בוטקה על קו העונשין: הפינה של אביב לביא
מגרש הכדורסל ברחוב המכבי מזכיר את הימים בהם הספורט בישראל היה אירוע קהילתי ושכונתי. היום הוא משטח אספלט מכוער
כשהייתי ילד חשקתי במכונת זמן כדי להפציע אי שם בעבר או בעתיד כמו דאג וטוני הנערצים.
אם אתם קשישים מספיק, אתם יודעים שמדובר בגיבורי הסדרה המיתולוגית "מנהרת הזמן", עם המנהרה המצחיקה והמהבהבת שיצאה מהאולפן והנחיתה אותם בכל מיני תקופות בהיסטוריה. תמיד תהיתי איך זה שהם מגיעים הישר לאוהל של נפולאון או ללשכה של יוליוס קיסר, למשל, ולא לשדה של איזה פלאח רומאי עצבני מהשורה.
גם היום אני מפנטז על מכונת זמן, רק שלפני דייט עם ישו או טרומפלדור הייתי שמח לקפוץ ולעשות סיבוב בילדותי. בשונה מהילדים של היום, שכל גרעפס שלהם מתועד מחמש זוויות, הילדות שלנו כמעט נמחקה. במקרה הטוב נותר ממנה קומץ תמונות פילם מטושטשות שלא באמת מצליחות להחיות את מה ומי שהיינו. המקום היחיד שבו ילדותנו נמצאת הוא הזיכרון, ובספרייה העדינה הזו, אתם יודעים, בכל יום שעובר נמחקים קבצים יקרי ערך.
אם פעם יקום הגאון שימציא את המכונה שתסיע אותנו לילדותנו, יש סיכוי סביר שכשאצא מתא הנוסעים אפגוש את עצמי זורק לסל (וקולע) במגרש הבלטות הישן ברחוב המכבי. אני, וסימון ומואיז הקטן - טוב, נו - אני ובני ועוזי ויגאל - שבת בבוקר, יום יפה, הורגים זה את זה בשלוש על שלוש ובארבע על ארבע עד צאת הנשמה או עד שהגיע הזמן ללכת לאכול צהריים, מה שיבוא קודם.
טשרניחובסקי היה אחד מרחובות המפתח של ילדותי. בתחילתו שוק בצלאל עם דוכני הפלאפל והצ'יפס הפריך בשמן עמוק ששום מפעל לא יודע לייצר; בסופו גן מאיר, אז וגם היום מפלט מוצל ומקסים מהעיר שמסביב; ובאמצע רחוב המכבי, עם קולנוע אורלי (שפעם היה אוריון) ולצדו שער ברזל קטן שמאחוריו הסתתר מכבי הישן, עם הכתובת המיתולוגית, הכה מכביסטית, שעיטרה את קיר הבטון שלו: "הצלחה קודמת לעבודה רק במילון".
בשביל מי שבאמת אוהב כדורסל - ואני אהבתי כל כך - מגרש הוא אף פעם לא רק מגרש. לכל
עשור וקצת לפני שאני וילדותי הגענו עדיין הדהדו במגרש הפתוח הגערות של יהושע רוזין, שהרביץ תורה בשמות אגדיים כמו תני כהן מינץ וחיים שטרקמן, ועדיין נערכו בו משחקי דרבי סוערים, כשחצי עיר מצטופפת ביציעי העץ והחצי השני תופס עמדות בחלונות ועל גגות הבתים הסמוכים. המרחק בין האלפים לאלופים נמדד אז בסנטימטרים.
בדור שלי המקצוענים כבר שודרגו ליד אליהו, ומגרש הבלטות עבר בירושה לקבוצות הילדים והנוער ולילדי השכונה. בערבי חורף קפואים ודולפים הייתי מטפס על יציעי העץ, שרק אלוהים יודע מי המהנדס שחתם על אישור הבטיחות שלהם, וצופה בקרבות הסוערים של הליגה לנוער, מחוז מרכז.
המגרש המוזר עדיין ישב באלכסון, ואת התוצאה החליפו במזכירות באמצעות פתקים ממוספרים. לעובדה שישבו שם אנשי מכבי הייתה לא פעם השפעה מסתורית על התוצאה. היי-טק.
זה היה מגרש מרופט שימי תהילתו - הימים שבהם צולם בו "עיניים גדולות" - כבר היו מאחוריו, אבל זה היה מקום לחלום. באחד הגיליונות של "פנדל ספורט", התנ"ך של ילדותי, קראתי ריאיון עם חיים זלוטיקמן, התותח החיפאי, שסיפר איך העביר בילדותו ימים שלמים בזריקה לסל, לבד במגרש הפתוח ליד קולנוע ארמון.
איך שגמרתי לקרוא את הכתבה לקחתי את ה"סופר קיי" הכתום, רצתי למכבי ועד החושך זרקתי וזרקתי ודמיינתי שפעם אהיה זלוטיקמן, או אולי אפילו מ.י.ק.י ברקוביץ'. בסוף יצאתי נשר'קה.
אני לא זוכר את התאריך המדויק שבו עלו הבאגרים על מכבי הישן, על מגרשי הטניס הצמודים ועל קולנוע אורלי, אבל אני זוכר היטב את הלפיתה באזור הלב בפעם הראשונה שעברתי ברחוב המכבי ובמקום מגרש היה לצדי חניון, ים של אספלט מכוער ונטול נשמה, עם בוטקה במקום שבו הייתה פעם רחבת העונשין.
עכשיו, אם אני מבין נכון, הולכים לבנות על חורבות ילדותי מגדלים. את אוסישקין הפכו לגינה, וגם קולנוע רקס - שם קוד לעשרות הקולנועים שתססו פעם בעיר הזו - כבר לא קיים. מילא שזיכרונות הילדות הולכים ומיטשטשים, עכשיו גם המקומות שבהם היא קרתה נמחקים בזה אחר זה. איפה מכונת הזמן שדאג וטוני הבטיחו לנו.
הכותב הוא פרשן לענייני איכות הסביבה של "מעריב", מגיש תכנית בגלי צה"ל ובעל טור ב"זמן תל אביב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם