חדר משלי: הפינה של גילה אלמגור
בזכות בעלת הבית המבוגרת ושדרות ח"ן המוריקות, מהיום הראשון בתל אביב הרגשתי כמו בבית
גילה אלמגור צילום: אריק סולטן
אבל לדירה הראשונה שלי בתל אביב שמור אצלי מקום של כבוד. הגעתי לעיר הגדולה מפנימיית הנוער הדסים בגיל 15 וחצי, אחרי ששמעתי שפותחים "בית ספר לשחקניות" בהבימה.
ארזתי תרמיל קטן, התלבשתי בבגדי שבת, וכשהחברות שלי קמו לעבודה חקלאית באותו בוקר, אמרתי לכולן שאני עוזבת ושהן עוד ישמעו עליי. ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית הישנה, ושנאתי את מה שראיתי. בהדסים גידלתי גלדיולות בגינת נוי, וכאן נחתי בג'יפה של הג' יפה - בפיח וערפיח והמון אנשים.
עבודה מצאתי מהר, ממש כמה שעות אחרי שהגעתי: אחד, בעל סוכנות של חומרי אינסטלציה, קלט אותי מסתובבת בתחנה. הוא אמר שהוא צריך עובדת לאריזות, ניקיון ושליחויות. הוא גם חשב שיש לי אופניים, למרות שכמובן לא היו לי. לא רק שהוא קיבל אותי לעבודה, הוא אפילו מצא לי דירה, יותר נכון חדר, אצל אישה מבוגרת בשדרות ח"ן 49.
כשהבנתי שזה על יד תאטרון הבימה, וששם גרה כל השמנה וסלתה של תל אביב, הייתי בטוחה שאלוהים מדבר אליי. הוא נתן לי כסף לאוטובוס קו-5, ונסעתי לדירה החדשה שלי.
המקום שקורים בו דברים
מה אומר: התאהבתי באישה שפתחה לי את הדלת. היא גרה בקומת הקרקע, וכאמור השכירה לי את אחד החדרים, שכלל מיטה ושולחן. במטבח של האישה היה חלון שפנה לשדרה. ברבות הימים הוא משך מחזרים, וניהלתי דרכו הרבה רומנים.
גם בשדרה עצמה התאהבתי - השדרה היפה, הירוקה, עם העצים, שריככה לי מעט את ההגעה ממקום שמלא בטבע. אני זוכרת איך כשהחבר הראשון שלי ואני נפרדנו, ישבנו בספסל
בשדרה מול הבית ובכינו כל הלילה.
אין מה לומר, תל אביב הייתה לי בית מהרגע שדרכתי פה. את ילדותי, חלקה הגדול העברתי בפתח תקווה ומאוד לא נהניתי בה. ברחתי משם עם זיכרונות לא טובים. בתל אביב הייתה לי הרגשה שזה המקום שקורים בו דברים. התחלתי לחיות. עד היום, כשאני נוסעת בשדרות ח"ן, אני מבקשת מהנהג להאט קצת לקראת מספר 49 ואז ממשיכה הלאה. כי שם הכול התחיל".
הכותבת היא שחקנית וסופרת, זוכת פרס ישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם