על הגל: הפינה של נתן זהבי
לשם הברזתי מבית הספר, שם למדתי לשחות, שם עבדתי כמציל, ולשם הבאתי את בנות ישראל הכשרות, והכשרות פחות. הרומן שלי עם חוף שרתון
נתן זהבי בחוף שרתון צילום: עצמי
באותם ימים לא נבנו הסוללות העוצרות את הגלים המתנפצים לכיוון החוף. המצילים תפסו גלים גבוהים בעומק הים עם חסקות, וחבורת צעירים בני כל הגילים, פליטי בתי ספר וסתם בטלנים, תפסו גלים בשחייה או בעזרת פלטות עץ שאחזו בידיהם וניידו אותן בהנאה עד שהגלים הגיעו לקרבת קו החול.
מאחר שלא ידעתי לשחות קינאתי בשחיינים ששאגו משמחה אחרי כל גל שתפסו. ממעט הכסף שצברתי בקופה קטנה ממשלוחי פרחים החלטתי ללכת ללמוד לשחות בבריכת גן הדסה, ששכנה היכן שנמצא היום בניין עיריית תל אביב. מדריך השחייה שם היה יחזקאל האגדי, שלימד דורות של צעירים לשחות, חלקם יצאו אלופים, רובם הפכו שחיינים דה לה שמאטע כמוני.
בפעם הבאה שברחתי מבית הספר לים כבר הייתי בטוח שאהפוך לאחד מגדולי תופסי הגלים. בניסיונות הראשונים שלי שתיתי מים וכמעט נחנקתי, לאט-לאט השתפרתי, וחווית השהייה בים במקום בבית הספר גרמה לי הרבה אושר.
באחת הפעמים בהן הים היה סוער והגלים היו מפחידים לאללה נכנסתי לתפוס גלים. באזור בו הגלים נשברים לא תזמנתי את עצמי נכון, וגל ענקי נשבר לי על הגב והוריד אותי אל מתחת למים. הרגשתי שאני נמרח על החול ונסחף בלי יכולת לשלוט במצב. שתיתי מי מלח, המכה בגב שיתקה אותי, חשבתי שזה הסוף. אני זוכר את השניות האלו כי נשבעתי שאם אצא בחיים, יותר לא אתפוס גלים.
הצלחתי לצאת, הקאתי את נשמתי ואנשים טובים עזרו לי להתאושש. הייתי חנוק למחצה, המציל שהיה בקרבת מקום אמר לי בנזיפה שהים זה לגדולים ולא לפרחחים שבורחים מבית הספר. מאותו יום, בלי שיש לי הסבר הגיוני, נקשרתי לחוף שרתון-מציצים וקיבלתי החלטה שיום אחד אהיה איש ים ואלמד את המציל מהיכן הדג משתין.
היום קשה למצוא פינה שקטה
כ-15 שנה מאוחר יותר התחלתי לעבוד מדי פעם עם אורי שרון וגולי בסירת הדיג שלהם, שיפרתי את יכולת השחייה שלי, ואת שעות הפנאי הייתי מבלה בחוף שכמעט קיפד את חיי בגיל צעיר.
נתן זהבי בצעירותו צילום: חנוך גנוסר
התחלתי לחתור בחסקה ולתפוס גלים, ובאיזשהו שלב מחורבן בחיי התחלתי לעבוד כפקח עירייה בחוף שרתון, כמובן. לא לקח זמן רב ועשיתי קורס מצילי ים אצל אהרונצ'יק האגדי, ואחרי שעברתי בהצלחה את הקורס קיבלו אותי כמציל בחוף. . . שרתון-מציצים, כמובן.
בחוף הזה העברתי שנים מחיי, החל מילד פושטק, דרך מכירת אבטיחים בקיוסק האגדי של יחיא ואביגדור, עבדתי כפקח, כמציל, כדייג, את מרב סיפורי האהבה שלי עם בנות ישראל הכשרות (מחוף הדתיות) והפחות כשרות, וגם גויות למהדרין העברתי בצריף בו התגוררתי (הוא נקרא המבנה של המצילים).
גם אחרי שהסתיימה קריירת המציל שלי, בכל רגע שחיפשתי שקט הייתי מגיע לחוף (בעיקר לשקיעות), יושב על הסוללה שנבנתה
עם הפנים אל הים והגב אל העיר הגדולה. מדי תקופה אנחנו, ותיקי החוף (מצילים, פקחים, דייגים), נפגשים , יושבים על קו המים, הופכים שתי חסקות שמשמשות כשולחן, מכינים דגים, שותים ערק ונזכרים בסיפורי החוף - עם הרבה הגזמות.
בתקופה האחרונה הלכו לעולמם חלק מזקני חוף שרתון האגדי, אחרים כבר בקושי מתפקדים, בחוף עצמו יש תנועת המונים וקשה למצוא פינה שקטה.
משטח החול הענקי משנות ה-50 הצטמצם למינימום, וגם לפתות מישהי לבוא לרחצה לילית בים או לערב רומנטי על המזח הפך לדבר מיושן, או כמו שאומרות אלו שאתה מציע להן את זה: "אין דברים כאלו, אתה בן אדם הזוי. אם אתה רוצה לראות ים ולשחק אותה רומנטי קח סוויטה בהילטון".
הכותב מגיש תכנית ב"רדיו ללא הפסקה" ובעל טור ב"זמן תל אביב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם