יפו של ילדותי: הפינה של אסף זמיר, סגן ראש העיר
המדרכה של אבו חסן ברחוב הדולפין 1 ביפו. בכיתה ד' חזרנו לארץ משהות בארצות הברית כי אבא רצה שאלך לצופים במקום לאימקא, אשמע אריק איינשטיין ולא רובים ושושנים ואוכל באבו חסן במקום במקדונלד'ס. פרויקט חגיגי לראש השנה
צילום: דודי ויזגאן, עריכה: תמי בנימין, כתב: לאון פלדמן
יפו של ילדותי התחילה באבולעפיה, המשיכה דרך שוק הפשפשים, והסתיימה באבו חסן (לא אכחיש שיפו שלי הוגדרה במידה רבה על ידי הממד הקולינרי). בשנת 2011 לאבו חסן כבר יש שלושה סניפים ביפו. בעקבות הקמת הסניפים החדשים הגבלת השעות המחמירה כבר לא מלחיצה כבעבר, וכבר לא צריך לדאוג להביא אתך לתל אביב כמויות מסחריות של חומוס עד הפעם הבאה.
אבל אני מוכרח להתוודות שאני מתגעגע לימים הרומנטיים ההם, שהמוצר היה קשה יותר להשגה. כשהיית צריך לקום מוקדם, להיכנס לאוטו, לעמוד בפקקים בדרך ואז בתור המשתרך מחוץ למסעדה, בשביל עשר דקות של גן עדן, שאחריהן טפחת לעצמך על השכם על ההשקעה והמאמץ.
צלחת הפלסטיק הכחולה, הבירה השחורה, הפיתות הרכות והחמות, תזמורת הצעקות מהמטבח, ובעיקר האנשים בתור שמסתכלים עליך אוכל וקצת שונאים אותך על כל שנייה שעוברת בה הצלחת שלך ריקה, אך עוד לא פינית את השולחן.
במובן מסוים, מדובר בניסוי סוציולוגי המדגים היטב את הטבע האנוכי שלנו. הרי לא עברו ולו עשר דקות מהרגע בו היינו אותם אנשים בתור, המביטים ביושבי השולחנות במבטים יוקדי שנאה עד הרגע בו החומוס נח בבטן ואנחנו מביטים באנשים בתור בצער וחמלה, אבל עדיין לא בא לנו לפנות את השולחן. אנחנו נחים עכשיו.
כשהייתי ילד קטן גרתי מספר שנים בארצות
הברית. כשהגעתי לכיתה ד' אבי החזיר אותנו לארץ מפחד שנהפוך להיות "אמריקאים". אני זוכר שהוא אמר לי שהוא רוצה שנחזור כדי שאלך לצופים במקום לאימקא, אשמע אריק איינשטיין ולא "רובים ושושנים" (מה שעדיין שמעתי עד כיתה ט'), ואוכל באבו חסן במקום במקדונלד'ס. יום אחרי שנחתנו בארץ אבי ואני כבר ישבנו על המדרכה בדולפין, עם הצלחת הכחולה.
הכותב הוא סגן ראש העיר תל אביב.
אסף זמיר ברחוב הדולפין ביפו
צילום: ראובן קסטרו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם