ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

אשדוד: לאן נעלמו השבאבניקים של רובע ז'?

עד לפני שנה, השבאבניקים של רובע ז' באשדוד היו מטילים אימה על העוברים והשבים ושיבשו את מהלך החיים של התושבים. אבל מאז שנרצח מנהיג השבאבניקים, דוד חדד, לא נשמעו תלונות על אלימות מצד הנוער העבריין. יצאנו לרובע החרדי באשדוד כדי לבדוק האם תופעת השבאבניקים עדיין קיימת .המסקנות לפניכם

למעלה משנה חלפה מאז הסערה הגדולה שהתחוללה ברובע ז' באשדוד.  הרצח של הצעיר החרדי דוד חדד, שינה את פני הרובע לחלוטין. עד אז, ברחובות שלטו חבורות השבאבניקים, שהטילו אימה על כל תושבי הרובע.

השבאבניקים הם למעשה נערים המתלבשים כמו חרדים, אך למעשה אינם סרים יותר לכללי ההלכה ופרקו מעצמם כל עול דתי. השבאבניקים האשדודים נהגו לשבת על הברזלים במדרכות של רחובות רובע ז', והטילו אימה על העוברים ושבים באזור.

כל תושבי הרובע הדתי הכירו את השבאבניקים וידעו שיש להיזהר מהם. לא פעם תקפו השבאבניקים תושבים תמימים ללא כל סיבה. במספר מקרים התקיפות אף הסתיימו בחבלות קשות.

אברכים המתגוררים ברובע מיהרו לבתיהם בתום השיעור היומי בכולל, מחשש שייפלו להתקפת פתע מצד נוער עבריין. גם הנערות הצעירות חששו לצעוד לבדן ברחוב בשעות הערב, מחשש להטרדות מיניות מצד השבאבניקים.

אבל לא רק גורמים חיצוניים נפגעו מאלימות השבאבניקים האשדודים. הסכסוכים הפנימיים, בין האשכנזים לספרדים, הלכו והחמירו עם הזמן, עד לסוף המר, עם הרצח של דוד חדד ז"ל.

באוגוסט שעבר זה קרה: מנהיג השבאבניקים חדד, נרצח על ידי חברו אליהו עשור. גם הקורבן וגם הנאשם בני 18 בלבד. עשור נעצר מיד לאחר שחדד מת מפצעיו, ומאז הוא יושב במעצר. עד היום הוא ממתין מאחורי סורג ובריח, בעוד המשפט שלו מתנהל.

הרצח ההוא היה שיאו של גל אלימות קשה ברובע ז'. בעקבות ההסלמה, החליטו

בתחנת המשטרה המקומית לתגבר את הסיורים במקום. אנשי המשטרה אף הודיעו כי יפעלו בכל האמצעים העומדים לרשותם על מנת להשיב את הסדר על כנו.

ממלא מקום ראש העירייה, עמרם כנפו, התייחס בזמנו למקרה החמור כשאמר: "שתי המשפחות (של חדד ועשור, ר"ד) קיבלו מכה קשה ביותר. אני מקווה שכל הציבור יתעורר ויבין שזה לא נגמר ולא מסתיים בהסתובבות של הבחורים היום בחוסר מעש. זו לא רק בעיה, אלא גם מסוכן מאוד. כדאי שכל הורה יהיה אחראי לילדים שלו וידע לשבץ אותם במסגרות המתאימות".

אולי זה רק נדמה לנו מבחוץ, אבל שנה אחרי הרצח ההוא, שקט ברובע ז'. כבר לא שומעים על תקריות אלימות מהרובע החרדי. איש לא מתלונן על טרור שמטילים השבאבניקים המפחידים. ממש כאילו הם נעלמו, או לפחות החליטו לשנות כיוון בהתנהגות שלהם.

אז חזרנו לרובע ז' על מנת לעמוד מקרוב על הלך הרוח ברחובות החרדיים של העיר ולבחון האם השקט מורגש גם בתוך הרובע, ולא רק מחוצה לו. האם ייתכן שאחרי הרצח של חדד, הבינו השבאבניקים האשדודים שהם חצו את הגבול?

כבר בכניסה לרובע ז', התחושה היא כאילו אנחנו היינו אלה שחצינו את הגבול, במובן המילולי של המילה. ההווי, המראות והדמויות נותנים לנו הרגשה כאילו אנחנו כבר לא נמצאים באותה אשדוד שבה היינו רק כמה רגעים קודם לכן.

הרושם הוא של עיר אחרת, בעלת אווירה ייחודית, שלא קיימת באזורים אחרים בעיר. על עמודי החשמל מודבקות מודעות ועליהן שעות התפילה. מודעות ענק אחרות מזהירות את הציבור מפני זיוף תעודת כשרות של בד"ץ אגודת יוסף. קופות צדקה תלויות על מעקות בטיחות בצמתים.

שעת צהריים, ובפלאפל "בעל הנס" העסקים בכלל לא רעים. אברכים מזוקנים נכנסים אחת לכמה דקות ומבקשים לרכוש עוד מנה. אברך בשם יוסף נכנס. אנחנו שואלים אותו איפה אנחנו יכולים למצוא את השבאבניקים, אבל הוא טוען שכבר אין ברובע תופעה שנקראת "שבאבניקים" ושבחודשים האחרונים מצב הביטחון האישי של התושבים נמצא בשיא.

"ימים כתיקונם, המצב תקין", הוא מדגיש. "אין פחד ללכת ברחוב. אם לא עשיתי משהו רע למישהו, למה שיפגעו בי? בסך הכל, הבלאגן שהיה כאן, נגמר. היו כמה ילדים שעשו שטויות, ואני מקווה ששילמו את המחיר. כל השאר לא מתעסקים עם הדברים האלה. לא נכון לעשות מזה תופעה. יש לפעמים מתיחות בין אשכנזים לספרדים, אבל לא ברמות מסוכנות".

בעודנו משוחחים, אברך אחר, שנכנס לחנות, מאותת ליוסף כי הוא מדבר קצת יותר מדי. הוא ממהר להימלט מהמקום, תוך מלמול התנצלות וברכות הצלחה בהמשך השגת מידע לכתבה. לא הרחק מהמקום אנחנו פוגשים באברך אחר. הוא לא מוכן להזדהות בשמו, אבל כן מספק מידע מסוים על השבאבניקים. הוא מסביר כי תופעת השבאבניקים משפיעה על מחירי הדיור ברובע החרדי.

"תראה, זה לא סוד שיש כאן טיפוסים לא הכי טובים מבחינה דתית", הוא אומר, "ולכן גם יש בניינים שיש פחות ביקוש לגור בהם. יש את האזור חרדי, שבו תמצא את המחירים הכי יקרים, ברחוב רבי הורקנוס ליד השטיבלך (בית כנסת ובית מדרש הפועל ברוב שעות היממה, ר"ד).

לעומת זאת, יש אזור שנקרא 'מתחרד', כמו רובע ו' ורובע ב' . גם בתוך רובע ז', יש אזור מתחרד. רחוב רבי טרפון, למשל, נקרא מתחרד, ושם המחירים הכי זולים. אנחנו, האשכנזים, לא נלך לקנות שם דירה, אבל בסך הכל, כל אחד מחפש את המקום הכי טוב בשבילו".

אומנם אנחנו כבר מזמן נכנסנו לשנות ה-2000, אבל קדמה היא מילה גסה ברובע החרדי. שם התושבים מתקשרים לא על ידי פייסבוק או סקייפ, אלא באמצעות פשקווילים. הפשקווילים הם למעשה מודעות גדולות, כרזות, הנתלות על קירות. אם תנסו לקרוא את הטקסט בפשקווילים, סביר להניח שלא תבינו את הכל, בגלל סגנון הכתיבה הארכאי.

אבל ברובע החרדי באשדוד מכירים היטב את שפת הפשקווילים. זו הדרך של ראשי הרובע והרבנים להעביר מסרים לתושבים, והציבור מייחס להם חשיבות עצומה. מנהיגי הציבור החרדי, המעודדים מצמצום תופעת השבאבניקים בשנה האחרונה, חוששים מהתפרצות מחודשת, בעקבות ריבוי המופעים המיועדים לצעירים.

אחד הפשקווילים הפופולאריים שמפארים את קירות הרובע, העביר את המסר הבא: "שמענו ותחרד נפשנו על הפרצה הנוראה במחננו של ערבי שירה וקונצרטים, בהם מופיעים זמרים וחזנים לשיר בפני אנשים ונשים בתערובת, רחמנא ליצלן.

"וביותר שערבי שירה אלו יש בהם קלות ראש, פריצות והפקרות נוראה ומהרסים את חינוך הבנים והבנות עד היסוד, והוסיפו חטא על פשע לפרסם ערבי חטאים אלו גם אצל שומרי תורה ומצוות ולפתות את צעירי הצאן להיגרר אחריהם, להפר תורה ולמרוד בה' אלוקי ישראל".

בעברית פשוטה: בפשקוויל זה מזהירים את הצעירים שמא יתפתו להגיע למופע שירה כלשהו כאשר הישיבה היא מעורבת לגברים ולנשים. הרבנים בטוחים שזהו בדיוק המתכון ליצירת דור חדש של שבאבניקים, ולא מוכנים לקחת את הסיכון.

אנחנו ממשיכים את הסיור שלנו ברובע, בחיפוש אחר השבאבניקים, אבל הם פשוט לא נמצאים כאן. בחור צעיר בשנות העשרים לחייו נעצר לידינו, שואל מה אנחנו מחפשים. כשאנחנו עונים לו, הוא מסביר שאולי לפני שנה היינו יכולים למצוא שבאבניקים בכל פינה, אבל היום – חבל לנו על הזמן. "הייתה תקופה שהיו הולכים פה מכות בפארק כמעט כל יום", הוא מזכיר. "היה מפחיד להסתובב בחוץ, אבל היום הכל נרגע. באמת שאין שום פחד. הכל בסדר גמור".

הבחור שנמצא יחד איתו, כועס על עצם השאלה שלנו. "תגיד לי, מתי בפעם האחרונה שמעת על אירוע פלילי שקשור פה לרובע?", הוא שואל בתקיפות, "פשוט לא קורים כאן דברים כאלה יותר. לא צריך לעשות סתם עניין מכלום. מה, חסרים לכם נושאים לכתוב עליהם?".

בכל זאת, אנחנו ממשיכים לצעוד ברובע. עד מהרה מגיעים למרכז מסחרי גדול, שם אנחנו פוגשים את תושב מהרובע החרדי, בשנות החמישים לחייו. הוא העסוק בשיחה ערה עם אברך בכניסה לחנותו, וכשאנחנו פונים אליו, הוא מתחיל לדבר, אבל אז שואל "מאיזה עיתון אמרת שאתה?".

כשהוא מבין שהכתבה מיועדת לעיתון שאינו חרדי, החיוך נמחק מפניו במהירות, וגם האדיבות נעלמת: "גם אם המצב פה היה הכי זבל, אסור לנו להוציא את זה החוצה. עזוב אותי, לא ראית אותי ולא דיברת איתי". הוא ממהר להתרחק מהמקום כשהוא מעיף מבטים לחוצים לצדדים.

דורון, איש מזוקן וחביב, בשנות הארבעים לחייו, דווקא שמח להרחיב במעט את הדיבור על תופעת השבאבניקים ההולכת ומתכלה, מסתבר. "המצב נרגע, ברוך השם", הוא אומר. "זה לא מה שהיה פעם. השבאבניקים נכנסו למסגרות, התחילו להתחזק. מאז הרצח של חדד הם נכנסו יותר לשיעורי תורה, התחילו ללמוד לעילוי נשמת המנוח. בסך הכל באמת נחמד פה ורגוע. בטח לא מה שהיה פעם".

ברחוב רבי טרפון יושבות שתי נערות תחת אחד הבניינים ומשוחחות ביניהן. אנחנו מקבלים עדות למחירים הזולים ברחוב, כאשר הן מסכימות לשוחח איתי למרות המבטים הנוזפים ששולחות לעברנו אמהות חרדיות המוליכות את ילדיהן במדרכה.

"המצב נהיה הרבה יותר רגוע", מספרת אחת מהן. "כולם התחילו לעבוד וללמוד, אין בכלל מכות כמו פעם. החבר'ה נרגעו. פה ושם זורקים מילים לבחורות, אבל לא קורה פה משהו רציני. אם רוצים להתעסק קצת, הולכים לאזור ט', כי כאן זה לא נעים וכולם מדברים עליך".

ובכל זאת, השתיים מצליחות לספק קווים לדמותם של השבאבניקים האשדודים החדשים: "השבאבניקים כבר לא דתיים, אבל הם הולכים עם כיפה. הם שומרים שבת והולכים עם ג'ינסים. הם גם ממש חמודים. אני יודעת שהם התחילו להתחזק, ובכל יום שני יש שיעור בבית של חדד. לבנות יש שיעור ביום שלישי. הבית פשוט מפוצץ. כל השכונה מגיעה לשם".

אבי, צעיר חרדי בן 20, עומד עם חבר באמצע הרחוב ובוהה בעיניים כלות בצעירה חרדית שנועלת נעלי עקב ומתהלכת בצעד גאה עם חצאית די קצרה. "די שקט כאן", הוא אומר, לאחר שהוא מתנתק מהמחזה הלא שגרתי. "יש כאן רב שהתחיל לקרב את החבר'ה ולהביא אותם למצב שלא ילכו מכות. אין פה אירועים פליליים. זה באמת לא מה שהיינו רגילים אליו. חוץ מזה, מדובר בילדים בני 16-17. הם לא באמת מזיקים אם לא מתעסקים איתם ואם לא מתחילים איתם במיוחד".

לפני שאני נפרד מהעולם החרדי באשדוד אני מאתר את הבחורה עם החצאית הקצרה. מסתבר שהיא עונה לשם תמי, ומתיישבת לה בינתיים בתחנת אוטובוס, מעברו השני של הכביש. היא נראית רגועה למדי למרות ההופעה הפרובוקטיבית שלה, במונחי הרובע, כמובן. "דברים נרגעו", היא מאשרת.

"השבאבניקים יותר גדולים עכשיו, כל אחד תפס כיוון. אין חשש ללכת ברחוב. אם יש מריבות ביניהם, זה קשור פחות לספרדים ואשכנזים ויותר למלחמות אישיות. פעם הייתי יכולה לפחד ללכת ככה, אבל היום אף אחד לא מדבר איתי. אני אלך איך שאני רוצה. מה זה פה, בני ברק?".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...