הגמילה נכשלה: הפינה של דודו בוסי
זה לא בית קפה, גם אם הוא נקרא "קפה תמר". זה יותר מתקרב לסם. מקום ממכר. סוג של בית שני
דודו בוסי צילום: אריק סולטן
במטבח עומלת ג'ניה, ינוקא בת 76, ניצולת מחנות, למעלה מ-50 שנה בארץ ועדיין לא דוברת עברית. את הפקודות והציוויים מעבירה לה שרה ביידיש.
השעה היא שעת צהריים. ערן סבאג, איש גלי צה"ל, ואנוכי יושבים בחלל בית הקפה. השולחנות מצופים בפורמייקה, גילם נע בסביבות גילו של ערן. הכיסאות דווקא חדשים, תוצרת כתר פלסטיק.
זה לא בית קפה, גם אם הוא נקרא "קפה תמר". זה יותר מתקרב לסם. מקום ממכר. סוג של בית שני. בשנה האחרונה הפך הסם הזה לסם המוות. השחקן עמוס לביא, הצייר מנחם מזרחי, הלוביסט מנחם שיזף, המתרגם והעורך גיורא לשם, האמן אורי ליפשיץ-רשימה מכובדת זו היא רק חלק מיושבי הקפה שהלכו בחודשים האחרונים לעולם שכולו כלום, וזכו להצטרף לדיוקנותיהם של יושבי הקפה שהסתלקו בשנים עברו.
"בוסי לא שותה בשעות היום"
בנובמבר האחרון, חודש ארור בו נעלמו לביא, מזרחי ושיזף האהובים, הרגשתי שהעסק גדול עליי. הקארמה הרעה, קארמת המוות, הלחיצה אותי. אמרתי לחבריי שאיני יכול עוד. איני יכול להגיע למקום הזה. הרגשתי שאני צריך גמילה. בתחושה שעד ששרה לא תקבור את כולם היא לא תוריד את השאלטר. מצאתי בית קפה חלופי ליד ביתי ביפו.
בחודשחודשיים הראשונים קיבלתי מסרים מחברים, שרה שואלת היכן אני ומדוע איני מגיע. "עזבו אותי, זה בית קברות, לא בית קפה", עניתי לרוב. הייתה לי תחושה שניצלתי, שהיעדרותי מהקפה מגנה על חיי. אחרי שלושה-ארבעה חודשים הגעגועים היו בלתי נסבלים, אך הפחד עדיין לא מש.
מכור בגמילה הוא בדרך
כלל אדם לא מאושר. בעיקר אם הוא עדיין חש בדודה, עדיין יש לו כמיהה לסם שלו. מכור שחוזר לסורו עסוק בהונאה עצמית. אומר לעצמו, אשתמש רק בסוף השבוע.
לפני חודש, ואחרי שמונה חודשי היעדרות, חזרתי לסורי. "אבל רק בימי שישי", אמרתי בביטחון לערן. "בשאר השבוע אני בקפה היפואי שלי". ערן העלה חיוך של שפתיו ונד בראשו לשלילה. "כן, כן", אמר בביטול. "אתה פה אתי עד המוות. . . שרה' לה", פנה אליה, "תשימי בירה במקפיא. תשימי גם לבוסי".
שרה הביטה בי וצקצקה. "אבל בוסי לא שותה בשעות היום", העירה לו. ערן צחקק. "יום שישי היום, רק ביום שישי הוא מרשה לעצמו, זה בסדר, תשימי לו בירה במקפיא".
הכותב הוא סופר וכוכב הסדרה "מחוברים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם