאשר לבדל אותם במוסדות על פי מוצא?
"אני הבאתי את בני כדי שיהיה הסנונית הראשונה למעורבות. רציתי שיבואו בעקבותיו כדי שאנחנו נתערה בהם ולא נערה אותם אלינו באופן מלאכותי. שהם יהיו המקבלים, לא הנשרכים. אני לא מאמין בקבוצות ביקורת קטנות של אתיופים בכיתה רגילה. זה מוביל לשליטה, להתנשאות ולבידוד חברתי. בבית הספר נר עציון המורות הכירו את המאפיינים, את הקשיים, את התסכולים, את הנקודות שצריך וניתן ללחוץ עליהן, והמריצו את התלמידים ללמידה ולהצטיינות. זה לא יקרה בבתי הספר בעיר.
"גם אם הציונים של הבנות טובים, ההרגשה שמבודדים אותנו היא משפילה ולא מוצדקת", מתנגד קטלה בלטף, אב לאסתר וחנה, שתי בנות כיתה ו' שיושבות עדיין בבית. "אי אפשר להתערב באמת בחברה אם לומדים במוסדות חינוך נפרדים. בנר עציון לא הייתה לנו הזדמנות ללמוד את השפה, להכיר את המנהגים, להרגיש חלק מהעם. אז נמאס והלכנו. עכשיו הודיעו לנו שכיתה שלמה של אתיופים תלמד בבית ספר ישראלי. נמאס. מה, הילדים שלנו סוג ב'? מה, הילדים שלנו לא עושים צבא? אז אנחנו מסרבים ומבזבזים את זמן הלימוד בוויכוח עם העירייה. תלכי לבניין מנהל החינוך בעיר, תראי את הכיכר שחורה מרוב אתיופים".
בעירייה דווקא מברכים על סגירת נר עציון ומצפים למהלך דומה בבית הספר הרוסי גורדון. "אני נגד בית ספר בדלני", אומר יעקב בן-שמחון, סגן ראש עיריית פתח תקווה וראש מינהל החינוך בעיר. "זה לא נכון שבמדינת ישראל יהיה דבר כזה. ולא משנה אם בית הספר אתיופי, תימני, מרוקאי או רוסי. מקום שמדבר בשפה משלו, שלא מתערב בסביבה ושנוהג לפי קודים מיוחדים, רק מנציח את הבידול ומעודד תופעות של גזענות.
"אנחנו נמצאים בתקופת סליחות. ואני לא אדם דתי, אבל ביקשתי סליחה מאלוהים על שנר עציון נשאר כל כך הרבה זמן במתכונתו הבדלנית עד שנסגר סוף סוף. כל כך הרבה אשמים היו במחדל הזה. מדינת ישראל שבכלל אפשרה יצירת שכונות ייעודיות. משרד החינוך שהיה לו נוח עם השקט התעשייתי כל עוד ההורים לא התקוממו. ובתי הספר שסירבו לקלוט אתיופים. אף אחד לא האמין שיבוא יום והמשפחות עצמן יעמדו על הרגליים ויגידו, עד כאן. רוצים להיות יחד ויהי מה".
ועיריית פתח תקווה, איפה החלק שלה באשמה?
"אגיד לך את האמת. בכל הרשויות בארץ יש בתי ספר דוגמת נר עציון וגורדון. תלכי לנתניה, יש שם בית ספר ענק של יוצאי אתיופיה. וגם בבאר יעקב, בלוד ובחיפה. המזל של נר עציון הוא שהיו לו פעילים חברתיים שעזרו לו לפתוח במאבק. לכן עלינו לכותרות. למשרד החינוך יש בעיות תקציב, לעירייה יש לחצים פוליטיים, לבתי ספר פרטיים יש תדמית שצריך לטפח ולעולים אין כוח ונציגות מספיקה כדי לדפוק על השולחן. עצוב לי להגיד את זה, אבל פרשת בית הספר נר עציון מוכיחה שרק בתי ספר שעוזרים לעצמם מצליחים להגיע לפתרון. מי שלא נאבק, נשאר באותו מקום".
רן קינן לומד היום בבית הספר "נווה גן". הוריו מספרים שהתאקלם מהר ובקלות. "הבנו שגם לכוונות טובות יש מקום בבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא", אומר הרב עמיאל בהשלמה. "אנשים אומרים לנו בציניות, מרוב אידאולוגיה הפסדתם שנה שלמה. ואני אומר, הילד גדל בעשרה חודשים כפי שלא יצמח בכל שנות חייו".
sari.makover@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם